הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
"דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" (פרק כג פס' כד) "ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט א). בפסוקים אלו נצטונו לתקוע בשופר בראש השנה. ובטעם תקיעת שופר כתב רבינו סעדיה גאון (מובא באבודרהם בסדר תפילת ר"ה) "מפני שהיום תחילת הבריאה שבו ברא הקב"ה העולם ומלך עליו, וכן עושים המלכים בתחילת מלכותם שתוקעים לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום תחילת מלכותם. וכן אנו ממליכים עלינו את הבורא יתברך ביום זה וכן אמר דוד בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'". פירוש, תקיעת השופר בראש השנה, מבטאת את הכתרת הקב"ה כמֶלך עלינו, כפי שתוקעים בטקס הכתרת מלך בשר ודם.
וכידוע, ישנם שני סוגי תקיעות – תקיעה ותרועה. התקיעה קול אחד ארוך הוא, והתרועה קולות קצרים ותכופים. והתרגום של תרועה הוא "יבבה" כאדם הבוכה, כפי שמצינו אצל אמו של סיסרא שכתוב בה (שופטים ה כח) "ותיבב" שבכתה על בנה שלא חזר מהמלחמה. אלא שהסתפקו חז"ל האם הקול הוא כאדם הגונח מלבו כדרך החולה שמשמיע קולות קצרים קול אחר קול ומאריך בהם קצת (מה שאנו קוראים שברים) או כאדם המיילל ומקונן שמשמיע קולות קצרים ותכופים זה לזה (מה שאנו קוראים תרועה) ומספק אנו עושים את שתי הקולות.
והנה, תקיעה מבטאת לשמחה ואילו התרועה מבטאת עצב, כדברי הכתוב (במדבר י ט-י) "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות וכו' וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות". ומעתה יש להקשות, כיון שבראש השנה ממליכים את הקב"ה וזהו בודאי יום שמחה ולא יום צער, אם כן מה עניינה של "תרועה" המבטאת עצב, להמלכת ה'. וביותר קשה, שכיון שבראש השנה ישנה גם תקיעה וגם תרועה, מדוע מגדירה התורה את עיקר היום כ"יום תרועה" המסמל צער ובכי, ולא כ"יום תקיעה" המסמל שמחה.
ולהבין עניין זה יש להקדים את מעלת המלכת הקב"ה אצל ישראל מאומות העולם. דהנה יש להבין במה שונה קבלת עול מלכות שמים אצל ישראל מאצל אומות העולם, והרי אף הם מאמינים בקב"ה וזהו אחד משבע מצוותיהם, ובמה נבדלת אמונתנו בה' מאמונתם. וביארו רבותינו שההבדל נעוץ בהשגחה הפרטית שנמצאת אצל ישראל ולא אצל אומות העולם. והדבר בא לידי ביטוי בשעת צער ואבל, שאצל אומות העולם שכופרים הם בהשגחה פרטית ממילא תולים את ההפסד ביד המקרה ועל כן נאמר בהם "כי ירעב והתקצץ וקילל במלכו ובאלקיו" (ישעיה ח כא) ואילו אצל ישראל נאמר "כי חולת אהבה אני" (שיר השירים ב ה) וביאר השל"ה "שאני כנסת ישראל אוהבת אותך בחליי, כלומר בעת קבלת היסורים", ובכך ביאר מדוע אומות העולם מונים לחמה וישראל ללבנה, שהחמה מושלמת היא ואינה פגומה והגויים רק בשעת שלימות עובדים לקב"ה, ואילו ישראל עובדים לקב"ה אף בשעת שבר ויגון כלבנה. ובכך ביאר ר' צדוק הכהן מלובלין את דברי הגמ' (ברכות כ ב) שאמר הקב"ה "וכי לא אשא פנים לישראל, שהם מדקדקים עד כזית עד כביצה" שאף שמצומצמים הם במזונותיהם מודים הם לקב"ה, ועל כן אומרת הגמ' (שם נד א) "יאה עניותא לישראל" שכאשר נמצאים ישראל בעניות ובכל זאת מודים לקב"ה, ניכרת גדולתם לעין כל.
ובכך מתיישב היטב מה שהקשינו – מדוע בהמלכת הקב"ה משתמשים אנו ב"תרועה" ואף התורה מדגישה שזהו עניינו של החג "יום תרועה", והרי תרועה מבטאת צער ומה עניינה לראש השנה – לפי שיום זה בא לבטא את המלכת הקב"ה על ישראל, וההבדל בין אומות העולם לישראל ניכר דווקא בזמן תרועה – בזמן צער ויגון, ולפיכך בראש השנה תוקעים אנו גם תקיעה וגם תרועה לומר, שלא רק בזמן שמחה (תקיעה) אנו ממליכים את הקב"ה עלינו, אלא אף בזמן צער כתרועה יודעים אנו שהקב"ה משגיח עלינו בהשגחה פרטית וכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, ומשום כך קבעה זאת התורה כ"יום תרועה" דווקא, לפי שזהו עיקרו של יום, להמליך את הקב"ה עלינו בכל המעשים כולם בין בטוב ובין להיפך, ובכך ניכרת הכתרת הקב"ה השייכת לישראל ולא לשאר האומות.