פרויקט הציונות פרק י"ד – עלייה שלישית

השנים תרע"ז-תרפ"ד (1917-1924) היו שעתה היפה של התנועה הציונית. בשנת תרע"ז (1917) העניק שר החוץ בלפור את ההצהרה הידועה בה למעשה בריטניה מכירה בקשר בין עם ישראל לארץ ישראל ותראה "בעין יפה" הקמת בית לאומי בארץ ישראל ליהודים.

מיד עם סיום מלחמת העולם הראשונה בתרע"ח (1918) החלו להתארגן לקראת עלייה גדולה נוספת לארץ ישראל. עלייה זו, השלישית במספר, שהחלה בתרע"ט (1919) הייתה ההצלחה הגדולה של התנועה הציונית – לראשונה הגיעו עשרות אלפי יהודים לארץ ישראל לא מתוך בריחה אלא מתוך בחירה. הייתה זו, למעשה, ככל הנראה, העלייה היחידה מכל העליות מאז העלייה הראשונה ועד לימינו – שיהודים עלו לארץ מתוך בחירה חופשית ולא מתוך בריחה מאירועים אנטישמיים כאלו ואחרים.

העלייה השלישית הייתה המשך ישיר של העלייה השנייה – העולים, ברובם הגדול, היו צעירים, רווקים, חסרי הון אבל עם המון מוטיבציה ליישב את הארץ והחשוב מכל – סוציאליסטים שראו בהתיישבות החדשה בארץ ישראל כאפשרות ל"תיקון העולם" ברוח הסוציאליזם. עולים אלה התיישבו בכל מקום בארץ ישראל אשר התנועה הציונית ראתה לנכון ליישב אותם שם. כך הם הקימו עשרות נקודות התיישבות חדשות במהירות, ביעילות וללא עלויות רבות. אחרי חודשים ספורים של עלייה גדולה, הקימה התנועה הציונית את "הסתדרות העובדים הכללית" במטרה לספק לאותם עולים מקומות עבודה וסיוע בהקמת ההתיישבויות השונות. הקבוצה הפכה להיות קיבוץ והמושבה הפכה להיות מושב עובדים. הערים הלכו וגדלו, ובעיקר תל-אביב שהתפתחה למטרופולין של ממש.

בתר"פ (1920) הגיע לארץ ישראל הנציב הראשון של הבריטים – הרבט סמואל. יהודי בריטי שהיה נאמן לממלכה לא פחות מאשר ליהודים. הוא תחילה נהג בנדיבות כלפי היהודים בארץ, אך שנה לאחר מכן בתרפ"א פורצות מאורעות דמים ביפו שגורמות לנציב להיבהל קצת ולהגביל את העלייה ההמונית לארץ. עם זאת, העלייה השלישית עדיין מגיעה בהמונים שמיישבים את הארץ. אולם מצבם הכלכלי הפך והיה קשה יותר ויותר, כיוון שהגיעו ללא הון עצמי כמעט בכלל. אבטלה קשה החלה. העלייה השלישית נקלעה למשבר חמור, שרק העלייה הרביעית תוכל לסייע בפתרונו.