הרב אליהו פורטנויכתוב במדרש (במדבר רבה פרשה כ"א אות י"ד), "א"ל הקב"ה (למשה), נוצר תאנה יאכל פריה. בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות, הואיל והוא שרתך בכל כוחו כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד את שכרו, קח לך את יהושע בן נון. לקיים מה שנאמר "נוצר תאנה יאכל פריה"".
ולכאורה יש להבין, מדוע ובמה נמשל ודומה יהושע ל"נוצר תאנה"?
ושמעתי לבאר, דהנה מבואר בב"מ (כ"א:), שתאנה נמאסת עם נפילתה. ופרש"י, "הלכך כיון דידיע דנתרא מעיקרא מיאש משום מאיסותא דמכי נפלה לא חשיבא עליה ומפקר לה".
ומבואר, שנוצר התאנה צריך להיות דרוך ומוכן שלא להחמיץ את רגע ההבשלה של התאנה, כי אם יחמיץ את אותו הרגע, התאנה תנשור מעל האילן תמאס ותפסד.
והנה, מעלתו של יהושע בן נון היתה הדריכות שלו שלא לאבד אפילו רגע אחד מלקבל תורה ממשה רבינו, ומשום כך מצינו בפרשה שהוא נשאר במשך כל הארבעים יום במקום הגבלת תחומי ההר והמתין לחזרתו של משה רבינו, כמו שכתוב "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל" (ל"ג י"א), ופרש"י (פרק כ"ד פסוק י"ג), "לא ידעתי מה טיבו של יהושע כאן. ואומר אני, שהיה התלמיד מלווה לרב וכו' ונתעכב שם כל ארבעים יום, שכן מצינו כשירד משה וישמע יהושע את קול העם ברעה. למדנו, שלא היה יהושע עמהם".
וצ"ב, מדוע המתין יהושע זמן כה רב מתחת ההר ללא כל תועלת. הרי כבר אמרו (שבת פ"ט.), שמשה רבינו הודיע לישראל "לסוף ארבעים יום בתחילת שש אני בא". וא"כ יכל יהושע בן נון לשוב לביתו למשך שלושים ותשע יום, ובתום הימים הללו היה חוזר אל ההר להקביל את פני משה רבינו ולקבל תורה מפיו?
וע"כ, שהטעם לכך הוא, שיהושע בן נון חשש ופחד כ"כ מלהחמיץ את רגע חזרתו ושובו של משה רבינו, עד שלא ההין ולא העיז לעזוב את ההר, כי כל זמן שהוא נשאר כאן, מובטח לו להקביל את פני משה רבינו מיד ברדתו מן ההר. ואילו היה עוזב את מקום ההר וחוזר כעבור כמה ימים, יתכן והיה מתעורר אצלו עיכוב מסויים, ולא היה שב בזמן, והיה מפסיד את רגע רדתו של משה מההר.
ומעתה מובן, מהו הדמיון וההשוואה בין יהושע בן נון לבין התאנה. אותו המתח והלחץ שהיה אצל יהושע בן נון, שמא יפסיד ויחמיץ את רגע רדת משה מן ההר. זהו אותו הלחץ והמתח של "נוצר התאנה", שפוחד להחמיץ את רגע ההבשלה של התאנה, מחשש שיפסד לגמרי.
יהושע בן נון היה תלמיד כ"כ נאמן, שידע להעריך את גודל ההפסד והאובדן של החמצת רגע אחד של קבלת תורה מפי רבו, וכל החמצה קלה נראית היתה בעיניו כמעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות.