הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
לאחר שציווה הקב"ה את משה להכין את רוב בגדי הכהונה (פרק כח פס' א – מ), נצטווה להלביש בהם את אהרן ובניו (פס' מא), ולאחר מכן נצטווה לעשות את המכנסיים (פס' מב – מג). והקשה האור החיים הק' מדוע הפסיקה התורה בין כל בגדי הכהונה לעשיית המכנסיים, ולא כללתם יחד עם ציווי הכנת שאר הבגדים. ולשון הכתוב בעשיית המכנסיים "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה וגו'", ויש לעיין מדוע בעשיית הבגדים לא כתבה התורה את טעם עשייתם ורק במכנסיים פירטה התורה את טעמם. עוד מצינו ששונים המכנסיים משאר הבגדים, שבעוד ששאר הבגדים היו עשויים חלקם מזהב וחלקם תכלת ארגמן תולעת שני ושאר מיני קישוטים, נשתנו המכנסיים בכך שנעשו בגדי בד פשוטים, ויש ליתן טעם בזה.
עוד מצינו בתוס' (סנהדרין פג ב ד"ה אין) שחלוקים מכנסיים משאר בגדים לעניין חיוב מיתה למשרת בלא בגדי כהונה. שמחד, צריכים המכנסיים מקרא לעצמם שאף המשרת בלעדיהם חייב מיתה ואין ללמוד חיוב זה מחיוב המיתה שנאמר על חסרון שאר הבגדים. ומאידך, אין ללמוד חיוב מיתה במשרת בחיסרון אחד הבגדים, מחיוב המיתה שנאמר במשרת בלא המכנסיים.
וייסד המשך חכמה (בראשית יב ז; שמות כח מ) שללבישת הבגדים ישנם שני טעמים, האחד, לכסות ולהסתיר את החלקים הגשמיים של האדם, וכשמו "לבוש" שמשמעו לא בושה (שבת עז ב) [וטעם זה לא היה שייך אצל אדם הראשון קודם החטא שהיה כולו רוחני, ולכן רק לאחר החטא הוצרך לבגדים], ושנית להתגדל ולהתכבד על ידם, וכדברי המד"ר (שמות פר' יח) "כבודו של אדם – בגדו", וכר' יוחנן שכינה את בגדיו "מכבדותי" (שבת קיג). וזהו שורש החילוק בין המכנסיים לשאר בגדים, שהמכנסיים נעשו "לכסות בשר ערוה" (פס' מב), ובגד שבהעדרו יש פחיתות, ממילא אין כבוד בלבישתו. אך בשאר הבגדים, שאין פחיתות כבוד בחוסר לבישתם, עיקר מטרתם הינה לרומם ולכבד את לובשם.
ובכך ביאר את דברי התוספות שאין ללמוד חיוב מיתה לנכנס למקדש מחוסר מכנסיים ממה שהמחוסר שאר בגדים חייב מיתה וכן בהיפוך, משום שהמחוסר מכנסיים אין בחסרונו משום העדר כבוד ותפארת, ולכן יתכן שלא חייב מיתה אף אם מחוסר שאר בגדים חייב מיתה. וכן יתכן שרק מחוסר מכנסיים שבהעדרו יש פחיתות חייב מיתה ואין ללמוד ממנו שמחוסר שאר בגדים חייב מיתה, לפי שחלוקים הם בשורש עניינם.
ובדברי המשך חכמה יש ליישב לכל אשר הערנו. ראשית, קושיית האור החיים מדוע חילקה התורה בין עשיית כל הבגדים לעשיית המכנסיים, ולפי המתבאר מובן היטב, דבשאר הבגדים נתנה התורה טעם לעשייתם "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (פס' ב וברמב"ן שם) וכיון שטעם זה אינו שייך אצל המכנסיים, הפרידתו התורה לפרשה בפני עצמה (עיין בעל הטורים כח ד). ועל כן פירטה התורה את טעם עשיית המכנסיים "לכסות בשר ערוה", לומר שאינו כשאר הבגדים העשויים לכבוד. ומטעם זה גופא כל הבגדים היו מקושטים והמכנסיים לא היו מקושטים, דרק בבגדים העשויים לכבוד ולתפארת יש ליפותם מצד "התנאה לפניו במצוות" מה שאין כן אצל המכנסיים שעיקר מטרתם היא להצניע ולכסות – אין להבליטם ולהתנאות בהם, אלא לעשותם בתכלית הפשטות והצניעות.
ואכן, בגמ' (יומא ה ב) בתיאור הלבשתם של אהרן ובניו בידי משה רבנו בשבעת ימי המילואים, נכתב שהלבישם משה כתונת מצנפת ואבנט, אך לא נאמר שהלבישם את המכנסיים, ואף בתורה לא מצינו ציווי מפורש בזה. ויש הסוברים, שבאמת לא הלבישם משה את המכנסיים (עיין רמב"ן כט ט), ולהמתבאר מובן טעמו של דבר, שהרי טעם הלבשתם הייתה כדי לחנכם בקדושת כהונה, ורק בבגדים שנעשו לגדולה ותפארת של שבט הכהונה, יש בלבישתם כדי לחנוך את הכהנים, אך המכנסיים שלא נועדו אלא למנוע בזיון ואינן מאפיינים דווקא את הכהנים, ממילא אין בלבישתם כל חניכה לקדושת הכהונה.