פורים | מלחמה לדורות

בפורים אנו קוראים בתורה, בתפילת שחרית, בפרשת "ויבוא עמלק", הפרשה מספרת על מלחמת עמלק בבני ישראל לאחר שיצאו ממצרים. מיד לאחר שעמלק מתגרה בבני ישראל, קורא משה רבינו ליהושע בן נון ומצווה עליו כי יבחר מספר אנשים ויצא יחד עמם להילחם בעמלק: "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק" (שמות י"ז, ט')

כיצד ילחם שבט עבדים, אשר היה משועבד במצרים לעבודה ולמלקות? לבטח לא נלחמו מעולם ואף לא ידעו כיצד לאחוז בנשק. את מי, אם כן, שלח יהושע בן נון למלחמה בעמלק?

מסתבר, אפוא, שליהודים דרכי לחימה משלהם. אין הם צריכים נשק וכח אלא סייעתא דשמיא מיוחדת ובזאת די להם. כאשר אמר משה ליהושע: "בחר לנו אנשים" לא התכוון אלא לאנשים היראים מן החטא (מכילתא). אמנם, יש הסבורים במדרש כי הכוונה לאנשים גיבורים, אך גם בזאת אין כדי לסתור את דברינו. כי מהלך המלחמה לא היה מחושב ואנושי, והוא היה על טבעי לגמרי.

כי הניצחון לא חייב לבוא דווקא ע"י מודיעין מתוחכם ונשק יעיל וחדש. לא אוגדות וחטיבות יביאו את הניצחון. אמת שכך הוא בדרך הטבע, אך לגמרי לא כאשר מדובר בצבא ההגנה לאלו הראויים באמת ובתמים להיקרא בשם: "ישראל". כאשר יצא אברהם אבינו להילחם בחמשת המלכים לא נטל עמו אלא 318 מתלמידיו, שומעי לקחו. אלו אשר התקרבו להקב"ה בזכותו. כאשר סנחריב מלך אשור צר על ירושלים, יצא מלאך ה' והרג ברבבות חייליו, אשר לא קמו משנתם. כל אלו נהרגו בדרך לא טבעית לגמרי, כאשר את הניצחון אי אפשר לייחס אלא למלך הכבוד.

ואף בדורנו אנו, כאשר ירושלים הייתה נצורנ ע"י המון ערבים, הצליחו מתי המעט היהודים שבא להניס את הכוח האיסלאמי בעזרתו של תותח הדוידקה, תותח אשר כל כוחו היה בהשמעת קולו ותו לא. תפקידם של היראים לדבר ה' לא היה אלא להשמיע את קולם לפני ה' ולעשות את מעט ההשתדלות שבידם. להשמיע קולות וליצור רושם של רעש מלחמה.

ולזה לא היה מתאים יותר מיהושע, תלמידו המובהק של משה רבינו.

"ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להילחם בעמלק" (שמות י"ז, י')

יהושע לא רק נלחם בעמלק כמו שאמר לו משה. גם את סגנון המלחמה ואת אופי ההכנה קבע יהושע בדרך שהורה לו משה רבנו.

ומשה, אהרון וחור עלו על ראש הגבעה. גם הם ניהלו את המאבק בדרכם שלהם, "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו גבר עמלק" (שמות י"ז, י"א) ואם כך איננו מבינים, הרי ברור שמשה ראה שאשר הוא מניח את ידיו גובר ניצחונו של עמלק, אם כך מדוע היה על אהרון וחור לזרז אותו ולהחזיק בידיו, האם רצו בניצחונו של עמלק, חלילה?

ברם, מסתבר שלתנוחת ידיו של משה הייתה משמעות עמוקה יותר ממשמעות פיזית פשוטה. כשהניח משה את ידיו, לא היה זה מרצונו. הנהגת עם ישראל היא זאת שהביאה להנחת ידיו. שכן, הקרב לא הוכרע בשדה הקרב. הרחק משם, במחנה ישראל, במחנה ישראל, הוכרע הקרב בבתי

כנסיות ובבתי המדרש, כאשר ירדה רוחניותו של העם, ירדה יחד עמם גם יכולת לוחמיו. או אז גם נפלו ידיו של משה וגבר עמלק.

כי כאשר אין קולו של יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, גוברות ידיו של עשיו. וכאשר הפריצות במחנה ישראל גדלה, הרי שבכך פורצים ומסייעים, כמו בשלט רחוק, לאויב שבשדה הקרב. שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב: "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך" (דברים כ"ג, ט"ו). כלומר, כאשר יראה בכך הקב"ה ערוות דבר, הרי ישוב מאחריך והקרב יוכרע, חלילה, לטובת האויב.

אין, אפוא, מקום לשאלה מדוע לו למשה, להניח את ידיו ולגרום בזאת לניצחון האויב, שכן את ידיו שלו לא הוא שחשב להניח, אלא שרפיון ישראל בתורה ובמצוות הביא לנפילת ידיו של משה.