אוהד שקד-מנדלבוייםהעלייה השנייה בתרס"ד (1904) עד תרע"ד (1914) הייתה למעשה הבסיס האידאולוגי של התנועה הציונית בארץ ישראל משני אספקטים – הראשון חינוכי-השכלתי-חילוני. בעלייה זו עוצבה המטרה החינוכית של התנועה הציונית לחלן את ארץ ישראל. היא לא ניסתה להביא לידי חילון את תושבי הערים הקיימות, אבל הובילה לעיבוי ההתיישבות במושבות הקיימות ע"י חילונים ומשכילים ויצרה בהכרח מציאות של חילון. בנוסף, התנועה גם האדירה מאוד את גדרה, למרות שהייתה זו מושבה קטנה ולא מוצלחת. אלא שכבר אז הופיע ה"מיתוג", ורבים הלכו אחר המיתוג של גדרה לשווא, עד היום.
האספקט השני של העלייה היה בביסוס האידאולוגיה הסוציאליסטית. עד אז לא היו מוסדות ממשל ממשיים בישראל, למעט הראשון לציון שהיה ה"חכם באשי" של ארץ ישראל וייצג את היהודים בארץ מול השלטונות הטורקיים באותה תקופה. מדובר היה בשלביה האחרונים של טורקיה כמעצמה, ועל כן גם כוחו של הראשון לציון הלך וירד. בנוסף לאלו עשרות אלפי היהודים החילונים, החלוצים והמשכילים שהגיעו לארץ – רובם הגדול רווקים – הפחיתו עוד יותר את מעמדו של הראשון לציון.
התנועה הציונית החלה להקים מוסדות בארץ ישראל שנועדו בעתיד להוות המוסדות של המדינה שתוקם כאן. אולם השנים הראשונות, עד פתיחת מלחמת העולם הראשונה בתרע"ד (1914) היו שנים של התארגנות והקמת מושבות וקבוצות נוספות, ייבוש ביצות ושתילת תמרים.
בתרע"ד (1914) פרצה מלחמת העולם הראשונה שהייתה המלחמה הקשה ביותר שחוותה האנושות עד אז, ככל הנראה. ארץ ישראל נכבשה ע"י בריטניה. בתחילה אמור היה קו הגבול הצפוני לעבור בקו עכו-כינרת, כשהחלק הצפוני יינתן לצרפת, ששלטה על אזור סוריה ולבנון (שגם הוא נכבש מידי הטורקים), אולם בעקבות מאורעות שונים וביניהם תל-חי, הבריטים קיבלו את השטח הצפוני עד קו הגבול בין ישראל ללבנון כיום בצפון ועד הכינרת כולל אצבע הגליל של היום.
לקראת סיומה של מלחמת העולם נתנה בריטניה את ההצהרה הדרמטית והחשובה ביותר לתנועה הציונית – הצהרת בלפור. הצהרה זו למעשה מעניקה קשר והכשר בינלאומי לעם ישראל ולארץ ישראל. מי שלא מחזיק בתנ"ך ובאמונת ישראל, זקוק להכשרים בינלאומיים כדי להגיד שאזור מסוים בגלובוס הוא שלו. ההצהרה נכתבה בצורה מאוד מסויגת ועמומה. נכתב בה כי "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל ותעשה את מיטב ההשתדלות" וכו'. מהו בית לאומי? ומהו מיטב ההשתדלות לא פירטה הממלכה. הצהרה סתומה זו הייתה קפיצת דרך גדולה מאוד בשביל התנועה הציונית ואלו שעדיין "נשארו מאחור" ולא קפצו אל העגלה הדוהרת של התנועה הציונית – הרגישו פספוס רב. בין אם היו אלה יהודים במערב אירופה או במזרחה. אל מול התנועה הציונית עמדו הבונד (השמאל הקיצוני קומוניסטי) והחרדים האורתודוקסים שנלחמו בה ללא פשרות. אולם האמירה שרוב יהודי מזרח אירופה היו דתיים היא מוטעית מיסודה. פחות מ-60% מהיהודים בתקופה זו בפולין הגדירו עצמם כחרדים, יותר מ-70% מהיהודים בתקופה זו בפולין למדו במוסדות שאינם 'החיידר'. גם אם ניקח את כל המוסדות הדתיים יחדיו, על כל הגוונים, נגלה כי רק 55% מהילדים היהודים בפולין למדו במוסדות יהודיים דתיים.