עקוב הלב מכל

"ויפנו ויעלו דרך הבשן ויצא עוג מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה אדרעי; ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו" (פרק כא פס' לג – לד) והקשתה הגמ' (נדה סא א) מפני מה ירא משה מעוג, והלא מסיחון אחיו שהיה חזק כמותו לא חשש משה. ותירצה, שחשש שתעמוד לעוג הזכות שסייע לאברהם בהצלתו של לוט במה שהודיעו שנשבה במלחמה.

והקשו המפרשים היאך תעמוד לעוג זכות זו, והלא כוונתו הייתה לרעה, וכדברי המדרש (ב"ר מב ח) שרצה שיהרג אברהם, וישא הוא את שרה. וביותר קשה, שבתוס' (קידושין לט ב) הביאו לדברי הירושלמי שאצל גויים הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה, ונמצא אפוא שעוג כלל לא עשה מצווה אלא עבירה, ומדוע חשש משה. עוד יש להבין, שהקב"ה אמר למשה "כי בידך נתתי אותו" כלומר עוג נמסר דווקא בידיו של משה וכמבואר בחז"ל שמשה עצמו הרגו. וצ"ב מדוע לא יכלו להורגו שאר ישראל כפי שהרגו את סיחון אחיו.

והביאור בזה עפ"י מה שייסדו רבותינו, שהאדם עומקים רבים יש בו, ולא בהכרח שרצונותיו הפנימיים יהיו זהים למעשיו החיצוניים. ודוגמא לדבר, בן שהסתכסך עם אביו, ומאידך יש לו לאותו בן ידיד בלב ונפש, כאשר תפרוץ שרפה ויצטרך לבחור בין הצלת הידיד לבין הצלת אביו השנוא עליו, אין כל ספק שבאותה שעה תתגלה אהבתו הפנימית והחזקה לאביו וירוץ להצילו, לעומת האהבה החיצונית לידידו, שתולדתה מכח סיבות מקריות.

ובכך יש ליישב מה שמצינו סתירה לכאורה מה הייתה כוונת המרגלים בתחילת שליחותם. מחד, עה"פ "וישלח אותם משה וגו' כולם אנשים" (יג ג) כתב רש"י "אותה שעה כשרים היו" ומבואר שבאותו זמן לא עלתה בלבם מחשבת פסול. ואלו על הכתוב "וילכו ויבואו" (שם כו) כתב רש"י "מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה" הרי שעוד בהליכתם חשבו לחטוא. והביאור בזה (פניני דעת לרא"מ בלאך ועוד) שהגרעין של הקלקול היה חבוי בעמקי נפשם עוד בזמן הליכתן, ומ"מ בהרגשתם החיצונית עדיין כשרים היו כי עוד לא בא הדבר לידי ביטוי, ורק כשיצאה מחשבתם מהכח אל הפועל הוברר למפרע שניצני החטא היו בהם עוד מזמן הליכתן.

ומעתה יש לומר, שכאשר עוג סיפר לאברהם אודות מלחמת המלכים הייתה כוונתו לטובה – להציל את לוט, אולם גילו לנו חז"ל שבמעמקי נפשו של עוג קיננה מחשבה שאברהם ימות במלחמה והוא ישא את שרה. ונמצא שמעשהו לא היה עבירה גמורה, אלא כוונות טובות ורעות שימשו בה בערבוביא שמחד חשב על הצלת לוט ומאידך על הנאתו העצמית (יעויין שיחות מוסר להגרח"ש ב יב).

וייסד הרמב"ם (פיה"מ סוף מכות) "מעקרי אמונה בתורה כי כשקיים האדם מצווה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שעשה אותה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הנה זוכה בה לחיי עולם הבא", כלומר כדי לזכות לחיי העוה"ב יש לעשות מצווה בטהרה מושלמת, וממילא עוג שעשה את מעשה בכוונות מעורבות לא זכה על ידה לחיי העוה"ב, אך כיון שסוף סוף הייתה כוונתו גם לטובה שילם לו הקב"ה שכרו בעולם הזה.

ואחר שנתבאר שמעשהו של עוג לא היה שלילי במהותו אלא בחיצוניותו הייתה מחשבה טובה ואילו פנימיותו קלוקלת, נשכיל להבין מדוע דווקא משה רבנו נבחר להרגו.

על הפסוק "מי יעלה בהר ה'… נקי כפים ובר לבב" אמרו חז"ל (דברים רבה יא ב) שעוסק הוא במשה רבנו שהיה נקי כפיים מכל פניות. וזהו הביאור במה שאמר הקב"ה למשה (שמות רבה ג ד) "אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם", לפי שהקב"ה הבטיח לאבות שהוא יגאל את ישראל – כן הבטיח לאברהם "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי", וכן הבטיח ליעקב "ואנכי אעלך גם עלה", וממילא כל אדם אינו יכול לגאול את ישראל לפי שאז הגאולה לא תהיה מיוחסת לקב"ה אלא לאותו שליח, ורק משה שנקי מכל מחשבה עצמית הוא יכול לשמש כידו הארוכה של הקב"ה בלא לייחס את הגאולה אליו, ומשול הוא לאב המאכיל את בנו בכפית, שבודאי נחשב שהאב עצמו מאכילו בלי שליחים, לפי שהכפית אין לה ישות עצמית ומתבטלת לאב.

ועתה הדברים מאירים, שכיון שעוג היה לו מעשה מצווה אלא שהייתה פגומה בשורשה, ממילא האדם היחיד שיכול לנצח את זכותו, הוא מי שיש לו נקיות לב מוחלטת וכל מעשיו זכים וברים, והאדם הטהור בעם ישראל הוא משה רבנו שטהרת לבו הביאתו להוציא את ישראל ממצרים, ועל כן אמר לו הקב"ה "כי בידך נתתי אותו" שרק אתה בטהרת ליבך יכול לנצח את עוג שמחזיק בידו מצווה שחסרה בה נקיות הלב.