הרב אליהו פורטנויהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
בפרשת השבוע, רואים אנו בכמה מקומות שהתורה מדגישה את ענין חומרת הגזל.
ראשית, בתחילת הפרשה כתוב "אדם כי יקריב מכם", ומסביר רש"י מדוע כתוב את המילה "אדם", בשביל ללמד מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, אף אתם לא תקריבו מן הגזל.
אחר כך לגבי קרבן עולת העוף כתוב שהכהן צריך להסיר את מקום הרעי – זפק – ולהשליך אותה אל מקום הדשן ולא להקריב אותה יחד עם שאר העוף, ומבאר רש"י שזה מכיון שהעוף ניזון מן הגזל, לכן משליכים את המעיים שאכלו מהגזל.
וכן בסוף הפרשה בענין קרבן האשם, יש את אשם גזילות אשר מתחיל במילים "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וכו' או בגזל", שרואים שם שגם כשהאדם גזל מחבירו, זה גם נקרא שהוא מועל בה'.
ובענין חומרת הגזל כבר אמרו חז"ל [ויקרא רבה פרק ל"ג] "סאה מלאה עוונות, מי מקטרג? עוון גזל מקטרג בראש". ולכאורה קשה, מדוע דווקא הגזל מקטרג בראש, הרי הסאה מלאה בעוונות?
מבאר זאת החפץ חיים במשל לבעל חוב שפשט את הרגל להרבה אנשים, ולא משלם את החובות שלו. אף אחד לא יכנס לבית שלו לחטוף את החפצים האישיים שלו, אבל ברגע שיהיה אדם אחד מחוצף שיכנס ראשון לבית ויתחיל לקחת לו דברים מהבית, מיד כולם יכנסו אחריו לחטוף דברים עבור החובות שלו.
אותו דבר לגבי העוונות, כל משחית שנברא מכל חטא שעושה האדם, לא רוצה להיות הראשון שיקטרג על האדם, אבל המשחית שנוצר מעוון גזל, הוא חצוף גדול – בדיוק כמו העבירה עצמה וכמו שכתוב "ויגזול את החנית מיד המצרי". לכן המשחית הזה קופץ בראש לקטרג, ואחרי שהוא מקטרג, כל המשחיתים משאר העבירות מגיעים גם כן לקטרג.
ולפי זה אפשר להבין למה התורה הקפידה מאד שלא תהיה שום שייכות של גזל בקרבנות שמקריבים על המזבח, מכיון שאם זוהי החומרה של העוון שהמשחית שלו מקטרג הראשון, אין זה ראוי להקריב קרבן, שבא לעשות נחת רוח לה', שהמשחית שלו יבוא מיד לקטרג כנגד המקריב.