הרב ירחמיאל קראםהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
"כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (בראשית כ"א, ב').
שרה אמנו מגיעה למסקנה כי אין יותר מקום בבית לישמעאל ולאמו. היא דורשת מבעלה בתקיפות: "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", על מה, איפוא, יצא קצפה של שרה אמנו? אין התורה מאריכה בפרטים ותיאורים ורק בקיצור היא מספרת: "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק", בעקבות אותו צחוק באה דרישתה הנחרצת לסילוקם של הגר וישמעאל מהבית.
מה היה אותו צחוק שהוציא את שרה משלוותה? לדברי חכמינו הכניס ישמעאל אל תוך טרקלינו של אברהם תרבות של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. זה היה הקו האדום מבחינתה של שרה אמנו, שתבעה את סילוקו המידי של ישמעאל.
יצחק גדל והיה לאיש. הוא נשא לאשה את רבקה ואף בביתו פגעה תרבות רעה, בדומה לזו שפגעה בבית אביו, גם בביתו הסתובבו יעקב ועשו, שני הפכים מנוגדים, שעוד בהיותם במעי אמם התגלו כהעתק חוזר של תרבות יצחק ותרבות ישמעאל. אך שלא כמו בביתו של אברהם, לא דרש איש את סילוקו של עשו מהבית. רבקה, האוהבת את יעקב, מכירה יפה בתעלולי בנה הגדול והיא סובלת מפניו רבות, ואף על פי כן, מעולם לא העלתה על דעתה הבעת דרישה לסילוקו של עשו מביתו של יצחק.
אין ספק שגם יצחק אבינו הכיר את דיוקן פרצופו האמיתי של עשו. מדוע, אם כן, אהב אותו?
יצחק אבינו עמד בפני עובדה קשה ומרה: תרבות רעה בביתו, רשע כעשו מסתובב בביתו ואוכל על שולחנו, גם הוא ידע, כמובן, כי יש אפשרות לטהר את אוירתו העכורה של הבית ע"י הרחקתו של עשו לצמיתות, אך הרי עשו הוא בנו, דמו ובשרו, ואולי תמצא הדרך להחזרתו בתשובה שלימה מתוך הארת פנים שיאיר לו, הוא לא נזקק לצעד החריף שבו נקטה אמו כלפי ישמעאל, אך שרה הבחינה כי רקבונו של ישמעאל עלול, חלילה, לפגוע בתומתו של יצחק. יתכן שישמעאל יתמתן קצת בהתדרדרותו אך אדהכי והכי יפגע יצחק, והרי כלל גדול נקוט בידנו: אין דוחין נפש מפני נפש.
לא כן במקרה דנן. למרות היותם תאומים ולמרות גילם הזהה, לא נשקפה כל סכנה לעולמו הרוחני של יעקב אבינו. כיון שגדלו, פרש זה לבתי מדרש וזה לבתי עבודת אלילים, לא היה קשר ותלות בין שני האחים וממילא לא חשש יצחק להשפעת עשו על יעקב. כיון שכך, הרי שאין הכרח לנקוט בסילוקו של עשו מהבית. יצחק ורבקה משאירים את עשו בביתם. יצחק גם מנסה ליצור קשר והידברות עם עשו. הוא מאזין בסבלנות לשאלות ההבל שלו ונותן לבנו תחושה כאילו באמת השתכנע מהבעיות ההלכתיות שעלו על שולחנו.
ועשו, מעודד מהצלחתו, מגיע לחדרו של אביו עם עוד ועוד שאלות הלכתיות שונות. יצחק בחכמתו נותן לעשו את תחושת הסיפוק כאילו והצליח לרמות את אביו, הוא מנסה שוב ושוב לגלגל שיחה עם עשו, מתוך מחשבת תקוה להשבתו אי פעם למוטב.
"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו", ולדברינו, על דרך הדרש, הציד בפיו של יצחק…
וגם כאשר מקרבים את הרחוק, מתוך מגמה להחזירו בתשובה שלימה, יש לזכור את המרחק הטבעי ולדעת עד היכן יש לתת לו להתקרב אלינו, כמו האתרוג, המתקרב אל הלולב, ההדס והערבה בעת ההלל, אך לאחר מכן הוא נפרד מהם ועומד לעצמו, גם הצדיק נזהר שלא להתקרב אל הרחוק אלא לשעה ולזמן שהוא מקרב אותו ועסוק לתקן את נשמתו. משנגמרה מלאכתו, עליו להפרד ממנו עד לפגישה הבאה, וכן הלאה, עד לרגע שבו יחזור בתשובה שלימה. הרחוק הוא מסכן שיש לקרב אותו, אך בשום אופן לא להתיידד עמו מעבר לשיעור הרצוי, הרחוק הוא תלמיד לאמונה ולא חבר להוויות העולם.
"ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" (בראשית כא, ח), המילה "הגמל" היא נוטריקון של הג-מל ואילו "הג" בגימטריא שמונה. ללמדך, כי גם ביום השמיני, כאשר מל את יצחק בנו, ערך סעודת מצוה, סעודת ברית מילה.
סעודה זאת באה כדי להציג ברבים את ניסי ד' ואת נפלאותיו, והיה בה משום עוד פעולה לקירוב רחוקים, כמו שאר המוני מפעליו של אברהם אבינו, עתה היה הזמן להזמין את הרחוקים, שישמעו גם הם ויבואו ויתנו לד' כתר מלוכה.
אבל הסעודה הנסתרת של ברית המילה שזוהי סעודת מצוה אין לכל הגויים חלק בה ולא מזמין אותם, כי עת לקרב ועת לרחק. למדנו מכאן כי גם לנושא הטיפול בקירובם של רחוקים, יהיה חשוב ככל שיהיה, יש "שולחן ערוך" משלו עם סימנים ועם סעיפים משלו, גם קרוב רחוקים צריך להיות במסגרתה של ההלכה ולא בכל מחיר. יש סוגי הופעות לפני רחוקים שבעצם הוויתן יש בהן משום חילול ד', אם מפאת המקום הלא מכובד שבהן הן מתקימות, ואם מסיבות תופעות העדר צניעות שבין המאזינים. שכן, אדם החי לפי ההלכה יודע כי גם מטרה חשובה ככל שתהיה אינה מקדשת את האמצעים, ואין לנקוט אלא באמצעים כאלה שקודשו לפי הוראת מורה הוראה הרואה כי עת לעשות לד'.
שכן, היה אומר מרן החזו"א, "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" שנו, ולא מקרב את התורה לבריות…