מכת כינים

הגרמנים נכנסו אל הבלוק בגטו. רעש החיילים והכלבים הנובחים היה מחריד והם הלכו והתקרבו אל הדירה. ר' יעקב ישראל מיהר להתחבא במקום בו הבטיח לעצמו להתחבא כבר זמן רב בשעה קשה זו – ארון המצעים שהיה בתוך הקיר. הוא קפץ אל תוך הארון והתחבא בין המצעים, מתפלל לאלוקים שהגרמנים הרשעים לא יתפסו אותו.

לפתע הוא מרגיש עקיצות ברגליו. היו אלה פשפשים שהחלו לפלוש לגופו. עד מהרה חזהו שורף והעקיצות הופכות להיות נוראיות. בד בבד הוא שומע את הגרמנים מתקדמים יותר ויותר. הרעש של צווחות היהודים, קולות הכלבים והיריות נשמע מפחיד מאוד. ר' יעקב ישראל מבין שבעוד זמן קצר יגיעו החיילים לחדר בו הוא נמצא והכלבים ימצאוהו בתוך רגע. הפחד נוראי, אבל לא בטוח שעקיצות הפשפשים האוכלים את גופו פחות גרוע. הוא מרים עיניו לאדונו ואומר לו 'ריבונו של עולם. יש לי 2-3 דקות עד שהנאצים יגיעו ויתפסוני. אני מבקש, מתחנן בפניך – תן לי שתי דקות של חסד בלי כאבי הפשפשים הנוראיים האלה'. אבל הפשפשים בשלהם וממשיכים לעקוץ בו בלי הפסק והוא מתגרד עד זוב דם. הגרמנים נכנסים לחדר ויוצאים ממנו ולאחר שעות ארוכות בתוך ערימת הפשפשים הוא יוצא. הוא יוצא, אך אומר בקול: "את אלוקים השארתי שם. בין הפשפשים". אמונתו בקב"ה נגמרה לכאורה. מאוחר יותר הוסיף: "לא יכולתי לסלוח לו (לה') על שתי הדקות האלה שלא מסוגל היה להרפות ממני את הפשפשים".

ר' יעקב ישראל הצליח לברוח אל הפרטיזנים. לאחר השחרור, נפגש ר' יעקב עם חבריו הפרטיזנים, שכבר עברו הליך שיקום, כמוהו. כל אחד מהם דיבר על נקודה שהייתה מכרעת בתקופת המלחמה. ר' יעקב סיפר את סיפורו ואמר שהוא לא רוצה להמשיך לספר על מה שעבר במחבוא. אחד מחבריו, וטרינר במקצועו, ניסה לדרבן אותו כן לספר על מה שהיה שם. בסופו של דבר ר' יעקב סיפר את הסיפור ואמר כי שם – בערימת המצעים – הפסיקה אמונתו בבורא עולם ח"ו.

חייך אליו הווטרינר ואמר: 'אינך יודע, אך הקב"ה הצילך בדקות אלו בדיוק'. ר' יעקב לא הבין את פשר העניין. 'כאשר הפשפשים עוקצים הם פולטים ריח מסוים שכלבים רגישים לו והם מתרחקים ממנו. כך כאשר נעקצת, הכלבים של הגרמנים ימ"ש לא התקרבו לאזור בו היית ובכך ניצלת'.

שמע זאת ר' יעקב ישראל והבין את המשמעות. הוא חזר בתשובה שלימה.

את הסיפור שמעתי בשם אביו של הרב אברהם קריגר, ראש מכון "שם עולם". אולם לא הצלחתי לאמת אם הסיפור קשור ישירות לאביו של הרב קריגר.