פרק ג: עקרונות ההשכלה ודעת היהדות

תנועת ההשכלה ביססה את עצמה על מספר עקרונות ברורים, שחלקם סותרים את הרעיון היהודי. מומלץ לקרוא את הפרק הקודם בנושא ההשכלה היהודית.

השכל האנושי הוא כל-יכול – השכל הוא שיקבע לאדם את המטרות והעקרונות והוא יעצב דרך השקפת עולם. השכל הוא ערך עליון. כל מה שאינו נתפס ואינו מובן ואין אפשרות לבססו על הבנה רציונליסטית הוא בלתי נחשב ודינו להיות מושלך לצד המסורת והדת. ביהדות: השכל הוא אמצעי מצוין, אך הוא אינו מטרה. השכל יכול לארגן את הדרך הנוחה אל יעדי החיים, אך לא לקבוע לו את היעדים עצמם. השכל האנושי מוגבל והבחנותיו תהיינה תמיד סובייקטיביות [נגועות]. השכל האנושי אף אינו מסוגל לקלוט את הטבע באמצעות החושים והחשיבה. בסביבה הכימיקלית והפיסית ישנם הרבה מצבים שיוצרים עבור האדם אחיזת עיניים, כמו אשליית החומר וכו'. כאשר אדם מעצב דעות הקשורות למוסר, לאמונה, לעקרונות החיים, הוא משוחד ונגוע ואינו מסוגל להגיע לחשיבה טהורה ואובייקטיבית. כל אדם יבקש לפתח רעיונות אשר ישרתו את צרכיו. כל אדם מתרחק מרעיונות וממסקנות שיטילו עליו מגבלות וקשיים. באופן הזה השכל האנושי הוא מכשיר שבו משתמש האדם כדי לקדם את צרכיו ויצריו. שכל מייצר מסגרת רעיונית המאפשרת סיפוק יצרים חומריים. הרב סעדיה גאון כותב: "החכם שם אמיתת דברים לשורש ועליה מנהיג את דעתו והכסיל [טיפש] המדמה שם דעתו לשורש ועליה מנהיג אמיתת דברים"[1]. במשפטים אלה מסרטט הרב סעדיה גאון שני מעגלי חיים. האחד של החכם והאחר של הכסיל. עבור החכם משמשת התורה אמת משמיים [לא מושפעת ע"י "השכל האנושי"] – כמרכז החיים. סביב מרכז זה טווה היהודי המאמין את חייו. כל מעשה, דיבור, מחשבה, נבדקים ע"י המרכז ומקבלים את אישורו [ישנם מעגלים הקרובים אל המרכז וסופגים הרבה מאורו, וישנם מעגלים הרחוקים ממנו וקשריהם עמו רופפים]. הכסיל מניח כמרכז החיים את יצריו וכדי לספקם הוא בונה לעצמו מערכות של הצדקה. מערכות אלה נותנות כיסוי מנומק לעתים

כל תנועות הכפירה בהיסטוריה מקורן בשאיפה לפורקן יצרים. לא השכל אלא היצר הם שדחפו את האדם לפרוש מן הדרך. אולם, כדי לחוש בנוח במחיצת החטא והחוטאים, ארגנו הם לעצמם פרשנות שכלית למעשיהם. לעתים פרשנות זו הפכה לשיטה. כמו ההשכלה, הרפורמה והציונות. "לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא" – יהודי אינו חוטא לעולם בגלל שנקבע למשבר אמונה, אלא תמיד בגלל משיכתו לתענוגות חומריים. כך היה במקרה של תנועת הקראים, כאשר שאלה של כבוד ותפקיד הולידה רעיונות של כפירה [ענן בן דוד], וכך היה במקרה של ירבעם בן נבט – כאשר שאלת 'מי בראש?' הביאה לכפירה [העמדת צלם]. השכל האנושי מוכשר ומסוגל להצדיק כל פשע ולקשטו במלים נאות עד אשר הוא יראה לא רק כמותר, אלא אף כעדיף (!)

האדם נקבע על-פי שכלו – כישורי המוח הם שקובעים את ערך האדם ומקומו בחברה. האנשים שאינם מוכשרים לחשיבה שכלית הם חסרי משמעות וערך. ביהדות: ערך האדם מחובר לרמת העמל וההתגברות המוסרית ולא לתוצאה[2]. חכמה כמו כישורים אחרים הנה מתנת שמיים אינה יכולה לשמש בשום אופן סיבה לגאווה או לתחושת יתרון.

התייחסות מזלזלת לעבר על אמונותיו, נאמנויותיו, ההרגלים ודפוסי החיים – העבר נחשב לאוסף של הרגלי חשיבה מוטעים, מלאים באמונות תפלות, ואילו להווה יש יתרון רב על העבר – בזכות פנייתו אל השכל, המדע, החקירה הפילוסופית והניתוח הרציונאלי. ביהדות: העבר הוא מושא לגעגועים, העבר הוא מקור השראה. בעבר חיו אנשים מושלמים יותר, טובים יותר, ובעלי יכולת שכלית טובה יותר [ירידת הדורות]: "אם ראשונים כמלאכים…". תמיד מתפלל האדם "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותיי", "חדש ימינו כקדם". העבר לא משמש רק ערך גבוה אלא קיימת התחברות בין ההווה לעבר. התחברות זו היא שרשרת הדורות של העברת התורה "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע…". תנועת ההשכלה היהודית הדגישה במיוחד את הבוז שחשה כלפי העבר בספרות, בשירה ובהגות ניתן למצוא חומר רב המבקש להמעיט את ערכם של הדורות הקודמים ולזלזל במה שהגדירה ההשכלה "חשיבה צרה ומסגרתית".

על זה אמר הנביא: "השמיים חושך לאור ואור לחושך". ההשכלה ראתה את החשיבה המודרנית כאור גדול, ואת אלו שהתנגדו לה והמשיכו להתנהל בדרך המסורתית כחשוכים. הבוז לעבר היה אחד האמצעים הבולטים של המשכילים ושל ממשיכי דרכם כדי להרגיע את מצפונם וכדי להצדיק את פריקת העול.

האדם צריך לשמור על אמונותיו בתוך כותלי ביתו – הדת היא עניינו הפרטי, ואין לה קיום וצורך בחיי הכלל. ההשכלה היהודית ציוותה על בני הקהילה "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך". ביהדות: התורה מקיפה את האדם לאורך כל שעות היממה – "בשוכבך ובקומך ובלכתך בדרך" – אין זמן ואין מצב שבו מורשה היהודי להתנתק מהשתייכותו הדתית. בלתי ניתן לחלוטין להציג שתי זהויות.

הפרקים בסדרה:

• פרק א: תהליכי שינוי בחברה מובילים לשוויון
• פרק ב: תנועת ההשכלה היהודית
• פרק ג: עקרונות ההשכלה ודעת היהדות
• פרק ד: משה מנדלסון אבי ההשכלה
• פרק ה: תלמידי מנדלסון ותוצאות ההשכלה

[1] מתוך אמונות ודעות

[2] כנאמר: "אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר", כלומר: עצם ההשתדלות, הלימוד והמאמץ להגיע להכנעת המוח ולתוצאות ברורות, גם אם לא הגעת אל התוצאה השלמה הרי הנך מקבל שכר עבור עמלך בדרך, וגם אם מדובר רק בתחילה של פתרון.