הרב משה שינפלדהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
ישנה אמרה מפורסמת האומרת: "הצבא צועד על קיבתו". אמרה זו מיוחסת לנפוליאון, אשר חיפש בכל דרך כיצד לשלוח אוכל טרי לחיילים הנמצאים בשדה הקרב.
האוכל, תופס מקום משמעותי בחייו של אדם – בצדק או שלא בצדק, אך זו המציאות אצל רבים. הדעה הרווחת היא, שאוכל הינו בעיקר מצרך הישרדותי-בסיסי לכל סוגי בעלי החיים, המאפשר להם להתקיים.
אין ספק שזו המציאות, אך יש גם הרבה מעבר לכך. חכמים קבעו: "גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים" (סנהדרין קג). כלומר, ישיבה משותפת לשתייה או לאכילה, גורמת לקירוב לבבות. ישנן גם מצוות רבות הקשורות לאוכל – אכילת מצה בפסח, אכילת שלוש סעודות בשבת, אכילת בשר הקרבנות ועוד.
תורת ישראל מקיפה את חיי האדם ואת סדר יומו, מאז פוקח הוא את עיניו בבוקר, ועד שהוא עוצם אותן לשנת הלילה, והיא כוללת גם הלכות הנוגעות לשינה עצמה. גם ביחס לאופן האכילה, יש סעיף מיוחד בשולחן ערוך, המורה לאדם כיצד לנהוג סביב שולחנו.
המצווה הראשונה שקבלו בני ישראל בהקשר לאכילה, מוזכרת בפרשתנו – פרשת בא, והיא מצוות אכילת קרבן פסח.
אכילת קרבן פסח, היא אחת המצוות שנצטוו בני ישראל עוד לפני מתן תורה, והיה עליהם לקיימה עוד בהיותם במצרים. זו מצווה עוצמתית, המסמלת דברים רבים. בזכותה הם היו מוגנים ממכת בכורות, ונגאלו באותו הלילה.
בעל ספר "עוללות אפרים" (חלק ב) מגלה לנו, שמצווה זו מלמדת את האדם רבות על כל מה שקשור למאכלו של אדם, ולדאגתו התמידית על ענייני פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.
נעיין בחלק מהפסוקים המביאים את ציווי הבורא על קרבן הפסח: "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת, שֶׂה לַבָּיִת. וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה – וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה" (שמות יב, ג-ד). הקרבן הוא משפחתי. על כל משפחה ומשפחה מוטלת המצווה לקחת שה. אם בני המשפחה מעטים, ואין באפשרותם "להשתלט" על שה שלם, עליהם לצרף את שכניהם לאותו קרבן, ויחד אתם לאכול מבשר הקרבן.
פרט נוסף: "וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם". יש לקחת את השה בתאריך עשירי בניסן, ולשמור עליו עד יום הארבע עשר, וביום הארבע עשר בין הערביים, לשוחטו ולהקריבו.
אופן האכילה הוא כך: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ, וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם, כִּי אִם צְלִי אֵשׁ, רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ". אופן אכילת הקרבן הוא דווקא על ידי צליה באש, לא לבשלו ולא לאכול ממנו נא, ויש לאוכלו יחד עם מצות ומרורים.
בנוסף: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ, מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם, וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא להשם". יש לאוכלו בזריזות, מוכנים בכל רגע לצאת לדרך.
וכן, יש איסור להותיר מבשר הקרבן עד הבוקר – "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ".
התורה כותבת פרטים נוספים, אולם נתמקד במה שהזכרנו ונראה אילו מסרים ניתן לדלות מהם.
נפתח בציווי: "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ". נאסר להותיר מבשר הקרבן לבוקר. אם כן נשאר בשר, חובה לשרפו ולאבדו מן העלם. איסור זה נקרא בהלכה "איסור נותר".
ציווי דומה לזה – שלא להותיר אוכל ליום המחר, ליווה את בני ישראל במשך ארבעים שנות מסעם במדבר, ונאסר עליהם להותיר מהמן שירד להם היום, ליום המחר: "אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" (שמות טז, יט). ביחס למן, כותבת התורה: "לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי השם יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח, ג). הרמב"ן על פסוק זה מוסיף: "עשה זה להודיעם כי הוא המחיה האדם בכול אשר יגזור".
הבורא רצה להרגיל את בני ישראל, גם לאחר כניסתם לארץ, שאל להם לשים את מבטחם בלחם לבדו ובמאמץ האנושי בלבד, אלא בעיקר על מוצא פי השם ורצונו הבלעדי. זהו אימון יומיומי בביטחון בבורא.
זהו גם הרעיון של איסור נותר בקרבן פסח. במצווה הראשונה הקשורה לאכילה, רוצה התורה ללמד את האדם, שאל לו לדאוג ולהרבות בקניינים מדומים בשביל "מחר", בשביל העתיד. ברור שמוטלת על האדם חובת ההשתדלות בפרנסתו, אולם לפעמים אדם דואג את דאגת המחר יתר על המידה, ודאגה זו באה על חשבון ניצול ההווה. לכן במצווה זו, מורה התורה לא להותיר לבוקר – אל תאגור ותאגור בלי סוף, אלא "בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה".
מסר זה נכון לא רק בקשר לענייני הפרנסה, אלא גם ביחס לשאר טרדות החיים. על האדם להתחזק בביטחון בבורא ולדעת, שכל מה שעובר עליו, נעשה בהשגחה פרטית מדוקדקת, כך שאל לו לדאוג יתר על המידה את דאגת המחר.
פרט נוסף שראינו הוא, שזמן אכילת קרבן הפסח הוא עד חצות הלילה (התלמוד במסכת פסחים קכ ע"ב, מביא שתי דעות, האם זהו דין מהתורה או מגזירת חכמים, אולם כך נפסק להלכה). המסר הוא כך:
"לילה" הוא משל לעולם הזה (בבא מציעא פג ע"ב). כשם שבלילה שוררת אפלה, והדרכים מיטשטשות, כך גם החיים באופן כללי בעולם הזה. חצות הלילה, הוא משל לחצי ימיו של אדם. כשאדם מגיע לחצי ימיו, מתחילה תקופת הירידה מבחינה גשמית, והוא כבר קרוב יותר אל המוות. בזמן זה, אדם מתחיל לקבל פרופורציה אמתית יותר על החיים. אדם מתחיל להבין שאוכל ושאר תאוות הגוף הם לא הכול בחיים.
זמן "חצות החיים", הוא זמן לחשבון נפש, זמן להאט ולו במקצת, את הריצה אחר תאוות העולם.
גם כשאדם צעיר, עליו לזכור את אחרית ימיו, את התקופה בה לא יהיה לו שיניים חזקות לאכול, קיבתו תהיה רגישה למאכלים וגופו לא ייהנה מתאוות העולם. באותה תקופה אדם יבין טוב מאוד, שיש בחיים הרבה דברים מהותיים חוץ מהנאות הגוף. את כל זה עליו לזכור עוד בעודו צעיר לימים, וכשבכוחו לאגור לעצמו קניינים רוחניים.
התורה מוסיפה, שבבוקר, יש לשרוף באש את כל מה שנותר. זה בדיוק סיפור החיים. בבוקר – לאחר צאת הנשמה מהגוף, כל "השומנים" המיותרים "נשרפים באש", או כפי שכותבת התורה ביחס למן – "וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ" (שמות טז, כ). כך גם כותבת המשנה: "מרבה בשר – מרבה רימה".
זהו המסר מהציווי שלא לאכול את קרבן הפסח אחר חצות הליל.
דבר נוסף שראינו הוא, שכשיש צורך, קרבן הפסח נאכל יחד עם השכנים – "וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ".
הנמשל לחיי האדם הוא ברור מאליו – כשאתה אוכל, נהנה ומשקיט את רעבונך, תדאג גם לשכנך הרעב.
פרט נוסף שמוזכר הוא: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ, מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם, וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא להשם". יש לאכול את קרבן הפסח בזריזות רבה.
כך גם אמורה להיראות אכילת האדם בזה העולם – בחיפזון: "אכילת האדם בעולם הזה, תהיה בחיפזון כאורח הנוטה ללון. כי לא ידע האדם את עתו. לפיכך צריך לאכול על זה האופן, דוגמת אכילת הפסח בצאת ישראל ממצרים שאכלוהו בחיפזון, כי היו מזורזים ומוכנים לצאת לדרך. כמו כן, בצאת האדם מארץ אפילה זו, שהוא דומה ליוצא מבית האסורים, צריך האדם לאכול כל חולין שלו על טהרת הקודש, באופן שיהיה מוכן בכל עת ובכל שעה לשום לדרך העולם הבא פעמיו" (עוללות אפרים, שם).
הרעיון הוא, שאדם יחדיר לליבו שהעולם הזה הוא לא העיקר, וכפי שכשאדם בדרך, הוא אוכל בחיפזון ובארעיות, כך על האדם לקבוע בליבו שהוא בכל רגע נתון עומד לצאת למסע ארוך, מסע נצחי, וכדאי להצטייד בציוד שיועיל לו. התורה כותבת: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ… וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם". אדם צריך מקל כדי להישען עליו במסע הנצח. על מה אדם יכול להישען אחר פטירתו? רק על התורה והמצוות. שום דבר אחר לא מלווה את האדם בדרכו אלי קבר.
נסיים בנקודה אחרונה:
את קרבן הפסח יש לאכול "על מצות ומרורים".
המצה נקראת "לחם עוני" – "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת, לֶחֶם עֹנִי" (שמות טז, ג). על האדם לזכור בכל אכילותיו, שכל בני האדם עניים הם בפני הבורא, אין להם משלהם שום דבר, ואת הכל הבורא נותן בחסד וברחמים.
כל הטובות שהקדוש ברוך הוא מזמין לאדם, הם מתנת חינם, ולא בתור "תשלום" שהבורא משלם לו על המצוות שבידו. שהרי כל המצוות שאדם יעשה בחייו, אין הם מספיקים למה שאדם חייב לבוראו מרגע היוולדו ועד יום מותו. השם נותן את הכל בחסד וברחמים, וזו הכוונה "לחם עוני".
כל מה שאדם אוכל במהלך בחייו, זהו נתינה מחסד האלוקים ובחינם, כדרך שנותנים לעני המחזר על הפתחים.
תחושת העוני, זו היא תחושת החירות הגדולה ביותר. כשאדם יודע שהוא נתון באופן טוטאלי בידיו הטובות של הבורא, אין לך חירות גדולה מזו.