תפילת שמונה עשרה – מגדל שלום

כולנו מכירים את התרמוס.

התרמוס הינו מיכל בעל דופן כפולה, כשבין הדפנות ישנו ואקום. הדופן הפנימית עשויה בדרך כלל מזכוכית מצופה בכספית. שילוב של וואקום וכספית, מסייע בשמירה על חום הנוזל.

כמו בכל כלי, ישנם סוגים רבים של תרמוסים. יש סוג השומר את חום הנוזל למשך יום, ויש סוג איכותי יותר המחזיק את החום למשך יממה. כמובן, מחיר העלות משתנה בהתאם לרמת האיכות.  אילו היה לנו תרמוס המסוגל לשמור את חום הנוזל למשך שבוע שלם, עלותו הייתה גבוהה, אולם אף באותו כלי יקר, החום היה נשמר זמן מסוים, ובסופו של דבר הוא היה מתנדף והמים היו מתקררים לגמרי.

משל זה כותב רבי ירוחם ממיר ("דעת חכמה ומוסר" א, עמוד ק), בהקשר לעניין השלום. ישנה משנה האומרת כך: "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום" (עוקצין ג, יב). כלומר, בורא עולם משפיע שפע וברכה על האדם הפרטי ועל כלל עם ישראל, אולם המשימה המוטלת עלינו היא להכין את הכלים שברשותנו, כדי שנוכל להכיל את הברכה. מהו הכלי האיכותי ביותר שמסוגל להחזיק את הברכה? השלום. שלום, זהו הכלי השומר על "טריות וחמימות המוצר" לאורך זמן.

כל אחד מאתנו מייחל לשלום. בשורות הבאות נראה, שיש מספר קומות במגדל השלום.

הרב אורי וייסבלום, בספרו "הארת דרך" (עבודת המידות, פרק השלום) מאיר את העניין הבא:

תפילת "שמונה עשרה", היא מבנה של שמונה עשרה בקשות – שמונה עשרה קומות. התפילה מסודרת בסדר מופתי, כשכל בקשה בנויה וממוקמת במקומה הראוי (תלמוד, מגילה יז ע"ב). קומת הגג של בניין השמונה עשרה, היא בקשה על השלום: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל". לא לחינם זו הבקשה המסיימת את התפילה, שהרי שלום הוא הכלי המכיל את כל יתר הבקשות שבקשנו קודם לכן. אם אין שלום – הרי אנו כחבית ללא תחתית, שכל מה שמניחים בה, יורד לטמיון. ללא שלום, אין כלי המסוגל להכיל את כל שאר הברכות והבקשות – דעת, רפואה, בנין ירושלים ועוד.

מדוע השלום נבחר ככלי המוצלח ביותר?

נרחיב מעט בעניין:

השלום "הפופולרי" המעסיק את האנושות משחר ימיה, הוא בעיקר בין מדינות עוינות המאיימות על שלום העולם, בין בני זוג, יריבים וקבוצות.

אולם ישנה קומה נוספת לשלום, קומה שכדאי לעלות אליה. לפני שאנו מייחלים לשלום כלל עולמי בין מדינות עוינות המאיימות על שלום העולם, ובין יריבים וקבוצות, עלינו לייחל לשלום בתוככי עצמינו, כל אדם מול עצמו. נבאר את הדברים:

כוחות הנפש שבאדם, כוללים בתוכם תכונות שונות וכוחות רבים המנוגדים לכאורה זה לזה – אהבה ושנאה, עין טובה ועין רעה, שמחה ועצבות, ענווה וגאווה, שלוות הנפש וסערת רגשות, מלחמה ושלום, זריזות ועצלות, ועוד תכונות מנוגדות רבות.

שלום, זהו מצב בו שורר בתוך האדם שלום פנימי והרמוניה מושלמת בין כלל כוחות נפשו. תכונת האהבה חיה בשלום עם תכונת השנאה, תכונת הקנאה חיה בשלום עם תכונת העין טובה, וכך כל מידה ומידה נמצאת במקומה המדויק, לא על חשבון המידה השנייה. זהו השלום האופטימלי. אדם של שלום, יודע מתי עליו להפעיל את מידת האהבה ומתי את מידת השנאה, מתי עליו לכעוס ומתי עליו להיות רגוע (מרחיב בעניין ספר הכוזרי, מאמר ג, ג-ה).

לא קל להיות איש של שלום.

ראינו בינתיים שתי קומות של שלום – שלום "חיצוני" בין מדינות ויריבים, ושלום "פנימי" בתוככי האדם.

ישנה דרגה גבוהה יותר של שלום, שכדאי להעפיל אליה. יתכן שבעיקר עליה נאמר: "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום", משום שסוג שלום זה, מוביל באופן "אוטומטי" לשני סוגי השלום שהזכרנו:

השלום האופטימלי, הוא הידיעה הברורה, שכל מה שקורה בעולם מונח במקומו המדויק. אין "פשלות" באירועי העולם, אין מקריות.

האדם השלם מאמין, שכל מה שקורה בעולם וכל מקרה העובר עליו, היה אמור להיות, והדבר אירע בזמן ובמקום המדויקים. כמו שבתוככי האדם יש טוב ויש רע והוא צריך להשכין שלום ביניהם, וכמו שהחלקיקים המרכיבים את הבריאה מתואמים ביניהם באופן מופלא, כך גם ביחס לאירועי העולם – ישנם דברים הנראים כרע, וישנם דברים הנראים כטוב, ועל האדם להאמין בשלמות כלל התופעות, שהכול הוא מתת ידו הטובה של הבורא.

זוהי הקומה העליונה של השלום. שלמות הנהגת הבורא.

את "נאום השלום" הזה, נשא יוסף באוזני אחיו, בשעה שהוא השמיע באוזניהם את שתי המילים המצמררות: "אני יוסף". וכך אמר יוסף לאחיו: "וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹהִים, וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מה, ח). מדהים. יוסף יודע שאחיו חוששים שהוא ינקום בהם על כל מה שהם עשו לו, אולם יוסף מיד מרגיע אותם – לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלוקים. אתם הייתם רק שלוחי הבורא. כשזאת ההשקפה, וכי עולה על דעתכם שאנקום בכם? אתם רק שלוחי הבורא.

נעיין יחדיו בלשונו הזהב של המלבי"ם:

"והנה בצד זה שיתעצבו (אחי יוסף) על גוף המעשה (על עצם מכירת יוסף), יש שני עניינים שיתעצבו – על החטא בעצמו שמכרו את אחיהם, על זה אמר (יוסף): "לא אתם שלחתם אותי הנה". כי דבר כללי הנעשה לפליטה גדולה להחיות עם רב, הגם שנדמה לנו שנעשה במקרה, הוא באמת פועל ההשגחה, ואתם הייתם כלים ביד האלוהים, שהוא מכר אותי הנה לטובת הכלל, ואתם הייתם משוללי הבחירה בפועל זה ההשגחי, ולא יתייחס אליכם כלל, רק אל האלוהים שהוא פעל כל זאת. עדיין ייעצבו (אחי יוסף) על זה בעצמם, מה שמינה השם אותם להיות שבט אפו ("המקל" של הבורא), ושייעשה פועל רע הזה על ידם. על זה השיב (יוסף): שבאמת לא היה דבר רע, כי "וישימני לאב לפרעה", ועשה עמי בזה טובה גדולה, בעניין שאין לכם להתעצב לא על גוף המעשה שלא היה  בבחירתכם, רק הייתם מוכרחים לזה מצד ההשגחה, ולא  מהנצמח על ידה, שהיה אך טוב וחסד. וזה כמשל, אם ידחוף אדם את חברו למים בשגגה וינצל, ושם ימצא אבן טובה, שאין לו עוון מצד המעשה כי היה בשגגה, ולא מצד המסובב ממנו, שלא נטבע, רק מצא כלי חמדה".

כל מילה זהב.

כשדוד המלך משורר בספר תהלים את ההיסטוריה של יצירת עם ישראל, הוא מתאר בין היתר את אירועי יוסף והאחים, והוא מדגיש בתיאורו את המילה "שלח": "שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ, לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף… שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַתִּירֵהוּ, מֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ" (תהלים קה). כלומר: כל הנפשות הפועלות בפרשה זו, היו רק שליחים של הבורא.

העולם כולו שליח של השם, והאנשים כולם שליחים של השם.

(דברים אלו מעוררים באופן טבעי את שאלת הידיעה והבחירה. אם ההתייחסות אל האחים היא כשליחים בלבד, האם אכן אין מקום להעניש אותם? אולם מסגרת זו קצרה מדי בכדי להשיב על שאלה זו).

פסגת השלום, היא האמונה שהנהגת הבורא בעולם הינה שלמה וללא דופי. כשאדם יודע זאת, ממילא הוא מאמין שאיש איש נמצא על מקומו, וכך אין עילה למלחמות ומאבקים, לא חיצוניים ולא פנימיים.

נסיים בתובנה נוספת:

יוסף שם קץ לכל סימני השאלה והתמיהות של האחים, ובכך הסתיימה הסאגה המשפחתית, מיד לאחר שיהודה ניגש אל יוסף ופתח בפניו את כל הקלפים. הפרשה פותחת במילים: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה". ה"שפת אמת" בתחילת הפרשה כותב, שמילים אלו מרמזות על סוד ההצלחה של העם היהודי והאדם היהודי. יהודה נקרא כך, על שם ההודיה שהודתה אמו לאה לבורא עולם על לידת בנה (בראשית כט, לה). עם ישראל נקרא העם ה"יהודי", משום שזו תכליתם – להודות לבורא. המילים "ויגש אליו יהודה" מרמזות, כיצד יש לגשת אל המאורעות הסוערים בחיים – בגישה של הודיה והודאה. כשזו הגישה וכשכך ניגשים, כשם שיוסף הבהיר את המצב לאחיו כשאמר להם "אני יוסף", וכל השאלות תמו באחת, כך כשכל יהודי יודה לבורא ויאמין שהכול ממנו, אזי הדברים יתחילו להתבהר והשאלות המציקות ייעלמו כלא היו.

בואו יחד, נשיר שיר לשלום.