חטאם של ראשונים

"ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם; ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וגו' ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' בקרבי אקדש" (פרק י' פס' א – ג). ומצינו בחז"ל אחד עשר דעות בטעם מיתת נדב ואביהוא. יש אומרים (עירובין סג א) שהורו הלכה בפני משה רבם, י"א (ויק"ר יא) שנכנסו שתויי יין, י"א (מדרש שוחר טוב תהילים עח) שלא נשאו נשים, וי"א (סנהדרין נב א) שרצו להנהיג את הדור תחת משה ואהרן ועוד. וצריך עיון שהרי בתורה מפורש חטאם שהקריבו אש זרה ומדוע הביאו חז"ל טעמים אחרים. ומקובל בידינו (מכתב מאליהו ח"ג עמ' 353) שאין מחלוקת בדברי אגדה, אלא אלו ואלו דברי אלוקים חיים (עירובין יג ב), וכל אחד מגלה את הדבר מזווית אחרת, ויש לידע מהי נקודת חטאם של נדב ואביהוא שסביבה הביאו חז"ל טעמים כה רבים.

עוד יש להבין במה ניחם משה רבינו את אהרן "הוא אשר דיבר ה' בקרובי אקדש", שמשמע שלא היו ראויים למיתה מצד עצמם ומתו רק לקדש שם ה', והרי מפורש בתורה כי מתו מחמת חטאם, ועוד שכבר התחייבו מיתה במתן תורה על שראו את השכינה לא מתוך אימה ויראה אלא מתוך אכילה ושתיה (רש"י שמות כד יא) אלא שדחה ה' את עונשם שלא רצה לבטל את שמחת מתן תורה. ועוד שהתחייבו מיתה ע"י אהרן שחטא בעגל ונגזר על בניו כליה (רש"י דברים ט ב).

ולביאור העניין יש להקדים קושיא נוספת, בגמ' (עירובין שם) מבואר שהטעם שהביאו נדב ואביהוא אש זרה "דרוש ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח (ויקרא א ז) אמרו, אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט", ויש להבין במה נענשו על כך, והרי כך היא ההלכה (רמב"ם תמידין ומוספין ב א) שיש להוסיף על האש היורדת מן השמים.

והביאור בזה, שאין כוונת הכתוב "אשר לא ציוה ה" שלא ציוום כלל, אלא שעדיין לא ציוה, והם הקדימו את זמנו של הציווי, וזהו יסוד גדול בניסיונות ובחטאים של הראשונים כמלאכים, שאע"פ שהמעשה מוצדק הטעות נמצאת בהקדמת הזמן, וכדברי הגמ' (סנהדרין קז א) "ראויה היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה" כלומר שהקדים בזמן. וכן מצינו בשאול שנבחן בהקדמת הזמן ולא עמד בו (שמואל א יג יב) ואילו דוד נבחן בזה ועמד בו (שמואל ב פרק ה).

עוד יש להקדים, שהסיבה שניטלה הכהונה ממשה רבינו משום שהרבה להקשות על שליחותו לדבר עם פרעה (זבחים קב א), וכידוע, עונשו של הקב"ה מידה כנגד מידה, וביארו רבותינו שהכהונה יסודה להיות "משרת ה", והשירות המושלם הוא ציות מוחלט לדברי רבו בלא לטעון אחריו מאומה, וכיון שהקשה משה לפני ה' גילה שאינו ראוי לשמש בכהונה, ולכך ניטלה ממנו וניתנה לאהרן, שעליו הדגישה התורה כמה וכמה פעמים "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציוה ה' את משה" ופרש"י "להגיד שבחן שלא הטו ימין ושמאל", וזוהי מעלת אהרן ובניו שמחמתם זכו בכהונה.

וממילא כשבאו בניו של אהרן והקדימו את ציווי ה' אף שבכל אדם חמור מעשה זה, אצל הכהנים חמור החטא כפל כפליים, לפי שעיקר מעלת כהונתם בכך שאינם משנים מאומה מציווי ה', ולפיכך נענשו בחומרה. אלא שחז"ל התבוננו וחקרו במעשיהם והסיקו ששורש החטא נובע מפגם דק במידת הגאווה, וכמו שכתב בחובת הלבבות (שער הכניעה) "ואמר לתלמידיו אלו לא היה לכם עונות הייתי מפחד עליכם ממה שהוא גדול מן העונות אמרו לו מה הוא גדול מן העונות אמר הגאווה", והביאו חז"ל בחינות שונות של גאווה י"א שלא נשאו נשים לפי שלא מצאו נשים לפי דרגתם, או שהתגאו למלוך תחת משה ואהרן, או שנכנסו שתויי יין למקדש כלומר בזחיחות הדעת, וכן על זה הדרך, ונמצא שדברי חז"ל אינם סותרים למפורש בתורה ואינם חולקים זה על זה, אלא כל דעה מראה בחינה אחרת של חטא הגאווה.

וטען משה רבינו לאהרן שאף שודאי שחטאו בניו מכל מקום לא זו סיבת מיתתם שהרי אף במתן תורה חטאו ולא מתו לפי שלא רצה הקב"ה להפר את שמחת מתן תורה, אלא שהיה כאן עניין מיוחד "בקרובי אקדש" וכמשלו של המגיד מדובנא לרופא גדול שביום הכתרתו לרופא העיר דאג לכך שיהיה נוכח שם חולה שאין בידו לרפאותו והוא ימות חרף טיפולו, והסביר הרופא שדאג לסובב הדברים כך, שלא יבואו

האנשים לסמוך על מומחיותו ולהזניח את בריאותם. ואף הקב"ה ביום חנוכת הבית, שבו ניתנה אפשרות לכפר על העוונות, סובב פטירת צדיקים ביום זה להראות שאף שהמשכן מכפר עבירות אין לו לאדם לבא לזלזל בעשיית החטא ולסמוך על כפרת המשכן, וככל שהאדם שנפטר גדול יותר ומקורב לקב"ה, כך מתעצם רושם זה, והוא שטען משה לאהרן שמכך שבחר הקב"ה דווקא בהם להפיג את שמחת חנוכת המשכן, אות הוא שהם גדולים וקרובים לקב"ה ונתקיים בהם "בקרובי אקדש".