קדושת הבכורות

טעם הדבר של פדיון הבן מפורש בתורה (במדבר ג, יג) שהבכורים נתקדשו לקב"ה בכך שהצילם במכת בכורות, ולפיכך נתקדשו לעבודתו. וכשחטאו בעגל וניטלה מהם עבודת המקדש, הוצרכו לפדות את קדושתם בחמשה סלעים.

ויש להקשות על כך מכמה פנים.

מדוע אין פודים אלא בכור מהאם ולא בכור מהאב הרי אף הם מתו במכת בכורות (כמפורש ברש"י יב, ל).

אם הכלל הוא, שעל ידי הצלתו של אדם הוא מתקדש, א"כ כל ישראל היו צריכים להתקדש ברוב מכות מצרים, שהיה בהם סכנת מיתה (עיין רמב"ן ח, טו), ובמה נתייחדה אפוא, מכת בכורות.

בהגדה של פסח נאמר: "אני ולא מלאך… ולא שרף… ולא שליח… אני הוא ולא אחר". כלומר, הקב"ה עצמו הוא שהכה כל בכור בארץ מצרים. מדוע אם כן נאמר לבני ישראל לשים את הדם על המזוזות (יב, כב) כדי לשמש כהיכר בין בתי ישראל לבתי המצרים, והרי הקב"ה ודאי שאינו צריך כל היכר בין היהודים למצרים.

עוד נצטוו (שם) "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" ובטעם הדבר ביאר רש"י בשם המכילתא "מאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע". והלא הקב"ה נגף את בכורי מצרים, והוא ודאי שמבחין בין צדיק לרשע.

להמבואר, הקב"ה הוא אשר הכה במכת בכורות. ומאידך כתוב (יב, כג) "ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף".

ויש ליישב הדברים, על פי מה שייסד הגאון רבי עקיבא איגר(דרוש וחדוש עה"פ) – דאף שבמכת בכורות מתו כל הבכורים, בין מהאב ובין מהאם, מכל מקום חלוקים הם.

דהנה, לזהות בכור של האם, אין בכך כל קושי, שהלא הראשון אשר יוצא מרחמה הוא בנה הבכור. מאידך, בכור מהאב יש בכך קושי להבחין, וכפי שאומרת הגמרא (בבא מציעא סא, ב) "אני הוא שהבדלתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור", וכמבואר במס' יבמות (ד, ב; יא, ו; ובכ"מ) שאשה שנתגרשה מאחד ותוך ג' חודשים נישאה לאחר, וכעבור שבעה חודשים נולד לה וולד, אין לנו כל אפשרות לדעת מי הוא אביו.

ולפי זה, מחדש הרעק"א – שהריגת הבכורות התחלקה, לבכורות מהאם היה די לשלוח מלאך, שאף הוא יכול להבחין מי הוא הבכור, אך לבכורות מהאב, אין המלאך יכול לידע מי הוא הבכור, ולפיכך נצרך הקב"ה להכותם.

ומיושבות השאלות כמין חומר. שהנאמר בהגדש"פ שהקב"ה הוא שהכה לבכורות מדובר בבכורות מהאב, והפסוק "ולא יתן למשחית" עוסק בבכורות מהאם. וסימני ההיכר ואיסור היציאה עד הבוקר, היו מפחד המשחית שאינו מבחין בין צדיק לרשע, ומבואר מדוע דווקא בכורות האם נתקדשו בקדשות הבכורה, שרק הם היו בסכנה שאין המשחית מבדיל בין צדיק לרשע, ולפיכך נצרכו לנס הצלה, אך בכורות מהאב, לא היה בכך כל גדולה שנצלו, שהקב"ה ודאי שאינו טועה בין הבכורות, ומיושב מדוע דווקא במכת בכורות, נתקדשו אותם שניצלו, כי רק מכה זו היה בה סכנה משום שנעשתה על ידי שליח, אך שאר המכות שנעשו ע"י הקב"ה לא היה בכך סכנה לעם ישראל.