הרב אליהו פורטנויהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
בפרשת השבוע יש את הלימוד של המלקות שמלקים אדם שעובר על לאו, מהפסוק "ארבעים יכנו". אמנם בפסוק כתוב שמלקים אותו ארבעים מלקות, אבל המשנה במסכת מכות [כ"ב.] אומרת שמלקים אותו שלושים ותשע מלקות, וכוונת הפסוק "ארבעים" היינו מנין הסמוך לארבעים.
על הדרשה הזאת אומרת הגמרא [שם בעמוד ב'], כמה טיפשים האנשים שקמים בפני ספר תורה ולא קמים בפני תלמיד חכם, שהרי בספר תורה כתוב שמי שעובר על לאו מקבל ארבעים מלקות, והגיעו רבנן והורידו אחד ואמרו שלוקה שלושים ותשע, ועושים כמו שרבנן אמרו.
ראיתי ששואלים, למה כשהגמרא רוצה להראות את הכוח של תלמיד חכם, מביאה הגמרא את הפסוק מספר דברים, ולא מביאה דרשה מספר ויקרא, שבפרשת אמור [כ"ג, ט"ו] כתוב על ספירת העומר "תספרו חמישים יום" ודרשו רבנן שסופרים רק ארבעים ותשע יום?
אלא: זה שיש כח לחכמים לומר לספור ארבעים ותשע יום ולא חמישים יום, דבר גדול הוא ומראה את הכח שיש לחכמים, אבל הגמרא באה לומר מה עושה את התלמיד חכם ל"גברא רבה", ועל כך אומרת הגמרא שרבנן דרשו שבמקום ארבעים מלקות יהיה רק שלושים ותשע מלקות, וזה מראה על גדלותם של התלמידי חכמים, שהם מצליחים להוריד מכה אחת מיהודי.
ומוסר השכל גדול יש מכך: כשרוצים לדעת אם אדם מסוים הוא אדם גדול, לא צריך להסתכל רק על הידיעות שלו בתורה, אלא גם – ובעיקר – על היחס שלו לבני אדם. כשאיכפת לו מהשני, ומנסה לדאוג להקל על הזולת, זה מראה על הגדוּלה שלו.