הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו" (פרק טז פס' א) ונתקשה רש"י מה עניין מיתת בני אהרן לפרשה זו, ופירש "משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מן הראשון", ואף אצל אהרן על ידי שיזכיר לו מיתת בניו יזהר יותר בעבודתו. והדימוי מתמיה, שהרי בני אהרן מתו על הקריבם אש זרה (ויקרא י א) או ששתויי יין נכנסו להיכל (ויק"ר יב) או על שהורו הלכה בפני משה רבם (עירובין סג א), ומה עניין מיתתם לכניסתו של אהרן לקודש הקדשים, ודומה הדבר לאב המזהיר את בנו מסכנת הכביש בהביאו ראיה מפלוני שנהרג בעת בניית בנין.
שבט לוי נצטוו לשמור בכניסה למקדש לבל ייכנסו זרים וימותו (במדבר יח א – ה). ויש להבין במה נשתנה איסור כניסה למקדש שהציבה התורה שומרים לבל יעברו איסור זה, משאר איסורי תורה שיש בהם חיוב מיתה שלא מצינו שהצריכה שמירה על כך, אלא על כל אדם מוטל לשמור את נפשו.
והנראה בזה, ששונה המיתה בנכנס לקודשי הקדשים משאר חייבי מיתות שבתורה. בכל החייבי מיתות, המיתה באה כעונש וכפרה על החטא, אך בכניסה לקודש הקדשים אין המיתה באה כעונש אלא כמציאות, לפי שקודש הקודשים קדושתו עצומה וגבוהה ואין כח בגוף האנושי לסבול קדושה זו בזמן שהנשמה מחוברת לגוף הגשמי, וממילא מוכרחת הנשמה להיפרד מן הגוף, וכעין מה שמצינו אצל חיילי סנחריב שהקב"ה הרגם על ידי שהשמיע להם שירה מפי חיות הקודש ופרחה נשמתם (סנהדרין צה ב) וכפי שמבואר בספרים (שו"ת הרדב"ז ח"ה סי' רנב; זהר ח"א דף ריח ב) הטעם על מה שאמר הקב"ה למשה "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג כ), משום שאם היה רואה את הקב"ה מיד הייתה פורחת נשמתו ויוצאת מן הגוף כדי להתדבק בו, והיה מת מתוך כלות הנפש מיתת נשיקה. וזהו שדקדק רש"י בפרשתינו לומר "ולא ימות. שאם בא הוא מת", ולא כבשאר מקומות שכתב "חייב מיתה" (להלן טז יג ועוד), לפי שבשונה משאר המקומות, שעל ידי מעשיו מתחייב האדם במיתה עתידית, הרי שבנכנס לקודש הקדשים היא מציאות קדושה שאין אדם יכול לעומד בה ומת לאלתר.
וזוהי סיבת מיתת בני אהרן, שנכנסו לקודש הקדשים שלא בהכנה הראויה ולפיכך מתו, ומה שהביאו חז"ל טעמים רבים למה שמתו, אין זה סיבת המוות, אלא שחקרו במעשיהם והסיקו ששורש חטאם נבע מפגם דק במידת הגאווה שסמכו על גדלותם ויכולתם לעמוד בעוצם קדושת קודש הקדשים, והביאו חז"ל בחינות שונות של גאווה. י"א שלא נשאו נשים לפי שלא מצאו נשים לפי דרגתם, או שהתגאו למלוך תחת משה ואהרן, או שנכנסו שתויי יין למקדש כלומר בזחיחות הדעת, וכן על זה הדרך, וכדברי רבותינו (מכתב מאליהו ח"ג עמ' 353 ועוד) שאין מחלוקת בדברי אגדה, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים (עירובין יג ב), אלא שכל אחד מגלה בדבר זווית אחרת.
ועל כן רק בכניסה לקודש ציווה הקב"ה להציב שומרים, מה שלא מצינו בשאר עבירות שחייבים בהם מיתה. לפי שבשאר עבירות, האדם הוא המביא על עצמו את העונש, וראוי לכל אחד לשמר את עצמו לבל יחטא. מה שאין כן בכניסה לקודש הקדשים, שברא הקב"ה מציאות המביאה מוות למתקרבים אליה, ולכן הציב הקב"ה שומרים לבל ייכנסו למקום זה. וכפי שבמלכות בארץ, אין המלכות מציבה שומרים לבל יעשו האנשים מעשים הפוגעים בנפשם לפי שכל אחד אחראי על נפשו, אך כאשר ישנו מקום מסוכן משגיחה היא לבל ייכנסו שם.
ועתה מבואר היטב מה שהזכיר משה לאהרן את מיתת בניו, שכך אמר לו, דע, שעליך להיזהר לעשות את כל מעשי יום הכיפורים בדקדוק עצום, שהרי נכנס אתה לקודש הקדשים מקום שעצם הכניסה עליו מביאה מיתה על האדם מעוצם קדושתו כפי שמתו בניך, אלא שגילה הקב"ה שאם הכהן הגדול עושה סדר מסוים של מעשים, מצילו הקב"ה הוא מאותה מיתה. ועל כן יש להיזהר עד מאוד לבל לשנות במשהו מן הסדר הזה, שאז מסתלקת השמירה ממרום ובאים לידי מיתה.