מיהו התייר הגדול?

את צמד המילים "כשתגדל תבין" שומע כל ילד במהלך שנות ילדותו, בעיקר כאשר התשובה לשאלתו איננה מתאימה לגילו. אולם ללא ספק, הגיל הוא לא פתרון לכל חידה. החיים מזמנים אינסוף מצבים ואירועים שגם הגדולים מחפשים עבורם תשובות והסברים, אך ללא הצלחה.

פרשת 'חוקת' עוסקת ב"חלקים" כביכול, של הנהגות הקדוש ברוך הוא, שאיננו מסוגלים להבין בשכלנו הצר. הפרשה פותחת במצוות פרה אדומה המפורסמת, שלפי המסורת היהודית אין לה הסבר רציונאלי. מצווה זו היא סמל לצו האלוקי: "אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזירתי" (מדרש תנחומא תחילת הפרשה).

חכמים מייחסים את הפסוק: "כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז, כג) לניסיון של שלמה המלך, החכם מכל אדם, להבין את טעמה של מצוות פרה אדומה, אך ללא הצלחה: "אמר שלמה: על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (במדבר רבה, יח, ג).

במצווה זו אנחנו ניצבים מול ההבנה שהאדם הסופי, איננו יכול להשיג בשכלו את הבורא האינסופי ולהבין באמת את הסיבות למצוות התורה שאף היא אינסופית. זהו שיעור חשוב לחיים. אנו מכירים את מקומנו כשאנחנו מבינים שיש דברים שלא נוכל להבין וחידות שלא נוכל לפענח.

בפרשת השבוע אנחנו רואים עוד אירוע שקשה לנו להבין. הכניסה לארץ ישראל נאסרת על משה ואהרן. הסיבה לגזירה זו אמנם כתובה בתורה: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ, יב), כאשר משה הכה בסלע במקום לדבר אליו במי מריבה, אולם עדיין כל מפרשי התורה מחפשים סיבות מהותיות יותר שיצדיקו את העונש שקיבלו משה ואהרן על מה שנראה, לכאורה, כחטא קטן.

אם נדייק בדברי התורה נבחין, שהפסוק אינו אומר שמשה ואהרן חטאו, אלא שהם לא קידשו את השם – "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ, יב), ובמקום אחר: "עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לב, נא). אם כן, העונש לא הגיע על חטא שעשו אלא על מה שלא עשו. הם לא עברו על ציווי השם אלא הם החמיצו הזדמנות לקדש שם שמים.

חכמים במדרש ומפרשים רבים מנסים להסביר במה חטאו משה ואהרן, אולם שום הסבר לא מתיישב באופן מושלם. ריבוי הפירושים רק מעצים את ההרגשה שהסיבה האמתית לאי כניסתם לארץ נסתרת מאתנו.

גם אחרי כל ההסברים, אנחנו מבינים שאין לנו יכולת להבין את דרכיו של הבורא האינסופי בהנהגתו את בני האדם. אפילו האנשים הנבונים והידענים ביותר בקרבנו, מבינים שיש בחיים תעלומות שהן מעבר ליכולת הפענוח שלנו. אי כניסתם של משה ואהרן לארץ ישראל הוא בוודאי אחת מאותן תעלומות.

בחייו של כל אדם, במוקדם או במאוחר, מתרחשים אירועים שמפתיעים אותו, שאין לו שום שליטה עליהם והוא לא מסוגל כלל להבין אותם. מה שעליו לזכור, שהכל נובע מרצון אלוקי, המרומם הרבה למעלה משכל אנוש.

נוסיף נקודה.

פרשתנו מתארת את השינוי המשמעותי במצבם של בני ישראל בעודם במדבר. נראה את הדברים לאור דברי החיד"א בספרו "פני דוד" על פרשה זו.  

בני ישראל הונהגו במדבר על ידי שלושה רועים – משה, אהרן ומרים. מנהיגי ישראל נמשלים לתעלות השקיה, דרכם יורד השפע האלוקי לעולם וכפי שכותב החיד"א: "והנה היו לישראל שלוש תעלות – משה, אהרן ומרים, ועל ידם היה להם שלושה דברים ההכרחיים להולכי דרכים – מן, מים, ענני כבוד. ונודע לישראל, שהגזירה נגזרה על שלושת הרועים שימותו".

ואכן, פרשתנו מתארת את פטירת מרים ואהרן, ובעצם את סתימת חלק מהתעלות שאחראיות על "אספקת" השפע האלוקי. בני ישראל נמצאים במבוכה. מרים נפטרה ועמה נסתלקה הבאר שספקה מים (לאחר מכן הבאר חזרה בזכות משה ואהרן). אהרן נפטר ועמו נסתלקו ענני הכבוד שהגנו על העם מפגעי הסביבה. בני ישראל חוששים שבקרוב גם משה רבנו יסתלק מן העולם. מבחינת העם, אם הוא יישאר בלי שלושת הרועים הגדולים, מרים, אהרן ומשה, זה יהיה סופם. כך הם מרגישים.

פטירתם של אהרן ומרים והחשש של בני ישראל מהבאות הביאו אותם למצב של תלונות: "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (במדבר כא, ה). העם התלונן בעיקר על הלחם, משום שהוא חשש שהוא "יתקלקל" ויוסר מיד עם פטירת משה.

החיד"א נותן דגש על המילים "וידבר העם באלוקים ובמשה". עם ישראל השווה את משה לאלוקים, והוא חשב שהוא לא יקבל שפע ללא צירוף לפחות של שניהם – אלוקים ומשה: "רוצה לומר, שחשבו שאין להם שפע כי אם על ידי צירוף שניהם, שכשם שהא-ל יתברך סיבה מוכרחת ליתן השפע, כן משה רבינו עליו השלום אמצעי, והוא תעלה וצינור לקבל השפע, ומזה חייבו (הסיקו) – אם אין משה אין שפע, וזה שאמרו 'באלוקים ובמשה', ואבותינו זיכרונם לברכה השוו עבד לקונו ששניהם מוכרחים".

העם לא חווה מציאות אחרת. הוא טעה לחשוב שכדי להוריד שפע של ברכה לעולם יש צורך במתווך, ומבחינת בני ישראל – משה רבנו הוא הממצע בינם לבין הבורא. הקדוש ברוך הוא הוא הנותן, ומשה רבנו הוא הצינור שדרכו ניתן להעביר את ברכת השם לעם. בעיני העם, הסתלקותו של משה, פירושה, ניתוק הצינור האחרון והפסקה מוחלטת של זרימת השפע ולכן עם ישראל מרגיש שנפשו קצרה והוא מתחיל להתלונן.

התגובה האלוקית לא מאחרת לבוא: נחשים נושכים את העם.

מדוע דווקא נחשים? הנחשים תמיד מזכירים לנו את הנחש הקדמוני. כוחו של הנחש – בפיו. הנחש הקדמוני מפתה את חווה באמרי פיו. מאז יש לו שתי תכונות המאפיינות אותו: מה שנכנס אל הפה – אכילת עפר, ומה שיוצא מן הפה – הארס. גם בני ישראל חטאו בשני הדברים: במה שנכנס אל הפה – הקושי לקבל את המזון שנתן להם הקדוש ברוך הוא – "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל", ובמה שיוצא מן הפה – הוצאת דיבה על הקדוש ברוך הוא ועל משה רבנו – "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר" (נקודה ספציפית זו לא מוזכרת בדבריו של החיד"א).

תפקידם של הנחשים כעת הוא לחנך וללמד את עם ישראל, לפתח את האמונה בכוחנו ולהגיע להבנה שאנחנו בעצמנו יכולים להיות הצינור לברכת השם. הנה, עובדה, אמנם אהרן נפטר והסתלקו ענני הכבוד, אולם עד לרגע זה – רגע המרידה של העם, לא היו נחשים ושרפים למרות פטירת אהרן והיעדרותם של ענני הכבוד. הווי אומר, השמירה האלוקית קיימת תמיד. היא איננה נראית בחוש כפי שנראתה בתקופת חיי אהרן, אולם היא קיימת.  

"והקדוש ברוך הוא (רצה) להסיר מליבם זו האמונה, כי האמת שישראל חֶלְקוֹ ואינם צריכים לאמצעי, לזה שלח הנחשים השרפים לפי שהענן היה שורפם, והוא יתברך בחסדו, גם שמת אהרן, ענן זה לא נסתלק, שהיה ממית הנחשים השרפים. והורה להם עתה כי לא ידעו ולא יבינו, כי הלא אף שנסתלק אהרן לא נסתלק הענן ההכרחי הממית הנחשים, והרי כי בלתי אמצעי משגיח בהם. והבינו ישראל ואמרו: חטאנו".

מטרת הנחשים הייתה להראות לעם שבורא עולם משגיח על כל יהודי באופן ישיר ובלתי אמצעי: "וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים" (משנה ראש השנה, סוף פרק ג). אלו דבריו של החיד"א.

זהו מוסר השכל גדול המשלים את מה שראינו בתחילת הדברים. החיים מלאים באתגרים, בשאלות ותמיהות שאין לנו עליהם מענה, אולם בכל פעם שאנחנו מרגישים ש"נפשנו קצרה בדרך", עלינו להרים את עיננו ולשעבד את ליבנו לאבינו שבשמים.

התורה כותבת: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כא, א). הביטוי 'דרך האתרים' מתפרש בשני אופנים: "דרך האתרים – דרך הנגב שהלכו בה המרגלים. דבר אחר: 'דרך האתרים', דרך התייר הגדול הנוסע לפניהם" (רש"י). מקורו של רש"י הוא במדרש, שם מבואר ש"התייר הגדול" הוא ארון ברית השם שהלך לפני המחנה והיה להם למורה דרך. עד עכשיו היה עמוד הענן הולך לפני המחנה, ומעתה, משנסתלק אהרן ונסתלקו ענני הכבוד, יש "מורה דרך" חדש. יש תייר גדול שהולך לפניהם בדרך החיים – ארון ברית השם.

התייר המיוחד הזה הולך לפנינו עד היום, והגישה אליו היא ישירה, ללא שום צורך באמצעי או במתווך. 

נסכם. פרשת חוקת עוסקת במוות, באבדן ובאבל. מרים נפטרה, אהרן ומשה שומעים מהשם שהם לא יזכו להיכנס בחייהם לארץ המובטחת. אהרן נפטר והעם מתאבל עליו שלושים יום. בפרשה זו אנחנו ניצבים פנים אל פנים מול ההבנה שהאדם הסופי איננו יכול להשיג את הבורא האינסופי ולהבין באמת את המניעים או הסיבות למצוות התורה.

לכל אחד מאתנו יש ירדן שהוא לא יזכה לחצות, ארץ מובטחת שהוא לא ייכנס אליה. תמיד תמיד עלינו לזכור, שיש תייר גדול ההולך לפנינו בדרך.