הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון לאמר; ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" (פרק ט פס' א-ב). פרשת קרבן פסח נאמרה בחודש ניסן בשנה השניה לצאת ישראל ממצרים. והעיר רש"י שתחילת ספר במדבר נאמר "באחד לחדש השני בשנה השנית" (א א) היינו בחודש אייר, והסיק "למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה". וביאר רש"י הטעם שלא פתחה התורה את ספר במדבר בפרשת קרבן פסח "מפני שהיא גנותן של ישראל שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד". והטעם שלא עשו את הפסח כיון שלא מלו את בניהם הנולדים להם במדבר (יהושע ה ה) וההלכה היא – "מילת בניו ועבדיו מעכבתו מלעשות את הפסח" (פסחים צו א), והסיבה שלא מלו מבוארת בגמ' (יבמות עב א), שהיה בכך סכנה, או משום חולשת הדרך, או משום שלא נשבה להם רוח צפונית שמסייעת להתרפא מהמילה. והקשו המפרשים, כיון שהיו ישראל אנוסים בכך שלא יכלו לעשות את הפסח, איזו גנות יש בכך שלא עשאוהו.
ולהלן (ט ו-ז) "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' למה נגרע לבלתי הקריב" שהתאוננו האנשים הטמאים מדוע אינם זוכים להקריב את הפסח. וטענתם תמוהה שהרי פעמים רבות בתורה על ידי עשיית מצווה אחת מפסיד האדם מצווה אחרת, ומה אפוא תלונתם. ועוד, כיון שאנוסים הם ממילא אינם מחוייבים בקרבן ומה חששם. ואף תשובת הקב"ה שחידש להם פסח שני צריכה ביאור, שלא מצינו בכל התורה שאדם שחיסר מצוה כלשהיא [כגון שופר וסוכה] שינתן לו אפשרות נוספת לקיימה, ובמה נשתנתה מצוות קרבן פסח שרק לה ניתנה אפשרות להשלימה.
עוד יש להבין, שרואים אנו קשר בין מצוות פסח למצוות מילה, שמצוות מילה משמשת כתנאי להקרבת הפסח, וכמו כן אלו שתי המצוות היחידות בתורה שהמבטלם חייב כרת, ואף בנביא (יחזקאל טו ד) כוללם יחד במשלו על יציאת מצרים "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי" ופירשו חז"ל שהזכות שעמדה לעם ישראל ביציאת מצרים הייתה מכח שני "דמים" – דם פסח ודם מילה. ויש להבין במה נתייחדו והתאחדו שתי מצוות אלו.
והנראה בזה, על פי הידוע שאדם הבא להתפקד לצבא המלך נדרש לשני תנאים בסיסיים – חיצוני ופנימי. החיצוני שצריך ללבוש את מדי צבא המלך והוא סימן בגוף. והפנימי – בנפש, שמוכן למסור את נפשו בעבור המלך, ואלו הם שני תנאים שהמסרב להם אינו יכול להימנות על צבא המלך.
והנה, עם ישראל טרם יציאתם ממצרים היו זהים למצרִים בהנהגותיהם ובדרכם וכדי לצאת ממצרים ולהוכיח שהם מתפקדים בצבא ה' נדרשו לשני תנאים – סימן בגוף והשתייכות בנפש. מצוות המילה הינה הסממן החיצוני בגוף, ואלו הקרבת קרבן פסח שהקרבתו הייתה סכנה לעם ישראל [לפי שהצאן היו אלוהיהם של מצרים], מוכיחה את השתייכות הנפש לקב"ה, שהראו נכונותם למסור נפשם עבור ציווי הבורא. ומעתה, הוקבע קרבן פסח כסמל להשתייכות האדם לצבא ה'.
ועל פי יסוד זה שמצוות הקרבת פסח אינה מצוה בלבד כשאר מצוות אלא מראה היא על השתייכות האדם לכלל ישראל, מובנת היטב טענת האנשים הטמאים. שלא התאוננו שמחמת טומאתם הם מחסרים מצוה, שהרי כך היא המידה בתורה שפעמים עוסק במצווה אחת נפטר ממצווה אחרת, ועוד שאנוסים היו. אלא טענו שאף שאנוסים הם מכל מקום אינם יכולים להתפקד בכלל לגיון המלך וחסר להם המעשה המשייכם לכלל ישראל. ומדוקדק לשונם "לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל" שעל ידי שמחסרים מצווה זו, נחסר להם השתייכותם לכלל ישראל. ואכן קיבל הקב"ה את טענתם והתקין פסח שני כדי שלא יווצר מצב שיהודי לא יוכל להוכיח את השתייכותו ללגיונו של מלך.
ובכך יש לישב מדוע יש גנות לישראל שלא הקריבו במדבר קרבן פסח. שעל אף שאנוסים היו, מכל מקום היה להם לכל הפחות לכאוב ולהתאונן על כך שחסר להם דבר מהותי כהקרבת פסח, ומכך שלא התלוננו מתגלה גנותם שלא ייחסו לכך מספיק חשיבות. ואפשר, שאילו היו מתאוננים היה מתקין להם הקב"ה תשלומין על כך, כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו.