הערבות ההדדית

בתחילת פרשת ויגש יהודה ניגש אל יוסף ומוכן למסור נפש כדי להציל את בנימין שיחזור לאביו ולא יישאר במצרים. אבל הדבר נראה קצת תמוה, שהרי כמה פסוקים לפני כן, בסוף פרשת מקץ, יהודה עצמו אומר ליוסף "הננו עבדים לאדוני, גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו". הוא כולל באמירה שלו את כל האחים וזה כולל כמובן גם את בנימין, ואם כן יוצא שיהודה מסכים מרצונו שבנימין יישאר במצרים. אז צריך לשאול כיצד יתכן שהסכים שבנימין יישאר שם ומה בעצם השתנה שגרם לו פתאום למסור נפש בכל מחיר כדי שבנימין יעלה אל אביו ולא יישאר במצרים?

צריך לדייק ולראות שיהודה מוכן שהם כולם ביחד יישארו במצרים בתור עבדים. אבל כאשר יוסף אומר לו שכל האחים יכולים לעלות ורק בנימין לבדו יישאר במצרים, אז לזה הוא כבר לא מסכים ומוכן למסור את הנפש על זה. אם כל האחים נשארים במצרים, אז יהודה יכול לשמור היטב על בנימין וכל האחים ישגיחו זה על זה. כולם ביחד יכולים להישאר שם, אבל בשום פנים ואופן יהודה לא מסכים שרק בנימין יישאר שם לבד.

יהודה הבין שכאשר כל האחים מאוחדים, אף אחד לא יכול להם. הם היו מוכנים גם לצאת למלחמה ולהחריב את כל מצרים אם היה לכך צורך. כל הבעיות התחילו מתוך הפירוד בין האחים כאשר מכרו את יוסף, אבל כעת כאשר יהודה ערב לבנימין, הוא יודע שכל עוד הם יישארו מאוחדים הכל יהיה בסדר. לכן הם אמרו ליוסף "כולנו בני איש אחד נחנו". שכולם מאוחדים ואין פירוד ביניהם כלל.

לכן אם כולם נשארים במצרים בתור עבדים, אז הם בוודאי יוכלו להיחלץ בדרך כלשהי. ביחד הם יכולים לנצח הכל. השם בוודאי יעזור להם כשהם ביחד. לכן הוא מסכים שבנימין יישאר שם כל עוד שאר האחים נשארים ביחד אתו. אבל בלי בנימין הוא בוודאי לא יכול לעלות בחזרה אל אביו, ולכן על זה הוא מוכן למסור את הנפש.

מכאן נבין כמה חשובה היא הערבות ההדדית. שכאשר אנחנו מאוחדים, אפשר להצליח ולנצח את הכל. אבל כאשר יש פירוד, הדברים מתחילים להשתבש.

אבל צריך להבין יותר את עניין הערבות, שלא מדובר רק על אחדות, על יחסי שלום ואהבה בלבד, אלא מדובר על מסירות נפש ממש האחד למען השני. הרי בפעם הקודמת שהאחים חזרו לאביהם, שמעון נשאר במצרים, ולא ראינו שעשו מזה סיפור גדול. ובאמת גם כאשר האחים רצו לרדת למצרים יחד עם בנימין, יעקב לא הסכים לכך בשום אופן. כי הייתה חסרה הערבות ההדדית ומסירות הנפש האחד למען השני. רק לאחר שיהודה אמר שהוא ערב לבנימין, יעקב הסכים שהוא ירד איתם, כי אז הוא ידע שהם בוודאי יחזרו בשלום. הערבות היא לא סתם אהבה ואחדות, ערבות זה להסתכל על האחר כאילו זה אני ממש.

כאשר אדם לוקח הלוואה עם ערב, המלווה יכול לגשת אל אותו ערב ולגבות ממנו את הכסף כאילו הוא עצמו לווה ממנו כסף. הערב והלווה נעשים כמו אדם אחד לאותו עניין. כך גם בכל שאר דברים, כאשר אדם סתם אוהב מישהו זה נחמד, אבל אם הוא רואה את האחר כאילו זה הוא עצמו, אז הוא מוכן למסור נפש ולהצליח לעשות דברים שלא היה חולם עליהם.

לכן חיילים יכולים להסתער על האויב ולמסור את הנפש למען האחר. כי מלמדים אותם לחשוב כאילו כולם אחד. הם מבטלים את עצמם ועושים הכל למען החברים שלהם. אם כל אחד היה חושב על עצמו בלבד, אז אף אחד לא היה מסכן את עצמו. אמנם עדיין היה שלום ביניהם, הייתה אהבה, אבל כאשר הדבר היה פוגע בצרכים האישיים שלהם, אז הם לא היו מוכנים להמשיך. ומובן שבצורה כזו לא היה אפשר לנצח את האויב.

אדם שרואה מישהו בצרה בדרך כלל מתחיל לעשות שיקולים, האם שווה לו להיכנס לזה? האם הוא באמת יכול לעזור? האם הוא לא ייפגע מזה בעצמו? וכך הוא שוקל את הדברים עד שמגיע להחלטה אם לעשות מעשה או לא. אבל אדם שרואה את הבן שלו בצרה לא חושב פעמיים. הוא מוכן לקפוץ למים כדי להציל אותו גם אם הוא עצמו לא יודע לשחות. הוא מוכן לקפוץ על מחבל גם אם הוא יודע בוודאות שהוא לא ייצא משם חי. הוא מוכן לעשות הכל נגד כל היגיון ולא אכפת לו כלל מעצמו, כיוון שהוא מרגיש ערב לו.

תארו לכם כמה בעיות היו יכולים להיפטר אילו היינו מרגישים את הערבות ההדדית בינינו. אנשים חושבים איך להרוויח כסף, ואז מוכנים לרמות ולדרוך על אחרים לשם כך. אנשים רוצים את הפינה והדרך שלהם, ואז כועסים ומתייחסים גרוע לכל מי שמפריע להם בדרך. אנשים דואגים לאינטרסים של עצמם, ואז לא עוצרים לרגע כדי לראות אם האחר זקוק לעזרה. אילו היינו מרגישים ערבים זה לזה, כל העולם היה הופך למקום טוב יותר.

כאשר מכירים באופן אישי מישהו עני שאנו יודעים שזקוק לעזרה, אז אדם רשע יתעלם ממנו, אדם בינוני ייתן לו שקל, אדם טוב ייתן לו ארוחה חמה, אבל אדם ערב יכניס אותו לביתו וידאג לו לכל צרכיו כאילו שהוא חלק ממנו ממש. וזה בעצם עניין הערבות, לא רק להיות אדם טוב ונחמד כדי לצאת ידי חובה או כדי לשמח מעט. אלא לדאוג באמת לכל מה שצריך כמו שאדם דואג לעצמו או למשפחה שלו.

הרי אדם לא זורק את הילדים הקטנים שלו שיסתדרו לבד. הוא לא זורק להם שקל ומברך אותם להצלחה. הוא מגדל אותם, מאכיל אותם, מלביש אותם ודואג לכל הצרכים שלהם עד שהם מתבגרים ולומדים להסתדר בעצמם. אדם שיזרוק את הילד הקטן שלו להסתדר לבד הוא אכזרי בעינינו, כי ברור לנו שכל אדם ערב לילדים שלו. בדיוק כך זה צריך להיות גם עם שאר יהודים. כל ישראל ערבים זה לזה ומוטל על כל אחד מאיתנו לדאוג להם.

אם אדם היה נוסע ברכב ופתאום רואה בצד הדרך מישהו מהמשפחה שלו תקוע, הוא מיד היה עוצר ומבטל את כל העיסוקים שלו כדי לעזור לו. אבל כאשר הוא חלף לפני כן ליד עוד עשרים רכבים תקועים, זה לא הפריע לו להמשיך בדרכו. כיוון שהוא לא מרגיש ערב לכל אותם אנשים.

כל ישראל ערבים זה לזה, וכך כל אחד מאיתנו צריך להרגיש כלפי השני. בימי יהושע כאשר עכן מעל בחרם (כפי שמובא בספר יהושע פרק ז), הוא גרם מיתה ותבוסה לכל ישראל. שלושים וששה איש מתו, כל עם ישראל הפסידו במלחמה ונגרם נזק עצום. למרות שהיה רק אדם אחד שעשה איזו עבירה, כולם סבלו בגללו. וכשיהושע שאל מדוע זה קרה, השם ענה לו שחטא ישראל. הוא היה אדם אחד וזה נחשב כאילו כל ישראל חטאו. כי יש ערבות הדדית בינינו, ואם אחד עושה עבירות, זה כאילו שכולם עושים עבירות גם אם כולם מלבדו יהיו צדיקים גמורים. וכן להפך, ישנם צדיקים שמחזיקים את כל העולם ומביאים שפע לכולם, כמו רבי חנינא בן דוסא שכל העולם ניזון בזכותו.

לכן עלינו להיות חכמים יותר, ולנסות להרגיש את הערבות. מובן שלא נצליח ביום אחד להרגיש כלפי אנשים ברחוב כאילו שהם הילדים שלנו, אבל נוכל להתחיל לעשות מעט יותר השתדלות וכך להפוך את העולם למקום טוב יותר.

ועלינו לפעול בין במישור הגשמי, לדאוג לצרכים של הזולת ולנסות לעזור כמיטב יכולתנו, ובין במישור הרוחני, שנדאג גם לעולם הבא של הזולת, ננסה לקרב ולחזק אנשים. וממילא הרוחניות תביא גם את הגשמיות, כמו רבי חנינא שבזכות התורה והרוחניות שלו כל העולם מתברך וניזון בצורה גשמית ממש.

לרוב האנשים יש מטרות, וכל מה שמפריע להם בדרך למטרה הוא מטרד מבחינתם. אם מישהו יעכב אותם באופן כלשהו הם יקפידו עליו מאוד. אפשר לתאר שהאחים שראו שהגביע נמצא אצל בנימין חשבו עליו דברים לא טובים באותו רגע, שהגנבה שלו כעת תגרום צער לכולם, גם להם וגם לאביו, שהם כל כך משתדלים להיות אנשים טובים וכעת בגלל מעשה טיפשי של בנימין כעת כולם צריכים לסבול ולהיענש. אולי הם אפילו היו רוצים להעלים אותו כפי שעשו עם יוסף.

אבל דווקא כאן הגיע התיקון של מכירת יוסף. שלמרות כל מה שהיו יכולים לחשוב על בנימין, מכל מקום הייתה להם ערבות והם היו מוכנים למסור נפש בשביל האחר, גם אם הוא לא התנהג כשורה.

כשאדם רואה מישהו שגורם לו צער בעניין כלשהו הוא מקפיד עליו ולפעמים אפילו שונא אותו. אבל אם זה היה הבן שלו, הוא היה מוסר עליו נפש בכל מחיר. גם אבא של רוצח היה מוצא בו דברים טובים, מלמד עליו זכות ואפילו מוסר עליו נפש. כי הוא ערב לו בכל מחיר, בלי קשר למה שעשה וכיצד התנהג, גם אם הוא עשה את כל הטעויות בעולם, הוא תמיד יישאר הבן שלו ותמיד יהיה ערב לו.

לפעמים אנשים לא מצליחים להבין מדוע יש "כפייה דתית" כפי שנוהגים לכנות את זה. אנשים רוצים לחיות כפי שהם רוצים ושיעזבו אותם לנפשם. זכותו של כל אחד לחיות כפי שהוא רוצה בלי שאף אחד יתערב. הם לא מבינים מדוע יש אנשים שמנסים להחזיר בתשובה, ומדוע כל כך אכפת לאנשים מסוימים לקרב אחרים ליהדות. מה זה ייתן לו אם החבר שלו יקיים מצוות? מה אכפת לו אם החבר רוצה לעשות עבירות? מה כל כך כואב לו?

אלא שלכולנו יש ערבות הדדית. ואם האחד עושה עבירות הוא עלול להכריע חס ושלום את כל העולם לכף חובה. כל מצווה שהוא עושה לעומת זאת, מביאה שפע גדול לכולם. אותו אדם לא רואה את זה וחושב שהוא אדם טוב שלא פוגע באף אחד. לאף אחד לכאורה לא צריך להיות אכפת מעבירות שהוא עושה בינו לבין עצמו. אבל כל עבירה שלו בוראת משחיתים שמביאים פיגועים ומלחמות חס ושלום לכל ישראל.

הוא לא רואה את הקשר, אבל הוא גורם כעת לסבל גדול אצל אנשים רבים בגלל העבירות שלו. בגללו אין שלום בית אצל איזו משפחה. בגללו איזה זוג לא מצליח להביא ילדים. בגללו נגרמה תאונת דרכים קטלנית. בגללו נחטף חייל. בגללו מישהי הפילה.

כולם ערבים זה לזה, הוא עושה עבירות וכולם משלמים עליהם. כמו שעשה עכן שמעל בחרם ואנשים אחרים מתו במלחמה, מתוך הערבות שבין כולם. בימי יהושע הייתה נבואה, היו יכולים לדבר עם השם יתברך, היו יודעים להטיל גורלות, וכך ידעו לבסוף שעכן גרם לכל זה. אבל היום לצערנו לא רואים את הקשר. אנשים עושים עבירות וגורמים לנזקים עצומים בכל העולם ולא מבינים בכלל שהם האחראיים לזה. אדם שומע דברים מזעזעים בחדשות ובכלל לא מבין שהוא האשם בכל זה בגלל איזו עבירה שעשה אתמול. ואז הוא יכול להצהיר שהוא אדם "טוב" שמתייחס יפה לאנשים ומחייך לכולם. הוא לא מבין בכלל את הנזק העצום שהוא גורם לאנושות כולה.

לכן אנשים רבים מוסרים על זה נפש. להציל יהודים משמד רוחני. אדם שמציל מישהו שטובע בים עשה מעשה גבורה והציל נפש אחת מישראל. אבל אדם שמציל מישהו שטובע בעבירות מביא שפע עצום ומונע גזירות קשות שיכלו להגיע בעקבות אותן עבירות על כל ישראל. הוא לא הציל רק נפש אחת, אלא הציל רבבות.

מכאן כל יהודי ילמד את הכוח העצום שיש לו. כל יהודי הוא חלק אלוקי ממעל, וכל נשמה יהודית מחוברת לעולמות עליונים וממילא היא מחוברת לכל הנשמות כולן, שכולנו בני איש אחד נחנו, בני אברהם, יצחק ויעקב, וניצוצות נשמה מאדם הראשון.

כל מעשה, דיבור ומחשבה משפיעים על העולמות העליונים וממילא קובעים את השפע שיורד לעולם. בכל רגע אדם יכול לבטל גזירות קשות מעל כל ישראל ולהוריד אלינו שפע רב, לא בכוח הזרוע, אלא בכוח התפילה, התשובה, התורה והמצוות. אדם חושב לעצמו שהוא קטן ולא משפיע על אף אחד, אבל כל אחד מרעיד את העולם בכל רגע, משפיע וקובע את עתידנו. לכל מעשה יש השלכות וכולנו אחראיים לכל מה שמתרחש.

אדם שבוחר לריב עם מישהו רב בעצם עם עצמו. אדם שעושה רע למישהו עושה רע לעצמו. כאשר נמסור נפש האחד למען השני ונבין שכולנו בעצם אחד, אז נוכל באמת לקדם את העולם למקומות טובים יותר. השם יתברך יזכה אותנו להתאחד ולהידבק כאחד בהשם יתברך ובתורתו הקדושה, וכך נביא לגזרות טובות על כל ישראל ולבניין השלם במהרה בימינו אמן.