הקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
חודש כסלו – חודש של מסירות נפש של ידיד – ה"בני יששכר" כתב: ע"פ סדר הדגלים של השבטים תשרי לאפרים, מרחשון למנשה, כסלו לבנימין. בנימין זכה לשם מיוחד – "לבנימין אמר – ידיד ה' ישכון לבטח עליו חופף עליו כל היום ובין כתפיו שוכן". מה המשמעות "ידיד ה'"? ידיד זה פעמיים 'יד', ידיד מבטא מסירות נפש בין שניים המוכנים להושיט ידיהם זה לזה. והגמ' בסוטה (דף ל"ז.) מתארת את מסירות נפשו של שבט בנימין: בשעה שעמדו ישראל על הים קפץ שבט בנימין וירד לים, לפיכך זכו והוקבע בית המקדש בנחלתם, שנאמר "ובין כתפיו שכן". ובספרי כתוב "לבנימין אמר ידיד ה'" – חביב בנימין שנקרא ידיד למקום, שהרבה אוהבים למלך, וחביב מכולם מי שהמלך אוהבו. יבוא ידיד בן ידיד, ויבנה בית ידיד לידיד, יבואו ישראל שנקראו ידידים בני אברהם שנקרא ידיד, ויבנו בית המקדש שנקרא ידיד, בחלק בנימין שנקרא ידיד ה'. ועל מסירות נפש זו זכה שרצועה יוצאת מנחלתו ונכנסת בנחלת יהודה ועליה נבנה בית המקדש.
גם תוארו של בנימין – (בראשית מ"ט כ"ז) "בנימין זאב יטרף" – אומר הנצי"ב (בפירושו "העמק דבר") כי קשור הוא בתכונה זו של מסירות נפש. ניצחונותיו היו כזאב, ולא כארי, שהוא אביר לב ולא יחת מפני כל, אלא כזאב שמפחד מרועה ומקלו. ומכל מקום טורף. בשונה מהארי, הזאב נזקק למסירות נפש כדי לטרוף, והוא אכן מוסר נפשו. למרות פחדו מהרועה וממקלו – הוא מתגבר על פחדיו, מזנק וטורף. ובזה מובן הקשר בין בנימין לחודש כסלו, דמהות בנימין הינה מסירות נפש לכבודו ית', וחודש כסלו הוא החודש שהנחיל בו הקב"ה ניצחון מופלא לחשמונאים שמסרו נפשם לכבוד ה' ותורתו. וחוט השני עובר בין מסירות נפשם של בני שבט בנימין ובין מסירות נפשם של החשמונאים ומהותו של חודש כסלו.
מהיכן הגיעה תכונה זו לבנימין? בזוהר מובא שמסירות נפש זו הוטבעה בבנימין בירושה מאמו רחל, שהצטיינה במידה זו. וכך כתב (ר"ב-ב) עה"פ (מ"ג כ"ט) "וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו": מאי בן אמו? שדיוקנה של אמו היה בו, והיה דומה דיוקנו לדיוקנה של רחל. כמובן שאין הכוונה רק בדמיון חיצוני, אלא בנימין היה דומה לאמו גם בתכונות נפשה – במסירות הנפש שבה. רחל אמנו שמסרה נפשה ונתנה את סימניה ביד אחותה, והכניסה אותה תחתיה לבית יעקב, היא אשר גנבה התרפים במסירות נפש מאביה. מסירות נפש זו שאפיינה את רחל אמנו עברה בירושה לבנה בנימין, והשפיעה על אורחות חייו וזרעו אחריו.
מסירות נפשם של החשמונאים – בחג החנוכה אנו מאירים נפשנו וסביבתנו באור נרות החנוכה. אולם האור הגדול הזורח בחג החנוכה הוא אור מסירות הנפש. באופן לא מפתיע, חודש כסלו, בו חוגגים אנו את חג החנוכה, קשור במיוחד לתכונת מסירות הנפש. נעמוד נא על מידת מסירות נפשם של בעלי הנס החשמונאים.
החשמונאים הצדיקים, לא זכו סתם כך לנצחון המופלא על היוונים הרשעים. הקב"ה ראה את מסירות נפשם בשלימות על קיום התורה ושמירת המצוות, ומשום כך הנחילם ניצחון למעלה מן הטבע. תקופת חשיכה היתה זו, כאשר היוונים הרשעים ביקשו לשכח מישראל את התורה, ולאבד מליבם כל זכר ושריד לאמונה בה' אחד. היוונים אסרו על קיום המצוות היסודיות שבתורת ה'. הם אסרו על המילה, על שמירת השבת, על קידוש החודש ולימוד התורה. הם העמידו צלם בהיכל, והפכוהו למקדש אלילים, ר"ל.
במקום קיום המצוות, הציעו היוונים לישראל, להבדיל אלף אלפי הבדלות, את תרבות יוון, תרבות מפתה ונוצצת, תרבות ההופכת את הגוף לערך מקודש, ומאלילה את השכלתנות. ואכן, הנחשלים שבישראל לא עמדו בניסיון הקשה. הם המירו את אמונתם ואת דתם, ודבקו בתרבות הכפרנית של היוונים. "מתייוונים” היה שמם של אלו שעזבו תורת אלוקים חיים, והלכו לחצוב להם בורות נשברים, אשר לא יכילו המים.
בתקופת האפילה הנוראה עמדו רוב העם נדהמים והמומים. ליבם נשבר בקרבם על חילול הקודש והמקדש. אויביהם מבית ומחוץ היכום באגרוף רשע, ושביב תקוה לא נראה באופק. הם אמנם מיאנו לקבל עליהם את דת יוון, אולם מצד שני לא ההינו לצאת למאבק חסר כל סיכוי נגד האימפריה היוונית, שמשלה אז בכיפה בכל המזרח התיכון ובכל ערי א"י. אך דגל המרד הונף! והוא הונף במסירות נפש, שנראתה כהתאבדות. היה זה כאשר שר הצבא היווני הגיע למודיעין, עירם של מתתיהו כהן גדול ובניו, וביקש להקריב 'דבר אחר' לקרבן במרכז הישוב. כל תושביה של מודיעין נצטוו להתכנס ולחזות בטקס, ומתייוון שפל עמד לזבוח את הבהמה, ולהורות לאחיו את הדרך הקלוקלת. אש קנאת ה' בערה במתתיהו הזקן, והוא נקט בתכסיסו של פנחס בן אלעזר, זקנו. הוא אחז בחרב, כמבקש להשתתף במעשה הפולחן, ונעץ אותה בגופו של המתייוון. גם שר הצבא היווני נהרג בו במקום, ומתתיהו הכריז: "מי לה' אלי!" קומץ יהודים התאסף אז סביב מתתיהו וחמשת בניו הקדושים- יהודה, יוחנן, יונתן, שמעון ואלעזר. ויחד יצאו למלחמה נגד האימפריה היוונית. למרד שכזה לא היה סיכוי מלכתחילה. הצבא היווני מנה עשרות גדודים, ורבבות חיילים מצויידים במיטב כלי הנשק, וחמושים בתחמושת כחול הים. פילי ענק הובילו את המפקדים, ולהקות סוסים מיומנים עמדו לרשות רבבות החיילים. הצבא היווני חלש על כל ארץ ישראל ועל כל הדרכים המובילות אליה, מכל כיוון אפשרי.
מול הצבא היווני האדיר עמדו החשמונאים, ובראשם מתתיהו הזקן ובניו, שלא היו מלומדי מלחמה מימיהם. קומץ יהודים, שכל ימיהם עסקו אך ורק בלימוד התורה הקדושה, קידשו מלחמה על הענק היווני, שהטיל חיתתו על חלק ניכר של העולם. אך ראה זה פלא, המרד הקטנטן, שנראה היה כהתאבדות, זכה להצלחה פלאית, ניסית ממש! קומץ החשמונאים זרעו פחד ובהלה בקרב שורות הצבא היווני, והניסו אותו לכל עבר. בקרב אחרי קרב, מערכה אחר מערכה, הסיגו החשמונאים את היוונים, וגירשו אותם מן הארץ.
אנטיוכוס מלך יוון, לא הסכין לכך. הוא הטיל עוד ועוד חיילים למערכה מתוך בטחון שתבוסת החשמונאים הינה ענין של זמן. אולם לא כך היה. בסופו של דבר גורשו היוונים משטחי א"י, והחשמונאים אחזו בשלטון וביססו מחדש את מלכות ישראל בארץ הקודש. הם טיהרו המקדש מגילולי האלילים והרימו קרנה של תורה.
נס מופלא היה זה, נס שהתרחש לחשמונאים שמסרו את נפשם, כפי שאנו אומרים בתפילת "על הנסים" בימי החנוכה, בתפילת שמונה עשרה ובברכת המזון: "ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם, מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, ורשעים ביד צדיקים, וטמאים ביד טהורים, וזדים ביד עוסקי תורתך". הרבים ניגפו לפני המעטים, והגיבורים נסו מפני החלשים. על שום מה? בכוח מה? בכוחה של מסירות הנפש. החשמונאים לא ערכו חשבון אם יש להם סיכוי לנצח במלחמה, או שמא לא. אילו היו עורכים חשבון, לבטח לא היו יוצאים לקרב שכזה. החשמונאים פעלו במסירות נפש, פשוטו כמשמעו. הם מסרו נפשם למיתה על קדושת ה' ועל קדושת תורתו וקדושת מצוותיו.
החשמונאים שמו נפשם בכפם, וקראו תיגר על השלטון האימפריאלי, שלא על פי דרך הטבע, והקב"ה פעל עמהם במידה כנגד מידה, והנחיל להם נצחון מופלא, שלא ע"פ דרך הטבע (ע"פ יוסיפון ספר רביעי) (דרך עץ החיים).
ברכת שהחיינו ב"ברגן־בלזן" – מסירות נפשם של החשמונאים שימשה כאות וכסימן לדורות הבאים אחריהם. רבים מבני עמנו צעדו בדרכם של החשמונאים, ופעלו במסירות נפש לקיום המצוות. שעת לילה היתה זו, שעת חשיבה בחשכת ימיה של יהדות אירופה. במחנה ההשמדה "ברגן־בלזן". בסמוך לחלון הקטן שבצריף העץ עמד רבי ישראל שפירא האדמו"ר מבלוז'וב זצ"ל, עורו צפוד על בשרו, בגדי אסירים לגופו, ונר דקיק בידו. נר שהושג מאי שם, לקיים בו את מצות הלילה. ליל חנוכה הלילה. והרבי עוצם את עיניו בדבקות. מוקף בחסידיו ולבוש בבגדי השיראין. "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של חנוכה", ניגרות הדמעות מעיניו של הרבי. "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה", והמוזלמנים שעומדים סביבו בוכים באלם קול, אוי רבונו של עולם, הראנו ניסים גם בזמן הזה… והרבי ממשיך לברכה השלישית, ברכת שהחיינו, ומדליק את הנר באושר אין קץ. ואז ניגש אחד האסירים אל הרבי, ושאלה בפיו. אותו אסיר, פורק עול היה, ונכלא במחנות ההשמדה אך ורק בשל מוצאו היהודי. עתה מצא מקום לשטוח את טענותיו.
"רבי", פתח, "מכיר אני בך שהנך פיקח וחכם, אם כן, הסבר נא לי, מה טעם מצאת בברכת 'שהחיינו' בעת הזאת. מבין אני מדוע ברכת על ההדלקה, ועל הניסים שנעשו לאבותינו. אולם ’שהחיינו'?! האם אפשר לברך 'שהחיינו', על חיי המוות שאנחנו שרויים בהם?!' שאל בקול רווי כאב. חיוך נוגה התפשט על פני הרבי "היא הנותנת. הבט נא סביבך, ראה כמה יהודים מוכנים למסור את נפשם על קידוש ה'. ראה איזו מסירות נפש נפלאה מציפה את העולם. התבונן נא ביהודים הנכונים למות ולחיות על קדושת שמו ית'". "אוי, רבונו של עולם" נשרה דמעה רותחת מעינו של הרבי, "ברוך אתה, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" (דרך עץ החיים).
עונשם של כהני בית חשמונאי – הגמ' (ב"ב דף ג'.) אומרת, שכל מי שבא ואמר שהוא מבית חשמונאי – עבד הוא, דהרי לא נשארו מהם… וזוהי פליאה עצומה: איך לא נשאר פליט ושריד מבית חשמונאי שמלך על ישראל יותר ממאתיים שנה, וכולם נכרתו עד האחרון שבהם? עונש כל כך נורא, מפני מה? ואל נאמר שרשעים היו, או עוברי עבירה היו, שהרי אמרו בתרגום (שה"ש ו' ז') ומלכות בית חשמונאי כולם מלאים מצוות כרימון, חוץ ממתתיהו כהן גדול ובניו, שהם צדיקים מכולם, ומקיימים התורה בצמאון. דבני חשמונאי לא קיימו התורה כמצוות אנשים מלומדה, ולא לצאת ידי חובה, אלא בהשתוקקות וצמאון. והרמב"ן הוסיף שבח נוסף (בראשית מ"ט י') שהיו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחה תורה מישראל. שבח נוסף מצינו במסכת סופרים (כ-ו) ע"י "כהניך הקדושים" – ללמדך דאף מעלת הקדושה שהיא סוף כל המדרגות – אף היא היתה בהם. ואחרי כל השבחים הללו, נענשו עונש נורא, שארבעת בני חשמונאי הזקן שמלכו זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו בידי אויביהם בחרב, עד שנכרתו כולם (רמב"ן מ"ט י'). על מה בא עליהם עונש נורא זה? מבאר הרמב"ן: יעקב אמר "לא יסור שבט מיהודה" – יעקב אבינו המליך את שבט יהודה על אחיו, והיו מלכים שמלכו על ישראל משאר השבטים אחרי מלוך דוד המלך, עוברים על דעת אביהם. ועברו על צוואת הזקן ונענשו. ועל שמלכו החשמונאים בבית שני, היה עונשם מידה כנגד מידה, שהמשיל הקב"ה עליהם את עבדיהם, והם הכריתום (ויש להבין, הרי זה איסור מפורש בתורה, איך עברו חסידי עליון מקיימי מצוות התורה על פסוק מפורש).
כתב ר' ישראל איסר תלמיד רבי חיים מוולוז'ין (בספר "מנוחה וקדושה"): בחנוכה היה הנס גדול יותר מיציאת מצרים, כי גזרת נס חנוכה היה להשמיד ולהרוג למי שיחזיק תורת משה. והדין נותן להתעכב איזה זמן אחר ההדלקה עם בני ביתו להכין ליבו לשמוח על פטרוננו העומד לנו בעת צרותינו ולפחות בזמן שהנרות דולקים.
בהמשך דבריו מביא הרב חנניה צ'ולק שליט"א את הסיפור המרגש הבא על "אליהו הנביא על הרכבת הרוסית": השואה הנוראה. המוני יהודים מנסים להימלט מאירופה הכבושה והבוערת לרוסיה הבטוחה יחסית, אולם לא רבים מצליחים לעשות זאת. גם אלו שזכו לעלות על הרכבת, לא תמיד הגיעו ליעדם בחיים. החיים ברוסיה היו קשים מנשוא ליהודים, אולם שם היה סיכוי לשרוד בחיים.
על אותם ברי מזל שהצליחו לעלות על הרכבת האחרונה שחצתה את הגבול מליטא לרוסיה, נמנתה קבוצת בחורים מישיבת טלז שבליטא, וביניהם רבי חיים שטיין שהקים בקליוולנד את ישיבת טלז, ע"ש הישיבה שנחרבה בליטא. הנסיעה ברכבת מתישה ומייגעת נמשכה ימים ארוכים. למרבה הצער לחלק מהבחורים היתה זו הנסיעה האחרונה בחייהם, שכן לא כולם שרדו את תלאות הדרך. חלקם מצאו מותם בנסיעה מתשישות, רעב ומחלות, וחבריהם קברו אותם בתחנות הביניים על אם הדרך. מקום קבורתם לא נודע.
"חברים יקרים", עורר אחד הבחורים את חבריו, "שמתם לב, כי הלילה הוא ליל ראשון של חנוכה?" הם אכן שמו לב, אבל לא היה באפשרותם לעשות הרבה. מנורת חנוכה לא היתה בהישג יד, ועל שמן זית זך איש לא חלם. אבל כיצד אפשר להעביר את ימי החנוכה בלי מצוות ההדלקה? לא בא בחשבון. הפעילו בחורי הישיבה את מוחם, והגיעו לכלל פתרון. בכל עצירה של הרכבת, יירדו בחורים וינסו ללקוט מעט שמן מכונות מגלגלי הרכבת. את השמן יאצרו בכוסית קטנה, ופיסת בד שתיגזר מבגדו של אחד מהם תשמש כפתילה. גפרורים נמצאו באמתחתם, והרעיון נראה היה בר ביצוע. ואכן כך היה. כאשר עצרה הרכבת בתחנה, ירדו הבחורים ואגרו מעט שמן מגלגלי הרכבת במאמצים מרובים. עם רדת החשיכה טבלו פיסת בד בכוסית השמן, והבעירו את הנר בברכה. אמנם היה זה נר אחד ששימש עבור כולם, אך די היה בו, באותו נר בודד, בכדי להבעיר בליבותיהם את אש החג. אור גדול זרח בלבבות השבורים, וזכרונות מתוקים מימי החג השלווים בשנים שעברו, הציפו את כל החושים. המחזה המופלא חזר על עצמו בכל לילה. בכל לילה מימות החנוכה התאספו הבחורים והדליקו נר בודד בדמעות של אושר ושמחה, לקיים בו את מצות החג. כך בכל שבעת הלילות הראשונים של החג, אך לא בלילו האחרון. ומדוע? משום שביום השביעי של חנוכה, בשעת אחר הצהריים, כאשר הרכבת עצרה בתחנה, ניסו הבחורים ללקט שמן מגלגלי הרכבת – ולא עלה בידם. מזג האויר היה מקפיא ממש, עשרים מעלות מתחת לאפס. ובמצב שכזה, כל נוזל הופך לקרח. גם השמן שעל הגלגלים קפא והתגבש, ובחורי הישיבה לא הצליחו להמיס, ולו טיפה אחת.
מאוכזבים וקפואים, עייפים ורצוצים שבו הבחורים אל הקרון, והתכוננו, בפעם הראשונה, לוותר על מצות ההדלקה. לא מרצון, כמובן, אלא מאונס גמור. ובכל זאת, לאחר שהמשימה צלחה בידם במשך שבעת הלילות הקודמים, קיננה בהם תחושת אכזבה עמוקה. אחד אחד נרדמו הבחורים עטופים בצערם כשדמעותיהם יבשות על לחיים. חוץ משני בחורים, שהחליטו כי אי אפשר לישון סתם כך בלי להדליק את נר החנוכה. נכון, אי אפשר להדליק נר של ממש, אבל אפשר להדליק את נר הנשמה, ולהאיר את הלבבות.
"נשב ונדבר מענייני החג” נדברו שני הבחורים, "ויקויים בנו 'ונשלמה פרים שפתינו', הלא רבותינו (במדבר רבה י"ח כ"א) דרשו פסוק זה, שהתפילה תעלה לרצון במקום הקרבנות. אולי יפה כוחו של כלל זה גם לגבי מצות הדלקת הנרות, ובדברינו אודות אור החג – יעלה לנו כאילו הדלקנו את נרות החנוכה!" אמרו. ואכן, בחשכת הקרון, בעוד כל הבחורים נכלים את שנתם, ישבו שני הבחורים, שאחד מהם נודע לימים כרבי חיים שטיין, ושוחחו על ענייני החג. הקור חדר לעצמותיהם, העייפות איימה להכריעם, אולם הם חשקו שפתיים ונלחמו. הם חיזקו עצמם, התעודדו, והמשיכו לשוחח על מהות חג החנוכה ומצוותיו. מסביב נמו הבחורים שנתם מכונסים בעצמם כשאותות ייסורים על פניהם, נלחמים הם בקור ובעייפות, משוחחים על הנר שאיננו ועל המצוה שלא זכו לקיים. שעת חצות חלפה לה מכבר, והבחורים חשו התעלות עצומה. הנה, עוד מעט יעלה השחר, והם יחתמו את הלילה בחותם של מסירות נפש על הבערת אור החנוכה בלבבות דוויים וסחופים.
ופתאום נפתחה דלת הקרון, וראשו של איכר מגושם הציץ מבעד לפתח. שני הבחורים הציצו בו בתמיהה. לראשו חבש האיכר כובע קש רחב שוליים, ומבט מוזר נשקף מעיניו. האיכר עבר בין הספסלים, כשהוא מביט לצדדים וממלמל: "ישנים, ישנים". לפתע נעצר ליד שני הבחורים המשוחחים, נעץ בהם מבטו ושאל: "אתם לא ישנים?" שני הבחורים נצמדו זה לזה באימה. מאין צץ המטורף הזה? ומי יודע מה הוא עלול לעשות? וכמו לאמת את חששותיהם, הושיט לפתע האיכר לעברם אגרוף קמוץ. "הנה, הוא עומד לעשות בנו שפטים" נקשו שיניהם של הבחורים באימה, אן אז פשט האיכר את אגרופו מול עיניהם. על כף ידו נח לו נר, נר של ממש! "אתם זקוקים לנר?" שאל, ובלי להמתין לתשובה תקע בידיהם את הנר, הסתובב ונעלם.
"מהר, מהר. עוד מעט יעלה השחר, עוד מעט לא נוכל להדליק אפילו בדיעבד" נרעדו הבחורים. "מהר, נדליק את הנר". הם רצו אל החלון, הניחו את הנר בידיים רועדות, אחד מהם אחז בגפרור, עיניו זלגו דמעות רותחות, והוא בירך בקול רוטט את ברכות ההדלקה. מבעד למסך הדמעות התבוננו הבחורים חליפות בשלהבת המרצדת, בחבריהם הרדומים, ובשחור הלילה שנשקף מבעד לחלון. אח, עוד מעט והשחור הזה יתפוגג, אורו של היום השמיני יפציע באופק, והם יוכלו להתברך בליבם. הם הקפידו על הדלקת הנרות בכל ימי החנוכה! דקות מספר חלפו, והבחורים נרגעו מעט מההתרגשות שאחזה בהם. עתה התפנו לדון בשאלות כבדות המשקל, שעלו מאליהן: מאין צץ לו האיכר הלזה? ומדוע שיהיה בידו נר? וגם אם יש ברשותו נר- מצרך יקר מציאות בעתות מלחמה – מדוע שיציע להם אותו סתם כך, בלי לבקש תמורה?
לאורו של הנר המרצד, החליטו הבחורים: "הבה ונחפש את האיכר המוזר. לפחות נודה לו על סיועו האדיב. אולי גם נציל מפיו את הסיבה לכך שהחליט לפנות דווקא אלינו ולהציע לנו נר". הם יצאו מהקרון והחלו לשוטט בין קרונות הרכבת תוך חיפוש אחר דמות המזכירה את דמות אותו איכר מגושם. אך לשווא. בכל הקרונות לא נמצאה הדמות המיוחלת. האיכר, שקודם לכן הופיע במלוא הדרו, נעלם כאילו בלעה אותו האדמה! מעשה מופלא זה סיפרה הרבנית וינברג, בתו של רבי חיים שטיין, כפי ששמעתו מפי אביה.
הרבנית וינברג הוסיפה וסיפרה, כי אביה הגדול כתב יומן מפורט, ובו תיאר את כל תלאות המלחמה ואימיה, כפי שעברו עליו, אולם הוא לא היה מוכן לפתוח את היומן, לא לעיני עצמו וגם לא לעיני בניו ונכדיו. הוא החליט לטמון עמוק בליבו את אימי המלחמה, ולא לתת להם דרור. "אף אחד מאיתנו אינו יודע מה בדיוק כתוב שם, מכיוון שאבא אינו מוכן לספר ולדבר על מה שעבר עליו שם, בשנות התופת", אמרה הרבנית, "אולם את הסיפור הזה אני מכירה היטב, על אף שהוא אינו מופיע ביומן. וזאת מכיוון שבכל שנה באחד מלילות החנוכה, אבא מספר סיפור זה לפרטי פרטיו, באותו אופן בדיוק".
"בכל שנה קם איזה תלמיד ושואל: 'הרב, האיכר הזה היה אליהו הנביא?!', ואבא משיב: 'אני לא יודע, זה היה הסיפור. אני לא יודע, אבל כך היה!"' הסיפור הזה הפליא אותי, והחלטתי לנסות ולבדוק אותו בעצמי.
כאשר נודע לי שאחד ממכריי נוסע לקליוולנד שבארצות הברית, הצעתי לו לסור לעיירה טלז, הנמצאת במרחק נסיעה קצר מקליוולנד, ולהתברך מפיו של רבי חיים שטיין. כאשר הביע הלה נכונותו לנסוע ולהתברך מפיו של רבי חיים שטיין, ביקשתי ממנו לשאול אותו את השאלה הבאה: "האם המעשה המופלא ההוא ברכבת הרוסית אכן היה? וא"כ, האם אותו איכר היה אליהו הנביא?" כאשר שב ידידי ארצה, סיפר, כי על השאלה הראשונה השיב רבי חיים שטיין בחיוב, ואף אימת את פרטי המעשה, כפי שהיו ידועים לי קודם.
ועל השאלה השניה, האם היה זה אליהו הנביא, השיב רבי חיים שטיין כך: "אני בן למעלה מתשעים, ועדיין לא זכיתי להבין מה זה גילוי אליהו. אבל אני יודע דבר אחד, אותו ראיתי בחוש. אני יודע, שכאשר הקדוש ברוך הוא רואה שיהודי רוצה לקיים מצוה במסירות נפש – הוא עוזר לו מאוד!"
ורבי חיים שטיין חידד את דבריו: "תגיד למרצה ההוא מירושלים, שכשהוא מספר את הסיפור שלי, שיצעק ברבים, בקול גדול, הקדוש ברוך הוא עוזר מאוד מאוד למי שמוסר נפש!" (דרך עץ החיים). (הכתבה נלקחה מתוך דבריו של הרב חנניה צ'ולק לחנוכה).
לע"נ: הרב שמואל בן יוסף צבי הלוי וואזנר זצ"ל, האדמו"ר מסערט ויז'ניץ זצוק"ל, הרב יורם מיכאל בן רינה אברג'ל זצוק"ל, חביב בן שוקרולה ע"ה, מזל בת רחל ע"ה. אסתר בת יחזקאל ע"ה, זאב בן יעקב דב ע"ה, שושנה מלכה בת אלטר יעקב ע"ה. לרפוא"ש בתוחש"י: הרב אלטער דוד חיים בן חיה שרה לביאה, הרב שמריהו יוסף חיים בין פעשא מרים שליט"א, הרב שלום בן ימנה ארוש, הרב ישראל בן לאה פראדל, הרב בנימין בן איטה ביילא, הרבנית חיה עליזה פריידעל בת חוה לאה, בלה בת יוכבד, הדסה בת יוכבד, מירית בת אסתר, יובל ומור מרים בנות מירית, הדסה חיה בת לירז, שלומית בת פרלה, שי ברוך בן שלומית, אהרן בן אביבה חיה, שושנה העניא בת גיטל טובה, רג'ינה סמדר בת נג'ד דליה, הדסה (לבונה) בת שירה, רחל בלימא בת מאיה מליה, שושנה רייזל בת מרים בלימא, אברהם בן שרה, עופר אפריים בן מזל. פייגא שולמית בת רבקה, ג'קלין בת אסתר, רבקה שיינדל בת ריטה יכט, שמחה ברכה בת מסעודה, מזל-טוב דינה בת מסעודה, ציפורה בת בלהה, תהילה בת סהר. מתוקה נעמי בת יהודית. אהרן בן שרה רשה. זמירה נחמה בת אסתר, כוכבה בת אירן אילנה, יונתן בן אורה נדרה, נאור שליו בן רות, אלישבע (איתיאל) בת דפנה, אליה חנה בת רחל, וכל הפצועים מהפיגועים השונים. זש"ק: מלכה בת חיה שיינדל. לאה בת שרה חיה ויואב בן חנה פרימט. יפית מרים בת חנה. עוברות עמך ישראל: זיווג הגון: אביטל בת שושנה העניא, יעל בת שושנה העניא, דניאל בן חנה, אהרן רוני בן חנה, מאיה בת אינה חנה, עדנה בת שרה חיותה, דב יחזקאל בן סוזאן, איתן נתנאל דוד בן נעמי, מנחם מענדל יוסף בן גיטל טובה, שרית בת חיה ציפורה רבקה, מרים העניא ודוד מרדכי בני נחמה שרה, יהודה אריה בן שרה. מרדכי אליהו בן אביבה חיה, דיצה חיה בת מאשה. רחל בת יעל, בינה אתל בת רחל, יעקב אלימלך בן רחל דינה, שירה בת אילנה. אחינו הנתונים בצרה ובשביה: יהונתן בן מלכה פולארד, שלום מרדכי בן רבקה רובשקין.