הקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
אחד מהדינים הנמצאים בתחילת הפרשה הוא על רוצח במזיד, שעונשו מיתה, ויותר מכך מוסיפה התורה "מעם מזבחי תקחנו למות". בפשטות כוונת התורה היא – וכמו שמבאר רש"י – שאפילו אם הרוצח הוא כהן שרוצה לעבוד בבית המקדש, לוקחים אותו מבית המקדש בשביל להרוג אותו.
ושמעתי הסבר נוסף לדברי הפסוק: אם יהיה אדם שרצח מישהו במזיד – ועונשו במיתה – הוא ירצה לטעון ולומר, מי אמר שהרגתי אדם בר קיימא, אולי הוא היה בכלל טריפה וזה נקרא שהרגתי אדם מת, ולמה אני חייב מיתה. על כך אומרת התורה "מעם מזבחי תקחנו למות", מהמזבח אפשר לקחת ראיה לכך שצריך להרוג אותו, מכיון שכשמקריבים קרבנות במזבח, לכאורה צריך להבין איך אפשר להקריב קרבן, הרי יש כמה וכמה מומים שאי אפשר לבדוק בבהמה, ואם כן אולי הבהמה היא טריפה? אלא, כיון שסומכים על הרוב, ורוב הבהמות אינן טריפות, לכן כל קרבן שמקריבים, לא חוששים שהיא טריפה.
וזה הסיבה שלא שומעים לטענה של אדם שאומר שאולי האדם שהוא רצח היה טריפה, מכיון שרוב בני האדם הם לא טריפות ויכולים לחיות יותר משנה, לכן הולכים אחר רוב בני האדם ואומרים שגם האדם שהוא רצח היה אדם חי ולכן הורגים אותו על שהרג במזיד.
הדבר שניתן ללמוד מכאן הוא, שלמרות שאדם חושב שהדבר שהוא עושה הוא לא כזה רע כמו שזה נראה, וזה על פי סברות שהוא מוצא על פי דרך התורה, אך צריך האדם לדעת שאם הוא רוצה להביא ראיות מהתורה למעשיו, עליו לראות כיצד התורה מתייחסת למעשה שהוא עושה, כיון שמעשי התורה הינם אך ורק צדקה וחסד, ולא חלילה להיפך.