לא לכבות חלומות של ילד!

בעשרות השנים האחרונות, קיימת תכנית לימוד כלל עולמית הנקראת "הדף היומי". תכנית זו מאפשרת לכל אדם לסיים את כל התלמוד בבלי אחת למספר שנים, על ידי לימוד קבוע של דף אחד ליום, האורך כשעה. בתלמוד ישנם 2711 דפים, כך שאפשר לסיים את התלמוד מידי שבע וחצי שנים. בעולם כולו מתקיימים מידי יום שיעורים על אותו דף, כך שאם אדם משתתף באופן קבע בשיעור בעיר מגוריו, והוא הוצרך לנסוע לחו"ל מכל סיבה שהיא, גם שם הוא ימצא שיעור המתחיל מאותו דף שהוא סיים אתמול בארץ מגוריו.

הוגה התכנית הוא רבי מאיר שפירא (1887-1933), מהעיר לובלין – פולין. המחזור הראשון של התכנית התחיל ב11 לספטמבר, 1923. הרעיון התפשט בעולם כולו, ונכון להיום, כמעט בכל מדינה בעלת ריכוז יהודי, מתקיים שיעור דף יומי בבתי כנסיות רבים, והדף היומי אף מופץ באמצעים טכנולוגיים מתקדמים.

הרב מאיר שפירא מלובלין למד בילדותו אצל רב העיר (הרב שאץ), ומטבע הדברים הוא התרועע עם ילדיו הקטנים של הרב שהיו בני גילו. פעמים רבות היה משתף אותם בחלומותיו, והוא אף סיפר להם שיש לו חלום שיבוא יום ובעולם כולו ילמדו את אותו דף בתלמוד, כדי שתהיה שפה משותפת לכל היהודים בכל תפוצות ישראל. ילדי הרב הגיבו בזלזול לדברי מאיר ואמרו לו שירד מחלומותיו. כך מידי פעם היה מאיר מתלהב מחדש מהחלום שלו, והילדים היו מבטלים אותו ומצננים את התלהבותו.

חלפו שנים, הרב מאיר שפירא הפך לתלמיד חכם גדול, לראש ישיבה ולמנהיג רוחני, ורעיון הדף היומי כבש את העולם.

כעבור תקופה, הזדמן לרב שפירא לפגוש את בתו של רב עיר ילדותו, והוא אמר לה את הדברים הבאים: את זוכרת, כשהיינו ילדים קטנים, דברתי אתך ועם אחיך על חלום 'הדף היומי', ואתם נהגתם לבטל את דבריי ולצנן את התלהבותי? זוכרת משהו כזה? דעי לך, אינני מקפיד על כך שציננתם אותי מהתלהבותי שהרי היינו בסך הכול ילדים. אבל בקשה אחת יש לי ממך, היום את מחנכת דגולה, והנך מופקדת על חינוך דור העתיד של עם ישראל, זכרי, לעולם אל תזלזלי בחלום של ילד! עם ישראל היה מפסיד כל כך הרבה, לו הייתי "נשבר" מהזלזול שלכם.

פרשת "ויחי" מסיימת את ספר בראשית – ספרן של אבות. לאורך כל ספר בראשית ראינו כיצד מעשי אבות הם סימן לבנים, ופרשה זו מלמדת אותנו את אחד הכללים החשובים בחיים, והוא: לא להפסיק לחלום! ללכת אחרי החלום, להמשיך לדבוק במטרה, לא להתייאש ולא ליפול!

כשיוסף בא אל האחים בהיותם בדותן, אמרו האחים זה לזה: "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו" (בראשית לז, כ). התורה לא משתמשת בלשון מליצית וב"סלנגים". מה כוונת האחים באומרם "ונראה מה יהיו חלומותיו", הרי אם הם יהרגו את יוסף כבר לא יהיו לו חלומות, הלא כן?

רש"י מביא את תשובת חכמים: "רוח הקודש אומרת כן. הם אומרים "נהרגהו", והכתוב מסיים "ונראה מה יהיו חלומותיו", נראה דבר מי יקום, או שלכם או שלי". האמירה של בת הקול הייתה אמירה של ציפייה לראות כיצד אכן יתגשמו חלומותיו של יוסף, חרף מאמץ האחים לכבותם.

לכל אורך הדרך הסוערת, מהשלכתו לבור, דרך מכירתו לישמעאלים, דרך בית פוטיפר ועד בית הסוהר, יוסף נשאר נאמן לחלומותיו. הוא לא התייאש אפילו לרגע קטן מהגשמתם ולכן הוא זכה לראות באמיתתם.

בפרשתנו רואים את השיא שבהגשמת חלומותיו. כבר שנים שיוסף מנהיג ומכלכל את אחיו, הם מכירים היטב בשלטונו, ולאחר פטירת אביהם הם נופלים בפניו: "וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים…" (נ, יח). יוסף סולח להם בלב שלם ואומר להם: "וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (כא).

היכולת לחלום, הוא מרכיב משמעותי מאוד בסיפור של האדם היהודי ושל עם ישראל. לכל אורכה של הגלות חלמו היהודים ועדיין חולמים על שיבתם לארץ ישראל, למרות שלעתים היה זה חלום שנראה בלתי ישים. "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב השם אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן, הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכו). לכל יהודי יש חלק ושותפות בחלום הגדול שלנו, בשוב השם את שיבת ציון.

כולנו אמורים להיות בעלי חלומות. אדם צריך לדבוק במטרה, וכשהמטרה חיובית, הוא יקבל עזרה משמים לממש אותה.

החלום צריך להיות רחוק, שהרי אין גבול ליכולות האדם.

התלמוד (עבודה זרה, יז) מביא מעשה מפורסם שיש בו כדי ללמד את האדם על כוחה של החלטה ושאיפה. אלעזר בן דורדיא כשל באיסורים חמורים, עד שהוא שמע אמירה בשעת חטאו, שהוא לא יוכל לחזור בתשובה ולעולם לא תתקבל תשובתו לפני אלוקים. הזעזוע שאחז בו באותה העת, הביא אותו לחרטה עמוקה ולשינוי קיצוני. כך כותב התלמוד: "הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות, בקשו עלי רחמים!…", אולם ההרים והגבעות סרבו. "אמר: שמים וארץ, בקשו עלי רחמים… אמר: חמה ולבנה, בקשו עלי רחמים!… אמר: כוכבים ומזלות, בקשו עלי רחמים!…". אף אחד לא הסכים לעזור לו. כשאלעזר בן דורדיא ראה שהוא לבד במערכה, "אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא…".

מה פשר הדו–שיח הזה בינו לבין הטבע, וכי לשמים ולארץ יש יכולת דיבור?

דו שיח בין אדם לכוחות הטבע מופיע פעם נוספת: (מסכת חולין ז ע"א). רבי פנחס בן יאיר היה בדרכו  לקיום מצוות פדיון שבויים, והוא הוצרך לחצות נהר שחסם את דרכו. הוא ציווה על הנהר להפסיק לזרום באפיקו, עד אשר יתאפשר לו לחצות בבטחה. הנהר ענה לרבי פנחס בן יאיר, שהוא ממשיך לזרום כי כך הוא רצון השם ולכך הוא נברא. רבי פנחס בן יאיר חזר וציווה עליו לחדול מלזרום, ואכן עצר הנהר את זרימתו ורבי פנחס בן יאיר חצה אותו בבטחה.

בעלי התוספות (בשני המקומות בתלמוד) אומרים (באחד הפירושים), שהדו שיח עם הנהר ועם כוחות הטבע היה מחשבת לב, ולא שיח שניתן לדיבור ולשמיעה. כלומר, היכולת לשנות את המציאות והטבע, נבעה מכוח עוצמה פנימית אדירה, מתוך אמונתם המושלמת שאכן הם עושים את רצון קונם ובידם לעשות זאת.

עוצמת ההכרה הפנימית הביאה את רבי אלעזר בן דורדיא ליכולת לייצר מהפכה מוחלטת בכל הווייתו, להיות אדם אחר ולזכות בחיי עולם הבא, על כך נקרא שמו לעולם רבי אלעזר. הוא האיש אשר הנחיל לעולם את אותה הבנה, שיש בכוח ההכרה הפנימית והשכנוע העצמי לשנות את המציאות ולהוציא לפועל את מחשבתו. לא שמים, לא שמש ולא הרים יעצרו אותנו.

חוסן פנימי ואמונה יוקדת בלב, יש בכוחה לבקוע את כל המחיצות. וכנגד כל העובדות והסיכויים, נוצרת מציאות חדשה.

יוסף הצליח להגשים את חלומותיו, אולם היה זה בזכות שהוא התעלה מעל הטבע שלו. לכן בזכותו גם ים סוף שבר את הטבע שלו בפני בני ישראל. כאשר ראה ים סוף את ארונו של יוסף, הוא נס מפניו ונקרע לגזרים בפני בני ישראל. אצל יוסף נאמר: "ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה" (בראשית לט, יב) ובים סוף נאמר: "הים ראה וינוס" (תהלים קיד). אמר הקדוש ברוך הוא: "ינוס הים מפני זה שנס מעבירה" (מכילתא בשלח ג).

כשאדם בטוח בצדקת דרכו, הוא מסוגל לשבור כל מחיצה אפשרית.

במשחק השח-מט ישנו כלל, שכאשר חייל מצליח לצלוח את המכשולים, להתקדם קדימה ולהגיע על לוח המשחק לשורה הראשונה של היריב, הוא מסוגל להפוך מחייל פשוט לכל כלי שהוא רוצה, אפילו למלכה. את המילים הבאות כתב נער בסיכון:

"אני חייל על לוח החיים. הכוח שלי מוגבל. הרבה פעמים אנשים רואים אותי כחלש ביותר, אבל הם אינם יודעים שיום אחד אני אהיה החזק ביותר. כלים, שידועים במשפחתי וחברי – נופלים סביבי, אבל, הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה להמשיך לזוז קדימה".

זה מה שיוסף מלמד אותנו.

עם מסר שכזה, יכולים אנו לומר בסיום ספר בראשית: "חזק חזק ונתחזק".