הרב אליהו פורטנויבתחילת הפרשה, מביאה התורה את הדין של עבד עברי, שאם הוא רוצה להישאר בבית אדונו אחרי שש שנים שהוא עבד אותו, עליו לגשת לבית דין, לעמוד ליד הדלת והמזוזה ושם להירצע באוזנו.
רש"י מביא את הגמרא שמסבירה למה רוצעים את העבד דווקא באוזן ולא באיבר אחר, משום שהאוזן ששמעה בהר סיני "לא תגנוב" והלך וגנב, תירצע. וכן במוכר עצמו, אוזן ששמעה על הר סיני "כי לי בני ישראל עבדים" והלך וקנה אדון לעצמו, תירצע.
והשאלה המתבקשת, למה רוצעים את האוזן שרק שמעה את האיסור "לא תגנוב" ולא את היד עצמה שגנבה, שהיא עשתה בפועל את האיסור ועברה על האיסור של "לא תגנוב", שזה יותר חמור, לעבור את העבירה.
ושמעתי לבאר, שנכון שהיד עשתה את האיסור בפועל, אבל הבעיה התחילה בזה שהאוזן שמעה בהר סיני "לא תגנוב" ולא יישמה את מה ששמעה. וכמו שכתבו המפרשים בפרשה הקודמת "וישמע יתרו", שכל העמים שמעו, כמו שכתוב "שמעו עמים ירגזון", אבל יתרו שמע ויישם את מה ששמע. לכן רוצעים את האוזן, כי כל מה שהוא גנב, זה בגלל שהוא לא יישם את מה שהוא שמע.
וכעין זה מבארים את מה שאנו אומרים בקריאת שמע, בפרשת ציצית, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", שלכאורה הדבר תמוה, מדוע רש"י הקדים את הלב לעיניים, הרי רש"י בעצמו מביא את המדרש ש"העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות", שקודם העין רואה ואחרי הראיה הלב חומד לעשות את העבירה, ואם כן היה צריך להיות כתוב ולא תתורו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם.
אלא הביאור הוא, לפני שהעין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירה, יש עוד פעולה של הלב, שלא שומר על עצמו. אם הלב היה מקפיד להיות נקי מהרהור חטא, העין לא היתה רואה דברים אסורים וממילא הלב לא היה חומד, כל מה שהעין רואה זה בגלל שהאדם הולך אחרי לבבו הערל, ולכן הקדימה התורה "ולא תתורו אחרי לבבכם" ואז "ואחרי עיניכם".
וזה מה שאנו אומרים כל יום בתפילת עלינו לשבח – "וידעת היום והשבות אל לבבך", שגם אחרי שהאדם יודע מה צריך לעשות, צריך להשיב זאת אל הלב. ולוואי ונזכה.