לעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה
עד כמה הורסת שגרה של מספר רגעים, ניתן ללמוד מהמדרש המספר על הויכוח שהיה לשבטים עם דודם, עשו הרשע, שעה שבאו לעסוק בקבורת יעקב אביהם. לפי המסופר, לא הניח עשו לקבור את יעקב במערת המכפלה וטען כי היא נפלה בחלקו, לאחים – בנים, אשר טענו כי שטר המכירה בידם, אמר כי יציגו לפניו את שטר המכירה, לאחר שהתברר כי השטר נשכח במצרים, הוחלט לשלוח לשם את נפתלי אשר היה קל ברגליו, כדי שיביא הוא את השטר ממצרים. במקום נכח נכדו של הנפטר, חושים בן דן, אשר סבל מקשיי שמיעה. הוא ביקש לברר את פשר הנושא המדובר, ולאחר שהנושא הוסבר לו, שאל בכעס: "האם סבא יהיה מוטל בבזיון עד שיתברר הענין?!" חמתו בערה בו והוא נטל את חרבו והרג את עשו. (סוטה י"ג).
האם חושים היה חכם יותר מדודיו ואביו, אשר נטלו חלק בויכוח עם עשו ולא נקטו ביוזמתו של חושים? ואם אמנם היתה פעולתו מבורכת ורצויה, מדוע לא הקדים אותו אחד מהשבטים?
הסביר מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל: לא סתם כך מזכירה הגמרא את עובדת היותו של חושים חרש, גם עובדה זו קשורה לעצם הסיפור, הגמרא מבארת מדוע לא נקטו בני יעקב בפתרונו הפשוט של חושים. בני יעקב ונכדיו נכנסו לכלל משא ומתן עם עשו, משא ומתן שבמסגרתו אבדו את תחושת הנקם וכבוד המת הטבעית שפיעמה בהם. ההתעסקות עם עשו והויכוח שערכו עמו הקהתה את חושיהם. הם חשו כאילו ויש מקום לויכוח וכאילו על מיטתו של אביהם הזקן לחכות עד שיוכרע הויכוח.
רק אחד לא הוקהו חושיו. היה זה חושים, אשר לא שמע את הויכוח ולא היה עד לו, מששמע פתאום את סיבת הויכוח, בערה בו קנאת סבו והוא עשה את שעשה. חושים לא "התרגל" למה שהתרגלו האחרים.
רבי חיים שמואלביץ זצ"ל המשיך והסביר כי תופעת ההסתגלות גם עמדה ליהודים רבים בהשמדת יהודי אירופה במלחמת העולם השניה. בתכונת נפשו של האדם טבועה מידת ההסתגלות, אף לדברים הקשים ביותר, אט אט מסתגל האדם אליהם והוא חי עמהם. נוכחנו בדבר בדורנו אנו, אשר אחינו מבני ישראל נלכדו בגיא התופת הנאצי וייסורים קשים מנשא היו מנת חלקם יום יום. הלא למשמע אוזן תסמרנה שערות הראש, עד שנבצר מבינתנו להשכיל, כיצד מבין אנשים שנלקחו מבתיהם השלווים, נשפטו ביון המצולה של חיות אדם צמאי דם ותאבי רצח, היו שנשארו בחיים, הכיצד?
אלא שהמעבר מהבית אל הגיהנום – שלבים רבים היו לו, ומשלב אחד לשלב שני הסתגל האדם. וכך עד לדיוטא התחתונה, וכיוון שנסתגל, אט אט יכול היה לעמוד במצבו האיום שנקלע אליו ועבר חיים עם שבעה מדוריו של הגיהנום.
כי בהסתגלות מתרגל האדם למצבו, הוא אינו מבחין עד כמה טוב לו וכך גם אינו מבחין, חלילה עד כמה רע לו. וכמו שבשגרה טובה כך גם בשגרה רעה, בכוחה להקהות במידת מה את מרירותה של הזוועה.
לא לחינם פרשת הנשיאים שבפרשת נשא חוזרת על המסופר בתחילתה שתים עשרה פעמים. פרטיהם של הקרבנות נקראים בכל יום מחדש, כאילו לא אתמול ושלשום הקריב הנשיא של שבט אחר את אותם קרבנות ובאותו הסדר בדיוק. שכן, לראשון לא היתה כל מעלה על השני. השני לא חיקה את הראשון אלא הקריב באותה ההתלהבות ובאותה רגשת חידוש כמו זה הקודם לו.