הרב אליהו פורטנויכתוב בפסוק "לא תקום ולא תטור את בני עמך" [י"ט, י"ח], ומפרש רש"י: "אמר לו השאילני מגלך, אמר לו לאו. למחר אמר לו השאילני קרדומך, א"ל איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה? א"ל השאילני קרדומך, א"ל לאו. למחר א"ל השאילני מגלך, א"ל הא לך ואיני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה. שנוטר האיבה בלבו אע"פ שאינו נוקם". ומבואר, שהנקימה היא הימנעות מעשיית חסד עם השני, ונטירה היא שמירת הדבר בלב.
ולכאורה צריך להבין, דבשלמא איסור "לא תקום" הוא דבר שאפשר לדרוש מן האדם. כי אמנם ההימנעות מנקימה היא ניסיון קשה לאדם, כפי שמבאר המסילת ישרים [פרק י"א], שקשה לאדם שלא לנקום אם עשו לו עוול, "כי האדם מרגיש מאד בעלבונותיו, ומצטער צער גדול, והנקמה לו מתוקה מדבש". אבל זהו דבר אפשרי שלא לנקום. ואם הקב"ה ציוה שלא לנקום, ניתן להתחזק ולקיים את הציווי.
אבל לגבי איסור "לא תטור" קשה, הרי הנטירה היא שמירת הדבר בלב, כמש"כ רש"י, והאריך בזה החפץ חיים [פתיחה, לאוין, סעיף ח' – ט' ובבאר מים חיים] שכן משמע בראשונים, שהאיסור הוא בנטירת הלב, אפילו אינו אומר לו כלום. וא"כ צ"ב, כיצד אפשר לצוות על האדם שלא לנטור?
וביותר, בשלמא כשהתורה מצווה אותנו לזכור דברים מסוימים, שייך לעשות כן ע"י שמעמידים לנו ציונים ומזכירים. וכגון, צווינו לזכור את יציאת מצרים, ואפשר לעשות זאת ע"י הזכרת העניין בכל ערב ובכל בוקר, וע"י שמאריכים בסיפור יציאת מצרים בליל פסח. וכשנצטווינו בזכירת השבת, עושים זאת ע"י אמירת קידוש על הכוס, שעניינו הוא להזכיר את השבת, וכן מזכירים אותה בשאר ימות השבוע, כשאומרים "היום כך וכך בשבת" [רמב"ן שמות פרק כ' פסוק ח'). וכשנצטווינו בזכירת עמלק, אפשר לעשות זאת ע"י שקוראים בתורה פעם בשנה את עניין עמלק, או ע"י שמזכירים זאת בכל יום באמירת שש זכירות. והיינו, שכדי לזכור דבר מה, ישנם אמצעים המסייעים לכך. אבל כדי לשכוח איזה דבר, הרי אין ביד האדם שום אמצעי שיוכל באמצעותו לשכוח את הידוע לו. וא"כ צ"ב, איך אפשר לצוות על אדם שלא ינטור בלבו את העוול שעשה לו חברו? וכי מה יש בידו לעשות כדי לקיים ציווי כזה?
עוד יש להבין, כתוב בירמיהו [פרק ג' פסוק י"ב] "כי חסיד אני נאם ה', לא אטור לעולם" (את העובדה שעם ישראל חטאו נגדו). ואם נגיד שנטירה היא זכירת הדבר בלב, איך יתכן שהקב"ה לא יזכור את חטאינו, הרי "אין שכחה לפני כסא כבודך"?
ושמעתי לבאר, החינוך כותב [מצוה רמ"א] בטעם איסור נקימה ונטירה, שזהו "כדי שידע האדם ויתן אל לבו, כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע הוא סיבה שתבוא אליו מאת ה' ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון ה' ברוך הוא. על כן, כשיצערהו או יכאיבהו אדם, ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו, והשם יתעלה גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו, כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב".
ומבואר, ש"לא תטור" אין משמעותו "לא תזכור", שהרי ודאי מותר לאדם לזכור את מה שעשו לו, ויתכן שזהו דבר בלתי נמנע. אך כוונת ציווי התורה היא, לא לזכור את הדבר לרעה. שלא יאמר האדם לעצמו, "פלוני עשה לי רעה". והטעם הוא, שבמבט נכון של אמונה, קביעה זו אינה נכונה. אין כאן "פלוני עשה לי", וגם אין כאן "רעה" כלל, אלא רק טובה, וכפי שיתבאר.
וזהו כוונת הקב"ה, במה שאומר "לא אטור לעולם". לאמור, שהקב"ה מבטיח שלא יחשיב להם, לעם ישראל, לרעה את מה שעשו. אמנם חטאנו והקב"ה זוכר זאת, אבל אם נעשה תשובה, הקב"ה לא יטור לעולם, ולא יחשיב זאת לרעה, ובמיוחד שהקב"ה מודד עם האדם כמו שהוא מודד עם חבירו, אז אם האדם לא יזכור את מעשי חבירו לרעה, הקב"ה לא יזכור את מעשיו לרעה.