הרב מאיר אסטריקלעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה
"אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה והפדה" (פרק כא פס' ח). וביאר רש"י "והפדה – יתן לה מקום להפדות ולצאת שאף הוא מסייע בפדיונה וגו' כיצד, הרי שקנאה במנה ועשתה אצלו ב' שנים אומרים לו טול שתי שלישיות המנה ותצא מאצלך". ויש להבין, האמה הרי נמכרה במנה ועבדה שנתיים, ועתה האדון מקבל עבור פדיונה כל אשר שילם – ארבע שישיות המנה, ונמצא אפוא שלא סייע האדון בכך מאומה, ומדוע נצרך האדון "לסייע" בפדיונה. ויש לבאר עניין זה בכמה דרכים.
יש לומר, שאף שהאדון משלם מתחילה על כל שש השנים מנה אחד, אין זה אומר בהכרח שכל שנה שווה שישית המנה, שאפשר שהשנים האחרונות שוות יותר מן הראשונות, וכפי שביארו בעלי התוס' והחזקוני, שבת קטנה ככל שגדלה כך עבודתה שווה יותר, ואם כן, האדון מסייע בפדיונה שאינו דורש על השנים האחרונות יותר משישית המנה לשנה, אע"פ שלפי האמת שוות הם יותר.
ומכל מקום אין זה נחשב שהאדון מפסיד בפדיונה [אלא "מסייע" בלבד] משום שעל אף שלפי האמת השנים האחרונות שוות יותר, מכל מקום כאשר קונים אמה עבריה לשש שנים במנה, מקובל להעריך שנמכרת כל שנה בשישית המנה. ואפשר שהטעם בכך, לפי שאמנם בשנים האחרונות עבודתה שווה יותר מבשנים הראשונות, אולם מאידך, כיון ששנות עבודתה האחרונות רחוקות יותר משנות עבודתה הראשונות, ומקובל, שככל שמקבלים את התמורה בזמן רחוק יותר כך משלמים עתה פחות [וכעין שכר המתנת מעות] ועתה מסייע האדון בפדיון האמה, שאף שכבר הגיעו השנים המאוחרות של עבודתה ושוות הם יותר מכפי ששילם בתחילה, מכל מקום אינו לוקח על כך תוספת תשלום, ואין זה נקרא שהוא מפסיד מכך, לפי שמתחילה לא שילם יותר מאשר מקבל עתה.
עוד יש לבאר את "סיועו" של האדון, שמבחינה ממונית לא הפסיד כלום, לפי שכך דרך העולם לשלם על כלל שש השנים סכום מסוים, שמתחלק לשש שישיות שוות, אף שהשנים הראשונות שוות פחות. וכעין זה מצינו בגמ' (בב"ק יא א) גבי נבלת בהמה וקורת בנין, ששוות אותו סכום אף אם צריך לטרוח בחלק מהן יותר.
וההפסד שיש לאדון יש לפרש בכמה דרכים. בס' החינוך (מצוה מד) נקט שהאדון מסייע בכך שלא לוקח על השנים האחרונות את שכר המתנת המעות, שאילו מתחילה היו המעות של שנות עבודתה האחרונות אצלו היה יכול לסחור בהם ולהרויח ועתה אינו תובע רווח זה. עוד יש לומר, על פי דברי רש"י (בב"מ כח ב) שביאר שיש לשומר אבידה לטפל בבהמת בעל הבית אפי' אם ההוצאות יהיו שוות למחיר הבהמה. משום, שנוח לו לאדם בבהמתו, שכבר מכירה אותו והרגילהּ לנהוג כרצונו וכן אין צריך לחזור ולקנות בהמה אחרת. וכן הוא בענייננו, שזמן רב עבר עד שהתרגלה לבית ולציווי אדונה והלך רוחו. ועתה כשמרשה לפדותה, יצטרך לטרוח לחפש שפחה אחרת ולהרגילה לבית. ואמנם אין זה הפסד כספי ממש, אלא אי נעימות וטרחה, ובכך נחשב שהאדון "מסייע" בפדיונה.
ובאופן נוסף יש לבאר, דפעמים האדון רוצה לייעדה, ובפרט על פי מש"כ הרמב"ן (פס' ח) "כי הקונה בת ישראל לקחתה לו לאשה יקנה אותה, והנה היא מיועדת לו מן הסתם", אלא שממתין האדון עד שתגדל, וכשעתה באה עם הממון לפדותה, נמצא שמפסיד האדון את היעוד, וכיון שאין זה הפסד ממון אין שייך לומר שהפסיד בפדיונה, אך מכל מקום יש כאן סיוע, כיון שמוותר על הקושי שלו בפדיונה, שלא מיעדה.