הרב מאיר אסטריקלעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה
"שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל" (פרק יג פס' ב) וברש"י הביא לדברי המדרש (רבה טז ו) "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר". ומבואר שאילו היו מתבוננים בעונש שקיבלה מרים שדיברה לשון הרע על משה, היו מכירים כמה חמור חטא זה ולא היו באים לידי הוצאת דיבה על הארץ.
והקשו המפרשים, שלימוד זה לכאורה נפרך הוא, שהרי מרים דיברה על ראש הנביאים שהעיד עליו הקב"ה (במדבר יב ז-ח) "בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט". ומאידך, הם לא דיברו אלא על דבר דומם, אדמה, ובודאי דיבור על אדם חמור יותר מאשר דיבור על דומם וכדברי הגמ' (ערכין טו א) "בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע, מנלן, ממרגלים, ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה" וקשה אפוא מה התביעה על המרגלים שהיה להם ללמוד ממרים.
עוד הקשה הרמב"ן (יג ב) "מה עשו המרגלים, כי משה אמר להם (פסוק יח) וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב, ואמר להם בערים (פסוק יט) הבמחנים אם במבצרים, ועל כל פנים היו צריכין להשיבו על מה שצוה אותם. ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו (פסוק כח) אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות, וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם".
וכשנדקדק בדברי רש"י, נמצא, שלא כתב שהיה להם ללמוד עונש או אסור לשון הרע ממעשה מרים, אלא "ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר", כלומר, במעשה מרים טמון רעיון שאותו היה להם למרגלים ללמוד, ושומא עלינו לברר מהו לימוד זה.
העיקר השביעי מי"ג העיקרים שיסד לנו הרמב"ם "שנבואת משה רבנו ע"ה היתה אמיתית ושהוא היה אב לנביאים, לקודמים לפניו ולבאים אחריו". כלומר, שמשה רבנו ע"ה היה הגדול שבנביאים, וכתב הרמב"ם (תשובה ג ח) שכל הכופר בעיקר זה, אין לו חלק לעולם הבא. ונשאל הגר"ח קנייבסקי (דרך שיחה עמ' תכא), שלדברי הרמב"ם עולה, שמרים, שכפרה בעיקר זה, שהרי השוותה את משה רבינו לשאר הנביאים ולפיכך הקשתה באומרה "הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דיבר [כלומר, במה שונה משה רבינו שפרש מאשתו, משאר הנביאים שאינם פורשים מנשותיהם]", אין לה חלק לעולם הבא, וזהו דבר שאינו יתכן. ותירץ, שרק אחר מעשה מרים גילה הקב"ה שמעלתו של משה רבינו גדולה משאר הנביאים, ומעתה ואילך קיים חידושו של הרמב"ם שהכופר בעיקר זה אין לו חלק לעוה"ב. אך קודם לכן, לא היה זה עיקר מעיקרי האמונה, לפי שלא היה ידוע דבר זה.
אך מעתה קשה לאידך גיסא – שכיון שעדיין לא נודע שמשה רבינו הוא אב לכל הנביאים – על מה נתבעה מרים, והרי כיון שלא ידעה שמשה רבינו גדול מן הנביאים האחרים, צדקה באומרה "הרק אך במשה וגו'", ועל מה תביעתה. וביאר רש"י (יב ח) "היה לכם לומר, אין המלך אוהבו חינם", פירוש, עצם המציאות שמשה רבינו עבדו של מלך ואהובו של מלך, יש בה כדי ללמד, שאין הוא לוקה בשום חסרון, ואף כשרואים בו הנהגה שאינה מובנת כ"כ, יש לנו לידע, שכיון שהוא אהובו של הקב"ה, הקב"ה לא היה מחבבו אם אכן היה לוקה בחיסרון זה, ומוכרח הדבר שאותו אדם שלם הוא.
ולימוד זה היה להם למרגלים ללמוד, שהרי הקב"ה משתבח פעמים רבות בארץ ישראל "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה", ועוד, והבטחה מפורשת שהיא הארץ המשובחת והפוריה "ארץ זבת חלב ודבש", ואף אם ראו המרגלים אילו מיני דברים הנראים כפגמים, כדוגמת לוויות רבות ופירות משונים, כיון ש"אין המלך אוהבו חינם", היה להם לפרש זאת על דרך הזכות, ולידע, שהכל לטובה ולברכה, וכשטעו בדבר זה, הרי ש"רשעים הללו ראו [למעשה מרים], ולא לקחו מוסר", את ענין זה ש"אין המלך אוהבו חינם", ועל כך נתבעו.