כשהמפסיד מנצח

קורח הוא אמנם דמות מקראית, אולם הסיפור שלו לובש ופושט צורה מידי תקופה, ומאכיל את עם ישראל מרורים.

בכל דור קם אדם ומחליט לעורר מחלוקת ולפלג את העם והכל בגלל סיבה אחת – קנאה.

העילה האמתית בגינה פרצה המחלוקת בין קורח למשה, היא קנאתו של קורח על כך שמשה מינה את אליצפן – שהיה בן דודו של קורח – לנשיאות שבט (רש"י במדבר טז, א). לפי חשבון שקורח עשה, נשיאות זו שייכת לו ולא לאליצפן. לכן החליט לעורר פרובוקציה ולחלוק על משה ועל הכהונה של אהרון.

הסוף ידוע. קורח ועדתו נענשו בעונש חריג, האדמה "פתחה את פיה" וכולם ירדו חיים שאולה.

עיתוי המרד נבחר בקפידה והוא היה מושלם מבחינת קורח – מיד לאחר כישלון המרגלים, שבעקבותיו הטיל אלוקים עונש כבד על העם שאף אחד מהם לא יכנס לארץ, אלא רק הדור הבא. כל עוד בני ישראל, למרות תלונותיהם, חשו כי הם נעים לעבר היעד שלהם, לקורח ועדתו לא היה שום סיכוי ממשי להמריד את העם. האווירה הכללית הייתה טובה והעם האמין במשה ובנבואתו. ברגע שהעם הבין שהוא לא יוכל לחצות את הירדן ולהיכנס לארץ, ידע קורח שאפשר לנצל את האכזבה והמרמור של בני ישראל ולהתקומם. האנשים היו מאוכזבים, ולא היה להם הרבה מה להפסיד (רמב"ן טז, א).

חכמים לא הסיקו מסיפורו של קורח שמחלוקת היא תמיד דבר רע. להיפך, המחלוקת היא סוג של "סם חיים" ביהדות, כל עוד מניעיה טהורים ומטרותיה חיוביות. התנ"ך מביא שגדולי האומה – אברהם, משה, ירמיהו, איוב ועוד, "מתווכחים" כביכול עם אלוקים ומנסים לשנות את הנהגתו, לשנות גזירות וכדומה. המדרש מיוסד על ההנחה שלתורה יש שבעים פנים ושפע של פרשנויות לגיטימיות. המשנה בנויה בחלקה הגדול על פי התבנית "רבי אחד אומר כך ורבי שני אומר אחרת". התלמוד מביא את המחלוקות שבמשנה ומעמיק אותן עוד יותר. המחלוקת הוא השיח הפנימי של עם ישראל סביב מהותו ודרישות תורתו.

מהו ההבדל אם כן בין מחלוקת קורח ועדתו, שהפכה לסמל של מחלוקת מגונה, למחלוקת שבין בית הלל לבית שמאי וכל יתר המחלוקות?

המשנה במסכת אבות אומרת: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קורח וכל עדתו" (אבות ה, יז).

רבינו יונה מבאר את המשנה, שמחלוקת לשם שמים היא מחלוקת על האמת – "שלא נחלקו לגדל מעלתן, אלא להוציא דבר לאמתו ולהעמיד הדברים על בורין, שנמצאו שניהן מתכוונים לדבר אחד – לעבודתו של מקום".

הרב זקס בספרו "שיג ושיח" מנסח את הדברים באופן מדויק:

"מחלוקת שאיננה לשם שמים היא מחלוקת על הכוח. זהו הבדל עצום. בוויכוח שמטרתו היא בירור האמת, המנצח מנצח, אבל גם המפסיד מנצח. כי תבוסה מפני האמת היא התבוסה היחידה שהיא גם ניצחון. היא מגדילה את המובס. הוא לומד דבר שלא ידע קודם לכן. בתחרות על כוח, לעומת זאת, המפסיד מפסיד, וגם המנצח מפסיד. מפני שכאשר אדם מקטין את יריביו, הוא מקטין גם את עצמו" ("שיג ושיח", עמוד 192).

ראינו שהעילה האמתית למחלוקת קורח הייתה הקנאה שקיננה בליבו. נעיין מעט במידת הקנאה כפי שהרמח"ל מנתח אותה, ובדרך שהוא מציע למגרה (מסילת ישרים פרק יא).  

הקנאה מחולקת לשני סוגים.

"יש מי שסכלותו רבה כל כך, עד שאם יראה לחברו איזה טובה, יתעשש ("יאכל את עצמו") בעצמו וידאג ויצטער, עד שאפילו הטובות שבידו לא יהנוהו מצער מה שהוא רואה ביד חברו, והוא מה שאמר עליו החכם (משלי יד): ורקב עצמות קנאה". כלומר, הקנאה בהצלחת חברו היא כל כך חזקה, עד כדי כך שהמקנא לא מצליח ליהנות משום טובה שיש בידו. המקנא מצטער ו"נרקב" מבפנים. 

הסוג השני של הקנאה הוא עדין יותר, אולם נפוץ כמעט אצל כולם: "אמנם, יש אחרים שאינם מצטערים וכואבים כל כך, אף על פי כן ירגישו בעצמם איזה צער ולפחות יתקרר רוחם בראותם אחד עולה איזה מעלה יתירה, אם לא יהיה מאוהביו היותר דבקים לו, כל שכן אם מאותם אשר אין לו אהבה רבה עמו הוא… ותראה שבפיהם אפשר שיאמרו דברים כשמחים או מודים על טובתו, אך לבם רעה בקרבם. והוא דבר יארע על הרוב ברוב בני האדם, כי אף על פי שלא יהיו בעלי קנאה ממש, אמנם, לא ניקו ממנה לגמרי, כל שכן אם בעל אומנותו מצליח בה, שכבר כל אומן סני לחבריה (שונא את חברו), וכל שכן אם מצליח בה יותר ממנו".

זו קנאה המצויה אצל רוב בני אדם, תחושה של "צביטה בלב" כאשר הם רואים את הצלחת השני.

מהי הדרך למגר את הקנאה?

הרמח"ל כותב, שהקנאה היא "חסרון ידיעה וסכלות". כשמישהו מקנא, חסרה לו איזושהי ידיעה, שאם הוא יידע אותה הוא לא יקנא. בנוסף, קנאה זו סכלות וטפשות.

מדוע קנאה היא סכלות? "כי אין המקנא מרוויח כלום לעצמו, וגם לא מפסיד למי שהוא מתקנא בו, ואינו אלא מפסיד לעצמו". מדהים ופשוט. הקנאה איננה משנה את המציאות. המקנא לא מרוויח וחברו לא מפסיד. דוגמא: ראובן מקנא בשמעון משום שהוא קנה רכב חדש. איזה רווח מרוויח ראובן מהקנאה? הרי הרכב החדש יישאר אצל שמעון וראובן ימשיך להיות בלי רכב. אם כך, בשביל מה לבזבז אנרגיה על קנאה בעוד שהיא לא מובילה לשום מקום?

כשאדם יבין שהקנאה איננה מצמיחה שום תועלת, הוא יקנא הרבה פחות.

ממשיך הרמח"ל, שלמקנא חסרה ידיעה והבנה מאוד חשובה:

"ואמנם, לו ידעו ולו יבינו כי אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימא (תלמוד יומא, לח), והכל כאשר לכל מהשם הוא כפי עצתו הנפלאה וחכמתו הבלתי נודעת, הנה לא היה להם טעם להצטער בטובת רעיהם כלל. והוא מה שייעד לנו הנביא על הזמן העתיד, שלמען תהיה טובת ישראל שלימה, יקדים הקדוש ברוך הוא להסיר מלבבנו המידה המגונה הזאת, ואז לא יהיה צער לאחד בטובת האחר, וגם לא יצטרך המצליח להסתיר עצמו ודבריו מפני הקנאה, והוא מה שכתוב: 'וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה…' (ישעיהו יא), הוא השלום והשלווה אשר למלאכי השרת, אשר כולם שמחים בעבודתם איש איש על מקומו, ואין אחד מתקנא בחברו כלל, כי כולם יודעים האמת לאמיתו ועלזים על הטוב אשר בידם ושמחים בחלקם".

האמונה היהודית אומרת שאדם לא יכול לגעת במה שמוכן לחברו. מה ששייך לחברים שלך לעולם לא יגיע אליך, וכן גם להיפך – אף אחד אחר לא יכול לגעת במה שמוכן לך מן השמים. יש דעת עליונה – "מהשם הוא, כפי עצתו המופלאה וחכמתו הבלתי נודעת". יש לבורא חכמה מופלאה ועצה בלתי נודעת, והוא מנהל את עולמו באופן הטוב ביותר. אם נעמיק את אמונתנו בעניין הזה, לא יהיה מקום לקנאה.

נוסיף נקודה קטנה. הרמח"ל מדבר על קנאה שגורמת למקנא צער ויגון פנימי. זהו סימן שהקנאה נובעת ממקום שלילי של צרות עין ורוע. אולם אם אדם שמח בשמחת ובהצלחת חברו והוא שואף להגיע גם להצלחה דומה, זוהי קנאת סופרים שעליה אומר התלמוד "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא יא ע"א).

כשיעקב נפגש עם עשיו לאחר תקופה ארוכה שהם לא התראו, הוא רצה לתת לו מתנות. בתחילה עשיו מסרב: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ לִי רָב אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ" (לג, ט). עשיו מתנסח "יש לי רב" – יש לי הרבה. יעקב ממשיך להפציר בו: "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל. וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח" (לג, יא). עשיו לוקח את המתנות. נשים לב לניסוח של יעקב – "יש לי כל". לא חסר לי כלום.

מה ההבדל בין "יש לי רב" לבין "יש לי כל"? "יש לי רב" הכוונה שיש לי הרבה, אבל עדיין חסר לי. "יש לי כל" זה כפשוטו, לא חסר לי. זה ההבדל בין צדיק לרשע. לצדיק לא חסר כלום, הוא מרגיש שיש לו את כל התנאים כדי להצליח ולהתקדם וממילא הא לא מקנא בחברו, ואילו הרשע תמיד מרגיש חסר.

מידי בוקר, כחלק מברכות השחר, מברכים אנו "ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם שעשה לי כל צרכי". יהודי נקרא כך מלשון הודיה. יהודי מודה לבורא על כך שהוא עשה והכין לו כל צרכו, הגשמיים והרוחניים, וממילא אין מקום לקנאה.

שום דבר לא יושג בהקרבת האמת על מזבח המרדף אחר הכוח. שום טובה לא תצמח מהליכה בנתיבו של קורח.