הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
כתב השו"ע (או"ח סי' תע סעיף א) "הבכורות מתענין בערב פסח" ובטור הביא לכך טעם "זכר לנס שנצלו ממכת בכורות". ותמהו האחרונים (חת"ס פסחים קח א ועוד) שבכל מקום מציינים את הנס על ידי סעודה ויום טוב ואילו כאן צמים זכר לנס. והגרש"ז אויערבאך (שלמי שמחה עמ' שמז) הוסיף לתמוה רבות בתענית זו, שהלא הנס היה בליל ט"ו ומדוע מקדימים לצום ביום י"ד, ואם נאמר שאכן ראוי היה לצום ביום ט"ו אלא שהקדימו את הצום מחמת האיסור לצום ביום טוב, אם כך, ראוי היה להקדים את הצום ליום י"ג, לפי שאף יום י"ד הוא יום שמחה שאסור במלאכה הספד ותענית מפני שהוא יום הבאת קרבן פסח (רמב"ם הל' כלי המקדש ו י ויעויין במשנה למלך שם).
עוד יש להקשות, מדוע נוהגים אנו שדווקא בכורות זכרים צמים ולא בכורות נקבות, הרי ההצלה במצרים הייתה בין לזכרים ובין לנקבות. ועוד, שבמכת בכורות במצרים בבית שלא היה בו בכור – מת הגדול שבבית (רש"י שמות יב ל), וקשה אפוא מדוע אין נוהגים שבמקום שאין בכור יצום הגדול שבבית.
אך עיקר התמיהה היא שלכאורה מי שיש לו שייכות לנס הצלת הבכורות במצרים אינו לבכורות שנולדים היום אלא לצאצאי אותם בכורות שניצלו במצרים שאילולא אבותיהם היו ניצלים לא היו הם קיימים, וא"כ ראוי היה שצאצאי אותם בכורות יתענו זכר להצלת אבותיהם, אבל במה נוגעת הצלת הבכורות למי שהוא בכור עכשיו, וכי מפני שהוא עכשיו בכור הוא צריך לצום עקב מה שהיה לבכורים דאז.
וחידש הגרש"ז גדר אחר בצום זה. דהנה עד לחטא העגל נעשתה עבודת המקדש ע"י הבכורות, ואכן במתן תורה הבכורים הקריבו את הקרבנות, ורק לאחר חטא העגל הואיל והלויים הרגו את העובדים לעגל נתבטלה הכהונה מהבכורות ועברה לכהנים (רש"י במדבר ג יג). והנה, עיקר הקרבת קרבן פסח היא זכר לנס שהקב"ה פסח על בתי בני ישראל ולא הרג את הבכורים, ומכח זה נתקדשו הבכורות וזכו שתהיה העבודה על ידם. עוד יש להוסיף שאף שבכל ימות השנה הייתה עבודת בית המקדש מפוארת ומרוממת, מכל מקום פסגת עבודת המקדש הייתה בערב פסח כאשר כל עם ישראל שחט בתוך שעות ספורות למעלה ממיליון קרבנות (פסחים סד ב), אשרי עין ראתה כל זאת.
ומעתה יש לומר טעם חדש בתענית הבכורות, שכאשר הגיע ערב פסח, וראו הבכורות את הקרבת הקרבנות כאב ליבם עד מאוד, שלא זו בלבד שקרבן זה מסמל את סיבת זכיתם בעבודת בית המקדש שעל ידי שפסח ה' על בתי בנ"י במכת בכורות נתקדשו הבכורות לעבודה, אלא שביום זה הייתה עבודת המקדש בשיא התפארת וההוד, ורואים זאת הבכורות ויודעים בליבם שהם אלו שראויים לעבודה זו ורק מחמת חטא העגל נדחו, והכהנים הם שעושים את העבודה ואילו הם עומדים מבחוץ כזרים, ומלבד הצער הרב שהיה להם מכך עוד גדל עלבונם לפני כל עם ישראל, ומרוב צערם לא יכלו הבכורות לאכול ביום זה, וזכר למה שהתענו הבכורות בזמן בית המקדש, תיקנו שאף הבכורות היום יש להם להתענות.
ובכך מתיישבות היטב כל הקושיות כפתור ופרח, שאכן לא מתענים זכר לנס אלא כזיכרון על צערם של הבכורות, ולכך צמים ביום י"ד דווקא, שאז הייתה עבודת בית המקדש בשיאה ויצטערו הבכורות ביותר, ולפיכך דווקא בכורות זכרים צמים שהם ראויים לעבודת בית המקדש ולא בכורות נקבות, ומבואר היטב מדוע אף הבכורות היום יש להם שייכות לצער זה שאף הם היו ראויים לעבוד בבית המקדש אילולא חטא העגל, ודפח"ח. וסיים הגרש"ז "אך למעשה נוהגים הבכורים להפיג את הצער והמרירות שבלבם בסיום מסכת ולשמוח בלימוד התורה שכן 'גדולה תורה יותר מן הכהונה' ויקרה היא מפנינים מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים" (סוטה ד ב ועוד).