במה אדע כי אירשנה

לע"נ: חמי ר'מנחם מענדל בן חיים יודא צבי ע"ה, לאה הדסה בת נעמי ע"ה.

כבר חלפו יותר מ-2000 שנה לבריאת העולם. אלפי שנות גלות קשות ומרות, ספוגות בדם יהודי, חולפות לנגד עיניו של אברהם אבינו בלילה אחד. גלות מצרים, גלות בבל, פרס ומדי, יוון, אדום, ישמעאל. חורבן בית ראשון, בית שני, גזירות שמד. מסעי צלב, גירושים, אינקוויזיציה, עלילות דם, שואה. אימה חשיכה גדולה נופלת עליו, והקב"ה כורת עימו את ברית בין הביתרים. מראה לו את ההיסטוריה היהודית כולה, וכל מה שיתרחש במהלכה, ומבטיח לו בנים זרע קודש, אשר יירשו את ארץ ישראל.

אבל למרות שכבר הוכיח בכמה ניסיונות את אמונתו המושלמת בקב"ה, שואל אברהם: "במה אדע כי אירשנה?" ועל כך משיב לו ד': "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבודו… (רשי: גם לרבות ארבע גלויות) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". כלומר, הגלות – היא זו שמבטיחה את ירושת הארץ. לאחר שהתבשר כי בניו יירדו לגלות, וחזה במו עיניו בכל מוראותיה – אזי יכול הוא להיות בטוח כי אכן יירשו בניו את הארץ.

ושתי תמיהות גדולות מעורר כל הענין: הן על השאלה, והן על התשובה. על עצם השאלה עצמה – אברהם אבינו מקבל הבטחה מפורשת מן הקב"ה כי הארץ – שלו תהיה. מה הוא צריך יותר מזה? למה עליו לבקש "ערבויות" כי ההבטחה תתקיים? וכי דברו של הקב"ה לא מספיק לו? ועל התשובה – מה הקשר בין הגלות לבין ירושת הארץ? איך סבל הגלות מבטיח כי אכן יקבלוה בסופו של דבר? ומדוע התשובה הזו אכן "הרגיעה" את אברהם אבינו, ויותר הוא לא שואל ולא חושש?

על דרך הפשט יש הרבה תירוצים. בעל ה"ברכת שלום" עונה על כך מנקודת מבט רוחנית-פנימית. ברוחניות, משמעותה של "ארץ ישראל" היא: ארץ = רצון. ישראל= ישר-קל.

להית ב"ארץ ישראל" מבחינה רוחנית פירושו, שכל רצונותיו ושאיפותיו ומגמת חייו של האדם יהיו – "ישר לד'", לעשות רצון ד'. עבד ד' בשלימות, אין לו כל רצון לקבל לעצמו שום דבר אלא רק לעשות רצון קונו. אמנם כולנו רוצים להיות צדיקים ולעשות רק מצוות ומעשים טובים, אבל זאת מכיוון שאנחנו יודעים שאנחנו "צריכים". לא משום שזה הדבר היחיד שאנחנו באמת רוצים. יש לנו עוד כל מיני רצונות: כסף, כבוד, ועוד כל מיני תאוות גשמיות מגרות המושכות את ליבנו.

לרצות באמת ובתמים אך ורק לעבוד את ד' ולעשות את רצונו – זו הדרגה הכי גבוהה בעבודת ד' שאליה יכול וצריך אדם להגיע, לאחר עבודת זיכוך עצמית קשה ומפרכת. ומי שזוכה להגיע אליה, מקבל את שכרו: להתענג על זיו השכינה, על אור הגנוז השמור לצדיקים, שזה התענוג הכי גדול שקיים. והיא-היא אותה "ארץ ישראל" שחפץ הקב"ה להנחילנו, שהרי ברא את כל עולמו במטרה "להיטיב לנבראיו", ככתוב בזוהר הקדוש, ואותה הבטיח לאברהם אבינו: שזרעו אחריו, דהיינו כל נשמות ישראל – יזכו להגיע אל הארץ הזו ולרשת אותה, עם ביאת גואל צדק, שאז תמלא – הארץ (= הרצון האנושי) דעה את ד' כמים לים מכסים.

כלומר, המצב של הגלות מבחינה רוחנית פירושו, שלב האדם נמשך אל התאוות הגשמיות, בהשפעת הגויים שהוא שרוי בתוכם. אפילו כאשר הוא רוצה להשתחרר מהן – הוא אינו מצליח. היצר הרע שולט עליו בכח (וזה נקרא, מבחינה רוחנית פנימית, "שיעבוד מלכויות").

ואילו עם בוא הגאולה – הקב"ה שוחט את היצר הרע, כלומר משחרר אותו משליטתו, ונותן לנו הכח לעשות את מה שהנשמה שלנו באמת כמהה ומשתוקקת: לדבוק בד' ולהתענג על זיו שכינתו. כפי שהסביר הרה"ק רבי שמחה בונים מפרשיסחא: "בן חורין" הוא זה שאינו משועבד לא לזולת וגם לא עצמו, למאווייו ותאוותיו…

כך היה בגלות מצרים, שהיא כידוע שורש כל הגלויות, שבה היו ישראל נתונים במ"ט שערי טומאה, כלומר תחת שליטת טומאת המצרים ותאוותיהם השפלות, וכך היה ביציאת מצרים שהיא שורש כל הגאולות – "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים".

וכך הסביר הרה"ק רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא את המענה לבן הרע ב'הגדה של פסח': "אילו היה שם לא היה נגאל": לא רק מכיוון שהקב"ה לא היה גואלו, אלא מכיוון שהוא עצמו לא היה חפץ להגאל. כי עיקר שיעבוד מצרים היה לחמדות העולם שמצרים היתה משופעת בהן, ככתוב "כגן ד' כארץ מצרים" (בראשית י"ג, י'), ולכן אמרו חז"ל שעבד לא יכול היה לברוח ממצרים (מכילתא יתרו א), לפי שנוח היה לו להיות עבד במצרים מלהיות שר בארץ אחרת. ועיקר גאולת מצרים היא, שהאיר ד' עינינו להבין שחמדות העולם הן הבלים ואין בהם שורש חיים כלל, והשתוקקנו לקבל עול תורת חיים. והבן הרשע שאינו מבין זאת, אינו מוצא טעם להודות על יציאת מצרים, כי אילו היה שם, לא היה רוצה להגאל!

מטבעו של האדם הוא נמשך אל תאוות העולם הזה. אבל תאוות אלו, למרות כל כח משיכתן, שולט בהן הכלל: "יש לו מנה רוצה מאתיים". כלומר, גם אם ברגע הראשון נהנים מהן, הן גורמות שהתאווה תגדל עוד יותר. אדם ממלא תאווה אחת – מיד מתעוררת עוד אחת, גדולה יותר, מה שאומר – לעולם אין לו מהן סיפוק אמיתי. תמיד ישאר עם חסר, עם השתוקקות שאינה באה על סיפוקה, ירדוף אחריהן עד כלות כוחו – ונפשו לעולם לא תימלא. "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (מדרש רבה קהלת).

לעומת זאת, עונג רוחני, השמחה והסיפוק שיש לאדם מעשיית רצון ד', ובפרט לאחר מאמץ וקושי והתגברות, ותחושת קרבת ד' שהוא זוכה לה בשכרו, ולו ברמה הכי מינימלית – לא רק גדולים ועצומים לאין ערוך מכל הנאה גשמית ולו הגדולה ביותר, אלא גם אינם זמניים וחולפים כמו תענוגות גשמיים. הם ממלאים את נפש האדם באושר האמיתי והנצחי.

נניח למשל שהתאווינו מאד לאיזה שוקולד משובח. ומי שטעם פעם אחד כזה, יודע כמה התגברות צריך כדי להחליט שלא לנגוע בו… נניח שכן היינו אוכלים אותו, מתענגים על הטעם המשובח, אולי אפילו היינו מתפתים לעוד קוביה, טעים נפלא, מענג, יופי. כמה זמן נמשכת ההנאה? כמה דקות? וזהו, אחר כך היא נגמרת. במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, מותירה שובל של נקיפות מצפון. ונניח, לעומת זאת, שכן התגברנו והתאפקנו, מטעמי בריאות, דיאטה או מכל סיבה אחרת. אז הפסדנו את טעמו המשובח של השוקולד. אבל הרווחנו את טעמה של ההתגברות.

עכשיו, תגידו את האמת: איזה טעם היה מתוק יותר? ממה היה לנו סיפוק אמיתי יותר? הנאה גדולה יותר? לשון הרע עסיסי עומד על קצה הלשון… כולן יהיו מרותקות… לספר? לשתוק? מאבק איתנים. אבל איך נרגיש אחרי כן?

התשובה ברורה. ונותנת לנו איזשהו מושג, טעימה קטנטנה על קצה המזלג, "תענוג רוחני" לעומת "תענוג גשמי" מהו. וכאשר מזדמן הפיתוי לפנינו שוב, שהרי יצרו של האדם מתגבר עליו בכל יום, זכרון ההרגשה הטובה והמאושרת שהעניקה לנו ההתגברות, דווקא על שום הקושי שבה – נותן את הכח לעשות זאת שוב.

בעוד התענוג הגשמי הוא קצר וחולף, כאשר האדם חולם עליו הוא חושב שכאשר ישיג אותו אזי יהיה מאושר, בעוד שאחר כך הוא מגלה ששוב נותר מרוקן ומחפש מילוי חדש – התענוג הרוחני ממלא את האדם באושר וסיפוק אמיתיים בני קיימא. כפי שהתבטאו יעקב ועשיו: בעוד עשיו אמר "יש לי – רב-", יש לי הרבה אבל לא מספיק לי… יעקב אומר "יש לי – כל-". אני המאושר באדם, יש לי הכל! כי תענוגיו הם רוחניים, לא גשמיים.

אבל אליה , וקוץ בה. דווקא מכיוון שהעונג הרוחני, אפילו ברמה הכי מינימלית, הוא כה ממלא ונותן אושר אמיתי עד כי האדם מרגיש ש"יש לי כל", יש בו סיכון – שהאדם יסתפק בו, ולא יהיה לו שום ענין להתקדם הלאה. בשביל מה? כל כך טוב לו כמו שהוא! ובן אדם לא טורח להתאמץ אם לא חסר לו שום דבר. אם הכל בסדר והוא מרוצה ומסופק. נניח שהוא גר בדירת שניים וחצי חדרים קטנה וצנועה. הוא יכול להשתדרג לדירה גדולה יותר וטובה יותר אם יתאמץ, ויחפש, אולי יקח גם חובות, ויעבור את כל הסאגה של מעבר דירה… אבל למה שיתחיל בכלל את כל הפרשיה הזו, אם טוב לו בדירה שלו? אם לא חסר לו שום דבר? אילו היה מרגיש קושי וסבל במצבו הנוכחי, אם לא היה לו טוב, צפוף מדי, ישן מדי – זה היה דוחף אותו לעשות את המאמץ לשפר את מצבו. אבל אף אחד אינו מתאמץ לזוז ממקומו, אם טוב לו היכן שהוא.

וזה נכון גם ברוחניות. הקב"ה חפץ להנחילנו עולם שכולו טוב. יש לו אוצרות אין סוף שהוא מבקש לענג אותנו בהם. אבל כדי שנגיע למצב שנהיה ראויים לקבלם, עלינו לטפס לגובה רוחני עצום. וזה כרוך בהמון מאמץ מצידנו. כדי לזכות לרשת את "ארץ ישראל", צריך להיות ראויים לה.

הדרגות הרוחניות הן כמין סולם, המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והוא מוכן עבורנו כדי שנטפס למקום גבוה, בני האדם שאינם אוהבים לטרוח המציאו כל מיני פטנטים: יש רכבל, יש מעלית, ולמקומות גבוהים ובלתי נגישים במיוחד אפשר להגיע במטוס או מסוק. להתיישב בנחת, לחגור חגורה, או ללחוץ על כפתור, והופ – תוך כמה דקות אנחנו למעלה! בלי שום מאמץ.

אבל ברוחניות אין מטוסים, מעליות ורכבלים. יש אך ורק סולם, ועליו צריך לטפס שלב אחר שלב, בלי קונצים ובלי קיצורי דרך, ובלי לחיצות על כפתורים. אבל אם בכל דרגה רוחנית שזוכים להשיג – כל כך טוב וכל כך נפלא, אז למה שנתאמץ לטפס הלאה?! מה ידחוף אותנו לעלות עוד דרגה בסולם, אם כל כך טוב לנו היכן שאנחנו?

וזו בדיוק היתה שאלתו של אברהם אבינו: "במה אדע כי אירשנה?" איך יירשו בני את ארץ ישראל הרוחנית, את הדרגה הרוחנית הגבוהה והעצומה הזו? מה ידחוף אותם לטפס עד שם?! מה יגרום להם לעשות את כל המסלול הארוך והקשה עד למעלה, עד ל"ארץ ישראל" המיוחלת, אם יהיה להם כל כך טוב היכן שהם?

ועל זה השיב לו הקב"ה: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך… אני לא אאפשר להם לשבת על זרי הדפנה, כל אחד בדרגה שהשיג, בלי שום דחף להתקדם הלאה. הם יצטרכו לעבור גלות. קשיים. התמודדויות. ניסיונות. צרות. סבל. כל אחד ו"הפעקאלע" שלו. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", כי לכל אחד יש את ה"גלות" הפרטית שלו. שהיא חלק מן הגלות הכללית.

והגלות הזו, יהיה ביטויה אשר יהיה, נשלחה אליו משמים, בתור קיום ההבטחה של הקב"ה לאברהם, הברית שכרת עימו: הבנים שלך יהיו בגלות, כדי שהצער והיסורים ידחפו אותם קדימה, כידוע לנו, "ניסיון" הוא מלשון נס להתנוסס, המטרה שלו היא להרים את האדם ולהביאו לדרגה גבוהה יותר. לחפש את האמונה, את קרבת ד', לעבוד על עצמו, לתקן את מידותיו. כל ניסיון – אם האדם מנצל אותו כיאות – נותן לו את הדחיפה לעלות גבוה יותר, לטפס עוד שלב בסולם.

וכאן יש לו את הבחירה. את המציאות הנתונה – שולח לו הקב"ה, היא לא נתונה לבחירתו. הבחירה שלו היא מה לעשות בה. האם לרטון, להתלונן, לכעוס, להאשים את כל העולם, או חלילה אפילו לבוא בטרוניה כלפי מעלה "מה ד' רוצה ממני… למה עשה לי את זה?

או להבין שהקב"ה נתן לו כאן הזדמנות פז להתרומם, לטפס עוד שלב. לעשות את המאמץ הזה, שבנסיבות אחרות, אילו הכל היה טוב וזורם ונעים ונחמד כמו שהוא רוצה, לעולם לא היה עושה אותו. היה יושב לו בנחת במקומו ולא זז משם לשום מקום. ובכן, הקב"ה דואג שכן יזוז. אלא אם כן יזוז , מרצונו, יחפש לעבוד על עצמו ולהשתפר, בלי שהקב"ה יצטרך להזיז אותו בכוח… ויחסוך מעצמו הרבה ניסיונות וקשיים. כי לדרוך על מקום – הקב"ה לא מאפשר, אם נרצה ואם לא, לא באנו לעולם הזה בשביל לרבוץ בנחת בתחתית הסולם.

אסתר לא האמינה שזה קורה לה. בבית שלהם?! במשפחה שלהם?! איך זה יתכן? איך תשא את פניה? היא מורה נכבדת בסמינר, שחינכה במשך שנים מאות תלמידות לתורה ולמידות טובות וליראת שמים, ושיעורי היהדות שלה ידועים לשם ולתהילה. בעלה תלמיד חכם נודע בשערים.

אז בדיוק מלכי שלהם? תתחיל לעשות כאלה בעיות… כאלה בושות… אנה הם באים?! עוד מעט כולם יידעו, וידברו, ויצקצקו "אם בארזים נפלה שלהבת…."

לילותיה הפכו לתערובת של נדודי שינה וחלומות בלהה. רגע היא מאשימה את עצמה – "היכן טעיתי? במה חטאתי?" ורגע את מלכי – "איזו כפויית טובה…. איך היא לא מתביישת…" ורגע את הסמינר – "איפה הם היו קודם… ומה הם רוצים ממנה…"

האם תמשיך להתבוסס בבוץ חסר התוחלת הזה, כשכל מעייניה נתונים בשאלה איך מוחקים את הכתם המחפיר הזה מעל שמיה הצחים של משפחתה המפוארת? או שמא תשכיל להבין, כי הקב"ה שלח לה את הניסיון הזה, כי למרות שהיא נפלאה ונהדרת, ואמא מסורה ומחנכת דגולה, הוא חושב שהיא מסוגלת ליותר. שהגיעה זמנה להתקדם עוד קצת, לטפס עוד שלב בסולם?

ואולי יבוא יום והיא עוד תודה לקב"ה על ה"צרה" הזו שנפלה עליהם. ותאמר: עם כל הקושי שחווינו, לא הייתי מוותרת על הניסיון הזה. על מה שקיבלתי בזכותו, על השינוי העצום שחולל בי ובבתי. על כל מה שלמדתי והתעשרתי בעקבותיו. עד שלאחריו, אני לא אותה אסתר שהייתי קודם! (ח.נר, הבית שלנו, פרשת לך לך)

גמישות מחשבתית חשובה ,לחיים שמחים ורגועים. כשאנו מתחילים את היום, יש לנו תוכניות בראש, אך לפתע דברים מתנהלים בצורה שונה מכפי שחשבנו, מה עלינו לעשות כדי לא ליפול לעצב או כעס? כדאי להתחיל את היום עם תוכנית אך לזכור  כי: "כל תוכנית היא  עם בסיס לשינויים". להיות בהרפיה ולדעת כי הבורא מנהל את העולם,.

בדמיון אפשר לתת לבורא להחזיק את ההגה, ולהרפות, כדי שהבורא יכנס ויפעל למעננו יש לאפשר לו זאת וזה נעשה על ידי הרפיה וענוה, השם עושה הכל בעולם אנו רק משתדלים …..

הרב חרל"פ אומר כשישנו נסיון לאדם והוא בעצבות ,הוא למעשה בעומק העניין לא מסכים עם התוכנית האלוקית ,זה גורם לבורא תחושת צער שאנו בעצבות ,וזה חוסם לאדם את השפע היורד מלמעלה,עצבות היא מעין  מחסום לירידת שפע, נכון אנו לא מלאכים אפשר להיות בצער ,אך יש להמנע מעצבות, התנגדות שלנו למציאות יוצרת מתח, עצב ,ועוד,

אלו דברים המרחיקים אותנו מהשמחה הפנימית , הבנה עמוקה כי הבורא מנהל את היום שלנו,ולטובתנו   ,מכניסה רוגע והרפיה , אך כדי להגיע לכך יש להיות בענוה ובביטול כלפי הבורא , ענוה היא הכתר של המידות ,

רחל אימנו ומשה רבנו זכו להגיע למדרגתם הרבה בזכות מידה זו ,זו תחושה פנימית שאנו שליחים של הבורא בעולם הזה ומימלא ישנם פחות כעסים ותחושת מגיע לי ….

.בקרב, חיילים טובים לא מתלוננים  יותר מידי על תנאי שדה, אלא ממוקדים  במטרה

רבי נחמן אומר "כשאדם  יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו זו הבחינה היא מעין עולם הבא"

הבנה כי כל עניין  בעולם מנוהל לטובתנו ,ויש לנו אבא שאוהב אותנו בלי תנאים , מכניסה מתיקות לחיים,

השבוע התחלנו לומר ,ותן טל ומטר לברכה.."

המולה גדולה הייתה ליד הבית הקיצוני בעיירה, הנהר עלה על גדותיו, ופרץ אל תוך הבית ואיים להטביע את היושבים בו. המים עלו בקצב מסחרר, סנטימטר ועוד סנטימטר החלו לכסות את רהיטי הבית ובני המשפחה. בני הבית נכלאו בתוכו, צעקות לעזרה החרישו את העיר ותושביו מיהרו לסייע ולנסות לפרוץ את דלתות הבית. נסיונותיהם הרבים לא צלחו ובינתיים המים עולים ועולים.

"פתחו לנו את הדלת כדי שנוכל לצאת! המים מאיימים על חיינו" צעקו בני הבית.

האנשים שמחוץ לבית ענו: "הדלת נעולה היטב, המפתח לדלת לא אצלנו כי אם בפנים! המפתח אצלכם… סובבו אותו ואנו נכנס לחלץ אתכם".

בני הבית המשיכו לצעוק לעזרה ואנשי העיר השיבו המפתח בידכם… כך עבר הזמן והמים… עלו ועלו (המגיד מראצקי)

השבוע התחלנו  לומר: "ותן טל ומטר לברכה". מתפללים לגשמי ברכה, פרנסה ושפע. פונים לקב"ה ואומרים: "אבינו מלכנו, פתח שערי שמים לתפילתנו!"  בורא עולם פונה אלינו ואומר: "המפתח לשערי השמים נתון בידים שלכם, אתם תפתחו לי פתח קטן כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם".

שלושה מפתחות נמצאים בידו של הקב"ה ואינם נמסרים ביד שליח: "מפתח של גשמים, מפתח הלידה ומפתח של תחיית המתים" (תענית ב'.)

אומר הריטב"א: "מפתח הגשמים לא נמסר בידי שליח כדי שכל העולם ידעו שחיי האדם בעולם הזה תלויים במעשיהם". כולנו משוועים לישועות, הצלחות ושפע רב, מתפללים לבורא, צועקים, מתחננים ומבקשים, אך לא תמיד נענים.

בורא עולם מצידו פונה אלינו ואומר: "אמנם המפתחות נמצאות אצלי, אך בידכם לסובב אותם ולפתוח את הדלתות, הכל תלוי במעשיכם, המפתח בידכם".

כל מעשה טוב שלך, כל התקדמות, כל קבלה טובה, תוביל אותך אל מקור השפע, תתן לך את היכולת להוריד את השפע אליך. מפתח הישועות נמצא בידים שלך, אתה רק צריך לסובב אותו לכיוון הנכון ולפתוח את הדלת לישועה שלך…