לנקות את אבק הדרכים

מסופר על מלך שיצא לפגישה לילית חשובה, בליווי שומר הסוסים שלו. הפגישה התארכה עד שעות הבוקר המוקדמות, ואחת למספר שעות, יצא המלך לבדוק את ערנות שומר הסוסים שלו והאם סוסו אינו בורח. להפתעתו, הסייס נמצא כשהוא ערני לחלוטין.

כיצד הנך מצליח להחזיק מעמד? – שאל המלך, ענה לו הסייס: מתוקף תפקידי כשומר הסוסים, פיתחתי לעצמי שיטות וטקטיקות השומרות עלי מלהירדם במצבים מעין אלו. אחת השיטות היא, להתעמק בשאלות פילוסופיות כבדות משקל, והמחשבות שומרות על ערנותי.

התפלא המלך על תשובת הסייס ושאל אותו: מהו סוג השאלות הפילוסופיות המעסיקות אותך? ענה לו הסייס: אשתף את המלך במה שמעסיק את מחשבתי כרגע: המלך וודאי מכיר את המאכל הקרוי "בייגלה" – עיגול בצק בעל חלל מעוגל. ובכן, כאשר אוכלים בייגלה שכזה, נוגסים את הבצק שמסביב לחור, ואני תמה – להיכן נעלם החור שבמרכז?

טפח המלך על שכמו של הסייס, ועודד אותו להמשיך להתעמק במחשבות "פילוסופיות", העיקר שסוסו לא יברח.

חלפו שעות נוספות, והמלך יצא שוב לבדוק את ערנות הסייס, ולשמחתו עדיין הוא עמד על משמרתו בערנות מופלאה. שאל אותו המלך: כיצד אשמורות עיניך עדיין אינן נעצמות? על מה עכשיו אתה חושב? ענה לו הסייס: אני מתגורר בבקתת עץ פשוטה. תמה אני, כאשר אני תוקע מסמר בקיר העץ ונוקב בו חור, להיכן נעלם העץ שעד עכשיו מילא את החור?

טפח המלך בשנית על שכם הסייס, ושב לפגישה החשובה.

בסיום הפגישה, יצא המלך אל שומר הסוסים, וראה להפתעתו, שהסייס אפוף מחשבות עד כדי כך שכמעט אי אפשר לדבר עמו. נשגב מבינתי – הרהר הסייס בקול, אני שומר על ערנותי במלוא העוצמה במשך כל הלילה, ואני לא מצליח להבין – להיכן נעלם הסוס?

מרוב שהסייס היה שקוע כל כולו לשמור על ערנותו, הוא שכח לגמרי את המטרה האמתית של הערנות – שמירה על סוס המלך, והוא לא שם לב שהסוס נעלם בדהרה.

משל זה, מובא בספר "אסופת מערכות" של הרב גולדויכט, דרכו הוא מבאר עניין חשוב בפרשתנו. נעיין בדבריו.

כל אדם עלול למצוא את עצמו במאבק בין שני המצבים הללו – בין צעידה בטוחה אל עבר היעד והגשמת המטרה, לבין היסחפות אחר טיפוח האמצעים. עיסוק מוגזם סביב האמצעים, עלול להשכיח לחלוטין את התכלית האמתית.

אדם עמל מבוקר עד ערב עבור פרנסת אנשי ביתו, ואין ספק שעמל זה מוטל על כל איש משפחה. ברור לכולנו, שעמל הפרנסה הוא אמצעי ולא מטרה בפני עצמה. אולם העיסוקים, הטרדות והצרכים היומיומיים, עלולים להטעות אותנו שהעיסוק בעניינים אלו הוא המטרה, ולהשכיח מאתנו את המשמעות האמתית של החיים.

לא פעם שמענו על אנשים שהקימו ארגוני צדקה וחסד מתוך כוונה טובה לעזור ולהועיל לאנושות, וכעבור זמן הם הסתבכו בפלילים, בגניבות ובמרמה, וכל זה רק בגלל שהם שכחו את המטרה לשמה הם הקימו את מפעל חייהם.

כל חיינו אנו נעים סביב הציר של אמצעי – מטרה, ועלינו לזכור תמיד, שהאמצעי הוא רק אמצעי עבור המטרה.

פרשת "פקודי", מתארת את סיומה של מלאכת בניית המשכן. בפרשה זו, ישנו משפט החוזר על עצמו בערך שמונה עשרה פעם (בשינויי לשון קלים): "כאשר ציווה השם את משה". התורה מדגישה שוב ושוב, שעושי מלאכת המשכן עשו את מלאכת הבנייה בדיוק כפי שציווה השם את משה. משמעות עמוקה יש לכך:

התלמוד במסכת ברכות (דף נה ע"א), מביא דו-שיח שהתנהל בין משה לבין בצלאל, אודות סדר הקמת המשכן. מהו סדר בניית המשכן? האם קודם יש לבנות את המשכן עצמו – קרשיו, עמודיו, יריעותיו וכדומה, ורק אחר כך את כלי המשכן – הארון, המזבח ויתר הכלים, או שיש לבנות קודם את כלי המשכן ורק אחר כך את המשכן עצמו.

ההיגיון מורה לבנות קודם את המשכן עצמו ורק אחר כך את כליו, כמו שכל אדם בונה קודם את הבית ורק אחר כך מרהט אותו. אולם מתברר שביחס למשכן זה לא כל כך פשוט (רש"י שמות לח, כב).

אלוקים ציווה את משה להורות לבצלאל, שבשלב ראשון יבנה את המשכן עצמו ואחר כך את הכלים, וכפי שמורה ההיגיון. לעומת זאת, כשמשה ציווה את בצלאל והעביר לו את דבר השם, הוא שינה את הסדר, ואמר לו לבנות קודם את כלי המשכן ורק אחר כך את המשכן עצמו. בסופו של דבר, כאשר בצלאל הקים את המשכן, הוא חרג מההוראות של משה, וחזר לכוונה המקורית כמו שאלוקים אמר למשה – הוא בנה קודם את המשכן עצמו ורק אחר כך את הכלים.

זו כוונת הפסוק "וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה השם אֶת מֹשֶׁה" (שמות לח, כב). רש"י מדגיש, שלא כתוב שבצלאל עשה "ככל אשר ציווה אותו משה", אלא "כָּל אֲשֶׁר צִוָּה השם אֶת מֹשֶׁה". בצלאל בחכמתו הבין מה שאמר אלוקים למשה, ולכן הוא בנה קודם את המשכן עצמו ורק אחר כך את כליו, למרות שמשה הורה לו להיפך.

על מנת להבין דבר זה לעומקו, נתבונן במשהו כללי:

במושגים קדימה ואיחור, או תחילה וסיום, גלומה דו משמעות. פעמים הקדימה מצביעה על חשיבותו של הדבר, ופעמים דווקא האיחור הוא המסמל את חשיבותו.

דוגמא: אדם בונה את בית חלומותיו. תקופת הבניה אורכת זמן רב והיא מלווה בכאבי ראש רבים, בטרטורים, בנסיעות, בבדיקות, בכיתות רגלים ועוד ועוד. והנה, סוף סוף מגיע הרגע המיוחל, ובני המשפחה עוברים לגור בביתם החדש. ברור לכולם, שבמקרה זה, הדבר האחרון בשרשרת האירועים הוא העיקר – כניסת בני המשפחה לביתם החדש. כל אירועי ההתחלה, המתינו לרגע הזה.

אולם כשנתבונן בסדר הבנייה, שם – הקדימה מעידה על החשיבות. ראשית, הקבלן בונה את היסודות והשלד. אחרי שהשלד מוכן, הקבלן מתחיל לחשוב על סוג המטבח, איכות האריחים וכדומה, ורק בסוף – בעלי הבית חושבים איזה צבע ספה לקנות. במקרה זה, ברור שהקדימה מעידה על חשיבות הדבר, וככול שהדבר שולי יותר, נדחק הוא לסוף.

בדברים של אמצעי ומטרה – ברור שהאיחור מורה על חשיבות הדבר.

לפני שנשוב למשכן, נפנה לאדם. התלמוד במסכת סנהדרין (לח ע"א) דן בשאלה, מדוע נברא האדם אחרון למעשה בראשית? מדוע לא 'העניק' לו אלוקים את הכבוד הראוי, ולא ברא אותו ראשון לנבראים?

התלמוד עונה על שאלה זו שתי תשובות הנראות כסותרות אחת את חברתה – התשובה הראשונה היא: "שאם תזוח דעתו עליו (אם יתגאה), אומרים לו: יתוש קדמך במעשה בראשית". זאת אומרת, אמנם האדם הוא נזר הבריאה, אולם יש חשש שהוא ירגיש 'יותר מדי טוב' עם עצמו, וינצל את מעמדו להתרברבות יתר ולהתנהגות שלילית. לשם כך, כדי שלא תזוח דעתו עליו, ברא אותו אלוקים אחרי שאר בעלי החיים.

התלמוד מביא תשובה שניה: משל לאדם שהזמין אל ביתו אישיות חשובה. כיצד מתכונן בעל הבית לקראת בואו של האורח? קודם הוא מנקה ומארגן את הבית, מכין את הארוחה ומסדר את השולחן, ורק אחרי שהכל מוכן, הוא מכניס את האורח אל ביתו. לא מתאים שהאורח החשוב יכנס לבית, וימתין לסיום הניקיון ולשאר ההכנות. כך גם עשה הבורא, כיוון שהאדם הוא נזר הבריאה והגורם החשוב ביותר בעולם, והעולם נברא עבורו ולהנאתו, ברא אלוקים תחילה את העולם על מרכיביו הרבים, ורק כשהכל היה מוכן הוא הכניס לתוכו את האדם, שהרי הכל נברא לצורכו.

לכאורה – אלו שתי תשובות סותרות. התשובה הראשונה מזכירה את גנותו של האדם, והתשובה השנייה עוסקת בשבחו של אדם.

שתי התשובות נכונות ביחס לאדם. האיחור של בריאת האדם יכול להתפרש כחשיבות או להיפך -הדבר מותנה במעשיו שלו. אם זכה, בורא עולם אומר לו – כל מה שבראתי, בשבילך בראתי, כך שהוא באמת תכלית הבריאה כולה על שלל גווניה, ומן הראוי הוא שקודם העולם יהיה מוכן, ורק בסוף האדם יכנס אליו, אולם אם אדם לא זכה, והוא אינו מכהן כיעד הבריאה, אומרים לו יתוש קדמך! אפילו בריה קלה זו כדאית היא לעומתך, כך שראוי לו להיברא  אחרון למעשי בראשית.

אם כן, שתי התשובות של התלמוד ביחס לבריאת האדם, משקפות שני מצבים נוגדים באדם עצמו, שהוא עשוי להיטלטל ולנוע ביניהם במהלך חייו.

את המציאות הדואלית הזו מבטא דוד המלך בתהילים: "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי" (מזמור קלט) – האדם נברא אחור וקדם. על פניו יש כאן פרדוקס: איך אפשר לומר על דבר שהוא אחור וקדם? או שהוא אחור, או שהוא קדם? חכמים במדרש (ויקרא רבה יד, א) מבארים, שאכן תלוי מיהו האדם. זכה – אומרים לו אתה קדמת למעשה בראשית, כלומר אתה קודם במעלתך ובחשיבותך לשאר הנבראים, ואתה הוא תכלית כל הבריאה. אם לא זכה האדם, אומרים לו: יתוש קדמך, היתוש עדיף עליך.

נשוב לאופן בניית המשכן.

אמרנו, שבורא עולם ציווה את משה לבנות קודם את המשכן ואחר כך את הכלים. משה ציווה את בצלאל לבנות קודם את ארון הברית ואחר כך את המשכן עצמו, ובצלאל בנה כפי שאלוקים הורה למשה. המשמעות היא כזו:

מטרת המשכן הם לוחות הברית המונחים בארון. הלוחות מסמלים את התורה והם מטרת כל עניין המשכן. אם עם ישראל אינו שומר את התורה, המשכן הוא גוש עצים ואבנים ולא מעבר לכך. רק אם בני ישראל מקיימים את לוחות הברית, יש למשכן משמעות.

משה מקדים בציוויו את בניית ארון הברית, משום שהקדימה מסמלת את חשיבותו, שהרי הארון מסמל את היעד של כל המשכן, את המטרה של הכל.

עניין זה מופיע בפסוקים הבאים באופן ברור: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יִהְיֶה הַר בֵּית השם נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים. וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ – לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר השם וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר השם מִירוּשָׁלָיִם" (מיכה ד, א-ב). הפסגה של בית המקש ומשכן השם היא "כי מציון תצא תורה".

כעת מובן, מדוע משה הקדים את הציווי של בניית הארון לבניית המשכן. משה רצה שבצלאל יבין מהי מטרת כל המשכן, ושהוא לא "ילך לאיבוד" בעצם הבנייה עצמה. ביחס לבנייה ה"טכנית", לבצלאל היה ברור שהסדר של הבנייה הוא קודם המשכן עצמו ורק אחר כך הארון, וזהו כבודו – בונים את הכל, ואחר כך מכניסים את הארון, שהוא מטרת הכל.

אם משה היה צריך להזהיר את בצלאל שלא ישכח את המטרה, מה נגיד אנחנו?

כל החיים בעולם הזה הם אמצעי. עלינו להיזהר לא להיעלם מאחורי אבק הדרכים, ולהקפיד לדבוק תמיד במטרה…