ויגש | לחפש את האב הזקן

"דתות", תנועות, אידיאולוגיות ותיאוריות רבות נבנו והתמוטטו במשך ההיסטוריה במטרה לפצח את חידת משמעות החיים.

כאשר כל אחד בונה לעצמו תאוריה אודות תכלית הבריאה, משמעות חייו ומהות קיומו, הנגזרת מכך היא מלחמות ומאבקים, שהרי מטבע הדברים משמעותו של האחד נוגדת את משמעותו של האחר, מה גם שפעמים רבות הנפת דגלי האידאולוגיה היא בעצם כיסוי לכוונות שונות ולאינטרסים אישיים כמו כבוד, שליטה, כסף וכדומה. זאת הסיבה לכך שמיליארדי בני אדם מצאו את מותם בעקבות המאבקים בין אותן שיטות.

לפעמים, מרוב עצים לא רואים את היער, ומרוב כל התיאוריות על משמעות החיים והאדם לא רואים את האדם עצמו. הרעיון והשיטה עלולים להסתיר את פני האדם.

האירוע המרכזי של פרשת "ויגש" הוא האיחוד המחודש והמרגש של משפחת יעקב אבינו.

"דרמות" רבות קדמו לאיחוד, מאורעות שונים ודיבורים תקיפים בין יוסף ליהודה. אולם יש את "נקודת השבירה" שבעקבותיה מחליט יוסף "לפזר את הערפל", לסיים את הסאגה ולהתגלות סוף סוף בפני אחיו.

מהי הנקודה המדויקת שגרמה ליוסף להזדהות ולהתגלות בפני אחיו? מהו קו המעבר?

הפרשה הקודמת מסתיימת בשלב בו יוסף מודיע לאחיו שבנימין נלקח לעבד באשמת גניבת הגביע מבית יוסף. פרשתנו פותחת שיהודה ניגש ליוסף ברגישות אולם בנחישות, והוא מגולל בפניו את כל השתלשלות האירועים מאז בואם למצרים בפעם הראשונה ועד עכשיו. יהודה כמעט ולא מחדש משהו מעבר למה שכולנו יודעים מהפרשות האחרונות, אלא הוא מתאר בבהירות את השתלשלות העניינים והוא מבטא את תמיהתו וחוסר הבנתו מדוע יוסף מתנהג אליהם באופן כה מוזר.

יהודה מעדכן את יוסף שהוא ערב אישית להשבת בנימין אל בית אביו, והוא מציע לו עסקת "חילופי שבויים" – לשחרר את בנימין ובתמורה הוא עצמו יהיה עבד ליוסף. יהודה עומד במילה שלו לאביו. הוא הבטיח ליעקב: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ, אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (מג, ט), וכעת הוא עושה הכל כדי לעמוד בהבטחה.

נשים לב, שיהודה מכניס בתוך דבריו גם הרבה דברי רגש:

"וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה. כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו" (מד, ל-לג).

יהודה לא עוצר כאן אלא הוא מוסיף את המשפט הבא: "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי" (לד).

מיד כשיהודה מסיים את המשפט הזה, יוסף "נשבר": "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (מה, א-ג).

התורה מדגישה "ולא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו". בפשטות נראה, שיוסף רצה עדיין להמשיך להתאפק כפי שהוא התאפק עד עכשיו, אולם לפתע הוא לא היה מסוגל (על פי הרמב"ן. רש"י מבאר מעט שונה).

מה קרה פתאום? מדוע יוסף נגלה אל אחיו מוקדם מהמתוכנן?

הרמב"ן כותב כך: "והנכון בעיני, שהיו שם מבית פרעה ומן המצרים אנשים רבים יחלו פניו למחול לבנימין כי נכמרו רחמיהם על תחנוני יהודה, ולא יכול יוסף להתחזק לכולם. ויקרא לעבדיו הוציאו כל איש נכרי מעלי כי אדבר עמהם" (רמב"ן מה, א). כלומר, היו הרבה אנשים מצריים נוכחים במעמד, והם אלו ששכנעו את יוסף לרחם על יהודה ולשחרר את בנימין. יוסף לא הצליח לעמוד בלחץ המצרי.

אלו פשוטם של דברים. ננסה לראות משמעות נוספת.

יש שני סוגי מחלוקות בין אנשים. סוג אחד נגרם כתוצאה מצרכים מתנגשים ורצונות מנוגדים. מחלוקת מן הסוג הזה ניתן איכשהו לפתור ברוב המקרים, אם יש רצון טוב לשני הצדדים.

יש סוג מסובך יותר של מחלוקת – מחלוקת באידיאולוגיה. כשיש שתי אידיאולוגיות סותרות או שני רעיונות מנוגדים, קשה יותר לגשר בין הצדדים. אפשר, אבל קשה.

חברה אידיאולוגית עלולה לאבד את האמפתיה והחמלה לצער ולכאב של הזולת בשם אותה אידיאולוגיה, וכפי שהזכרנו בראש הדברים.

נשוב ליוסף ויהודה, ונעיין בדבריו של ה"שפת אמת".

יהודה מסיים את נאומו והוא "יורה את הכדור האחרון" שיש לו בקנה – "וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו" (בראשית מד, לג). לכאורה, יהודה היה צריך לעצור כאן, שהרי הוא בירר מול יוסף את העובדות לאשורן, הוא הכניס גם הרבה רגש וכעת הוא מסיים עם הצעה נועזת שלכאורה היא השיא של המשא ומתן. מדוע הוא מוסיף עוד משפט של רגש – "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי, פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי" (לד)?

ליוסף יש אידיאולוגיה – מימוש חלומותיו שהתבררו כסוג של נבואה. יוסף שואף לממש את חלומותיו עד תום, ומבחינתו – ערכי הצדק והאמת מחייבים אותו להמשיך לפעול לאורם (מבארי התורה דנים רבות בנושא זה, ניתן לעיין בדבריהם). גם ליהודה יש אידיאולוגיה – ערבות ואחריות. האמת והצדק של יהודה מחייבים אותו להתעקש מול יוסף. עקרונית, יוסף אינו מחויב להתחשב ביהודה והוא יכול לומר לו – האחריות שלך לא מחייבת אותי. בנימין גנב והוא זה שצריך לקבל את העונש המגיע לו.

מעבר לכך. המפגש הנוכחי וחוסר ההסכמה בין יוסף ליהודה הוא לא רק נקודתי, אלא הוא קדימון למה שיארע בעתיד. יהודה ויוסף הם שתי מלכויות שונות שנפגשו בצמתים רבים במהלך ההיסטוריה. המלכות בעם ישראל התפלגה למלכות יהודה ומלכות יוסף (ההתפלגות הראשונה הייתה בין המלך רחבעם – בנו של שלמה, משבט יהודה, למלך ירבעם – משבט אפרים, בנו של יוסף).

כשיהודה ניגש בתקיפות אל יוסף כדי לשחרר את בנימין, זוהי התחלה של התפלגות המלוכה בעם ישראל בעתיד.

בהפטרה לפרשה זו מובא, שיחזקאל מנבא שלעתיד לבוא תהיה אחדות שלימה בעם ישראל, ולא יהיו שתי ממלכות כפי שהיה בעבר – "כֹּה אָמַר השם אלוקים, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו, וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי… וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד" (יחזקאל לז).

אם כן, יהודה ויוסף לא מייצגים רק שתי שיטות שנקודתית כאן הן סותרות האחת את השניה, אלא הם מייצגים שתי מלכויות שונות ומובדלות זו מזו, כך שהמחלוקת כאן בהחלט מורכבת מאוד. הדיון על בנימין הוא רק פרק אחד מתוך פרקי היסטוריה רבים שיבואו אחריו.

יהודה נעמד כאן מול יוסף והוא רוצה לגשר בין הפערים, והוא יודע בדיוק מה עליו לעשות. יהודה "מטיל את הפצצה" העוצמתית ביותר שיש לו – "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי, פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי". יהודה אומר ליוסף, אחרי כל הדיבורים שלי, שאין ספק שיש בהם היגיון רב, בוא נעזוב לרגע את האידיאולוגיות השונות, את תפיסות העולם, את ההיסטוריה ואת הוויכוחים, אנא ממך, תחשוב על כך שיש לי אב זקן שממש ברגעים אלו הוא שרוי בצער רב על כך שבנימין עדיין לא שב, ואני לא מסוגל לחשוב מה יארע לו כשהוא ישמע שבנימין נלקח לעבד. בא נשים את כל הפערים בינינו בצד. כל הדיונים, נכונים ככל שיהיו, אינם שווים את צערו של אבי הזקן.

יהודה מסיים במשפט הזה, משום שמבחינתו זוהי הטענה החזקה ביותר, הרבה יותר מאשר כל מה שהוא אמר עד עכשיו.

המשפט הזה של יהודה, נגע אצל יוסף באותו מקום רגיש, ועורר אצלו את אותה התחושה – אבא שלי מצטער. כשהצער של יעקב צף אצל יוסף ויהודה, כל האידיאולוגיות והטענות קרסו כמו מגדל קלפים, ויוסף כבר לא יכול היה להתאפק.

יהודה יכול לדבר על ערבות, אחריות, ולנאום נאומים חוצבי להבות אש, אבל כשזה מגיע לצער פרטני של אדם ספציפי, יוסף עוצר את הכל.

רעיון זה מהווה אבן דרך משמעותית לכולנו.

כל אחד מאתנו מוצא את עצמו מידי פעם בתוך מחלוקת אידיאולוגית, השקפתית ורעיונית כזו או אחרת. גם אם אנו בטוחים שהמחלוקת צודקת והיא אולי "לשם שמים", עלינו לשאול את עצמינו – האם יש "זקן" שמצטער כתוצאה מהמחלוקת הזו? האם צער עמוק של יהודי שווה את כל זה? גם אם המחלוקת היא "לשם שמים", האם ה"שמים" עצמם חפצים בכך?

אנו מוכרחים להכניס את השיקול הזה אל תוך שלל השיקולים.

דוד המלך אומר: "מִזְמוֹר לְדָוִד, השם מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ, מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ. הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ, לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה…" (מזמור טו). מעבר לפשט הדברים, הכוונה גם "לא עשה לרעהו רעה" בשם התמימות, הצדקות והאמת. כלומר, לפעמים נדרסים כל כך הרבה אנשים בשם התמימות, האמת והצדק, ודוד המלך משבח את אותו אדם שנזהר להימנע מעשיית רע בשם כל הערכים הללו.

כמה מתאימים דברי המדרש: "לא עשה לרעהו רעה – זה יוסף שהיה יכול לעשות לאחיו רעה ולא עשה" (מדרש שוחר טוב מזמור טו). יוסף מהווה דוגמא לאדם שיכל לעשות לאחיו רעה בגיבוי מוחלט של ערכי האמת והצדק, אולם בכל זאת הצער של אביו צף במוחו, הבקיע את חומות האידיאולוגיה ושינה את כל התכניות.

החיים מזמנים כל כך הרבה סיטואציות בהן כדאי לנו לראות מאחורי הכל את פני האדם ורגשותיו. מי יודע כמה מחלוקות יכולים אנו לפתור אם שני הצדדים יחפשו "אב זקן" משותף לשניהם.