פנחס | לחיות מאביב לאביב

לוח השנה העברי שונה מלוח השנה המקובל כיום בעולם המערבי. גם יום המנוחה היהודי – יום השבת, שונה מיום השבתון המקובל בעולם – יום ראשון.

במישור ההלכתי היומיומי, רגילים אנו לעובדה שהיום מתחיל מהלילה שלפניו. השבת נכנסת לעת ערב של יום שישי ומסתיימת בצאת הכוכבים של יום שבת, החגים מתחילים בלילה ומסתיימים בלילה, ואף בימי ספירת העומר אנו מונים בתפילת ערבית את מניין יום המחרת.

המקור לכך נלמד מספר בראשית, מסיפור בריאת העולם, בו נאמר בסיומו של כל יום: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם…" (יום שני, יום שלישי וכו'). קודם כל כתוב "ויהי ערב", ואחר כך "ויהי בוקר" (ישנם מקורות נוספים בתורה לכך, מומלץ לעיין בדבריהם של הרשב"ם וה"אבן עזרא" על הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר").

ישנם מקומות בתורה שההיפך הוא הנכון, היום קודם ללילה, והלילה הולך אחר היום שלפניו. לדוגמא: במסגרת עבודת בית המקדש – היום קודם ללילה, והיממה פותחת בבוקר וממשיכה עד הבוקר שלמחרת (תלמוד, חולין פג ע"א). לכן, ניתן להקטיר את הקרבנות גם בלילה שלאחר הקרבת הקרבן, ומותר לאכול את הקרבן גם בלילה שלאחר ההקרבה.

גם ביחס לעניינים שאינם הלכתיים, יכולים אנו לראות שפעמים התורה מקדימה את היום ללילה: למשל, בסיפור המבול נכתב: "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (בראשית ז, יב). התורה מקדימה את היום ללילה, כלומר שתקופת ארבעים הימים הסתיימה עם סיום הלילה האחרון. לאחר המבול אלוקים הבטיח: "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ, זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח, כב). קודם כל מוזכר יום ורק אחר כך לילה.

מקום נוסף: "וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שמות כד, יח). כלומר, התקופה שבה שהה משה על ההר, הסתיימה עם סיום הלילה האחרון, ולא עם סיום היום האחרון.

נמצאנו למדים, הגם שבדרך כלל היממה מתחילה מהלילה ומסתיימת בלילה, עדיין פעמים היממה מתחילה מהבוקר ומסתיימת בבוקר.

כמובן, יש למציאות זו משמעות עמוקה ומהותית שעלינו להבינה.

גם למעגל השנה יש שתי התחלות וממילא שתי סיומות. כולנו יודעים שיש את חג "ראש השנה" – יום בריאת האדם, שחל בתקופת הסתיו – בתחילת חודש תשרי, אולם יחד עם זאת כולנו יודעים שמניין חודשי השנה היהודית מתחיל מחודש ניסן – בתחילת תקופת האביב – "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה", בעוד שחודש תשרי נקרא בתורה החודש השביעי.

מה משמעות העניין?

רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק, יא), מחכמי החסידות, נותן ליום במקדש המתחיל מהבוקר – משמעות ערכית: "לומדים מברייתו של עולם, שבכל דבר הלילה קודם ליום. כי בכל דבר ההעדר קודם להוויה… כי כל חיי האדם כך מורכבים מהזמן – חושך ואור, יום ולילה, כך חוזר חלילה, רק שהחושך קודם, דקליפה קודמת לפרי. חוץ מבקדשים קיימא לן – הלילה אחר היום, כי מי שכבר בא אל הקודש, היום קודם, כמו מי שעומד תוך הפרי, אצלו הפרי קודם לקליפה".

דבריו עמוקים מעט, ננסה להבינם.

פרשת "פנחס" כוללת בתוכה את פרשת חגי ומועדי ישראל.

חגי ישראל אינם נועדו רק לשמש כאות זיכרון למאורעות העבר ולמען שימור ההיסטוריה, אלא בעיקר עבור חיזוק העתיד והפחת רוח תקווה בעם על ידי "ספיגה" של האורות הרוחניים המאירים בכל אחד מחגי ישראל, כל חג והסגולות המיוחדות לו.

נראה את דבריו של רבי שמשון רפאל הירש:

"אמונתו של יהודי מוצאת את ביטויה בלוח השנה.

על כנפי הזמן, הנושאות אותנו בדרך חיינו, חרת השם את תורתו וציין ימים, שבועות ושנים, כמבשרי תורתו… מצבות נתונות לתנאי מזג האוויר, היכלים ומזבחות מתמוטטים ונהרסים, אבל הזמן קיים לנצח, ומחיקו צומח ונולד כל יום ויום, חדש ורענן… הימים באים אל בני האדם, ללא הודעה מוקדמת ומבלי שאפשר יהיה לדחותם. הם ימצאו את האדם גם בתוך טרדות החיים, בתוך עליצותו, בתוך תא כלאו או על ערש חוליו. בכל מקום ימצאוהו ויגישו לו את דבר השם. הם תובעים, מזהירים, מנחמים ומרנינים. הם נמצאים בכל וממלאים הכל… הם מוצאים ומקיפים הכל בעת ובעונה אחת, והם מתווים את רגשותיהם ומחשבותיהם של רבבות בני אדם בכל ארבע רוחות העולם, בלי הבדל של מקום, גיל ואופי" ("במעגלי שנה", תחילת חלק א).

לאחר מכן, מתייחס הרב הירש למשמעות של שתי ההתחלות השונות של היממה ושל השנה:

"הלוח העברי מכיר שתי התחלות של שנה, כשם שיש בו שתי התחלות של יום. התחלה אחת חלה בסתיו, כאשר השנה נאבקת וחותרת מבעד לחורף אל האביב והקיץ, ומגיעה שוב לקיצה עם בוא הסתיו. ההתחלה השנייה היא בניסן, באביב, שאז השנה עוברת על פני הקיץ, הסתיו והחורף, ומתחדשת שוב באביב הרענן.

כיוצא בזה, מתחיל היום עם רדת הלילה, נאבק וחותר מבעד לחשכת הלילה אל אור הבוקר ומגיע שוב לקיצו עם שקיעת החמה, על אף כל התקוות שנתלו בזריחת הבוקר ובשמש הצהרים. היום גם מתחיל עם אור הבוקר, עובר על פני שמש הצהרים וחותר מבעד לחשכת הלילה שוב אל אור הבוקר".

למציאות "החיצונית" הזאת יש משמעות פנימית:

"היום המתחיל עם רדת הלילה הוא יום הבריאה. לפי מנין זה מונים את זמן היותנו עלי אדמות בכל מקום שהוא. ואילו יום האור הוא יום המקדש, הוא היום המלווה את האדם מבוקר עד בוקר. הכל מתחיל עם אור הבוקר ומסתיים עם אור הבוקר".

כלומר, היממה של בריאת העולם הגשמי – אותה מציאות זמן העוברת על האדם בין הוא רוצה ובין אם לאו, אכן מתחילה בלילה ומסתיימת בלילה. המציאות החומרית והגשמית שלאדם אין שום שליטה עליה, כאשר היא עומדת לבדה ללא תוכן רוחני, תחילתה וסופה בלילה. "לילה" זה סימבוליקה לחיים חשוכים, רדודים, ארציים וחומריים. גם אם באמצע יש רגעים של "זריחה ואור", בסופו של דבר הכל חוזר שוב אל הלילה. לעומת זאת, היום של "בית המקדש" מסמל את צורת החיים האחרת – חיים רוחניים. כשאדם מכניס את "מקדש השם" אל תוך חייו ואל תוך ביתו, כשאדם ניגש אל חיי היומיום מתוך קדושה, מתוך רוחניות, מתוך אמונה, אצלו היממה מתחילה ביום, וגם אם באמצע יש לילה, נפילות וקשיים, הוא יודע שתכף ומיד יזרח האור בשנית. הוא חי מאור לאור.

גם שנת הסתיו המתחילה בתשרי ומסתיימת בתשרי, היא שנת הבריאה הגשמית שעניינה בעסקי העולם הזה, ואילו שנת האביב המתחילה בניסן ומסתיימת בניסן היא שנת היהדות, שנת הגאולה של ישראל, לפיה מונים את חיי היהודי שחי את חייו עם הקדוש ברוך הוא.

המניין הכפול הזה של הימים והשנים, נועד כדי שנבין את טבענו הכפול, המתפצל בין גשמיות ארעית וחולפת, סגרירית וחשוכה, לבין רוחניות נצחית, אביבית ומוארת.

הזכרנו בעבר (בפרשת האזינו) את דברי התלמוד (סנהדרין צא ע"א) על ויכוח בין חכם בשם גביהה בן פסיסא לבין אחד הכופרים אודות האמונה היהודית בתחיית המתים. הכופר אמר לחכם: "אוי לכם האומרים שמתים חיים. הרי אותם אלו שהם חיים – רואים אנו שהם מתים, והיאך יעלה על דעתנו שהמתים חוזרים וחיים? ענה לו אותו חכם: אוי לכם שאתם אומרים שהמתים לא יחיו, הרי אותם שלא היו מעולם – נוצַרים, נולדים וחיים, אותם שכבר היו חיים בעבר, לא כל שכן שחוזרים וחיים?" (מתורגם מארמית).

הוויכוח ביניהם נסוב סביב השאלה איך צריך לחיות – מ"יום ליום" או מ"לילה ללילה". יש כאן וויכוח בין שתי השקפות עולם רחוקות זו מזו. הכופר טוען, שהכיוון והמגמה של החיים הם אחד – החיים הולכים לקראת מיתה. החכם לעומתו עונה לו – הרי אתה רואה בכל יום שנולדים בני אדם ונוצרים חיים חדשים אחרי ההעדר, קל וחומר שמחיים שלמים ייווצרו חיים מסוג שונה לגמרי. הדיון ביניהם הוא, האם המציאות שלנו בזה העולם היא תכלית השלימות וסוף הדרך, או שכל החיים בעולם הזה הם רק בבחינת שורש וזרע למה שיהיה אחר כך ("רעה אמונה", שיעור לט).

זו שאלת החיים – מה הכיוון של הבריאה? מחיים למיתה, או ממיתה לחיים? מאור לאור או מחושך לחושך? מחורף לחורף או מאביב לאביב?

"טול מתוך חייך את כל מה שמציין אותך כיהודי, טול מתוך חיי האנושות את כל מה שקיבלת מן היהדות ומה שמקרב אותך ליהדות, ותימנה את ימיך ואת ימי האנושות מלילה ללילה ומסתיו לסתיו. כל ההוויה תהיה סתווית, ללא פריחה, ללא לבלוב וללא שמש ואור. גם אם תזרח השמש על הגאווה הגשמית, סופה להיעלם בצללי הלילה, בדומה לאילן של החיים הגשמיים, הפורח בקיץ בכל הדרו ולאחר מכן באים עליו ימי הסתיו, ימי סופה וסגריר, והוא נותר חשוף ללא עלים ירוקים. הבא מן העפר סופו לעפר. הכל חולף ויורד לטמיון.

רוח היהדות מונה לפי האביב… כך נמצאנו למדים שאין דבר בחיים עובר ובטל לחלוטין, הכל נצחי ומלא רוח חיים מאת השם יתברך. גם טרדה, עבודה קשה, אבל וצער, נהפכים לשמחה ואושר. גם הרגע החולף והגרעין הנובט וצומח לזמן קצר בלבד, נתפסים על ידי רוח השם באדם, מהווים חלק של השלימות. כאן האושר פורח גם בחיים האפורים, והאביב מתחדש גם מתוך חשכת הסערה. מבוקר עד בוקר, מאביב עד אביב, כך חי ומונה היהודי.

זו כל בשורת הישועה" (הרב הירש, שם).