דילמת החיים: פוחת והולך או מוסיף והולך?

פרשת "מקץ", מבטאת יותר מכל את הניגודיות שבחוויה האנושית.

יוסף הצדיק, עבר באופן חד ומהיר ממעמד בזוי של עבד כלוא בבית הסוהר, למעמד של שליט על אחת האימפריות הגדולות ביותר באותה תקופה – מצרים.

סיפור חייו של יוסף, משמש גם כמשל לטלטלות ולסערות אותם עובר אדם בחייו, ולקונפליקט התמידי שבין שני הניגודים המרכיבים את אישיותו – גוף ונשמה, חומר ורוח.

כל אדם, פעמים והוא מרגיש עבד נרצע ואסיר ליצריו ולתאוותיו, ופעמים שהוא חש את העוצמה שבלהיות חופשי, שליט על כוחות נפשו ומיצרי גופו.

אחד ההבדלים המהותיים שבין כוחות החומר – הגוף, לכוחות הרוח – הנשמה, בא לידי ביטוי "בתגובה" שלהם לתופעת הזקנה האנושית. כוחות הגוף פוחתים והולכים, ואילו כוחות הנשמה מתגברים ומתעצמים.

נרחיב מעט בעניין זה:

מאז שאדם נולד, הוא מוצא את עצמו "במרוץ" מתמיד אל מותו. כל רגע שחולף, הוא כאותו גרגר הנופל בשעון החול. הגרף עובד פחות או יותר כך: הגוף מתפתח ונבנה עד סביבות גיל עשרים, והוא נשאר במצב "סטטי" עד סביבות גיל שלושים. מאז הוא מתחיל "להתפרק" – שיער הראש מתחיל לנשור ולהלבין, העור מתחיל להתקמט, וכלל מערכות הגוף מתחילות תהליך של קריסה – לאט לאט, אבל בטוח.

שלמה המלך, מתאר בספר קהלת את תהליך ההזדקנות באופן ציורי ומרתק, והתיאור מתחיל במילים: "וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ" (קהלת יב, א). כלומר, יגיעו ימים, בהם אדם יאמר: "אין לי בהם חפץ". "חפץ" פירושו רצון. זהו מצב בו הגוף כבר לא רוצה את רוב ההנאות שהוא רצה בעבר. הגוף כבר לא נהנה מאוכל, מבילויים ומהנאות נוספות. זהו מצב בו הגוף רוצה בעיקר לשרוד, אם בכלל.

כל זה נכון ביחס לכוחות הגוף. אולם שונה הדבר ביחס לכוחות הנפש ולחלקים הרוחניים שבאדם.

הכוחות הרוחניים שבאדם, מתעצמים ומתגברים ככול שהאדם מתבגר והולך. תינוק קטן משול בתנ"ך לחמור קטן (איוב יא, יב) – חסר דעה, חסר שכל וחסר אישיות. אדם צריך להתאמץ כדי לרכוש חכמה, להיות בעל מידות טובות ולדעת מהי משמעות החיים. אלו דברים שלא באים לבד. כשאדם שם לו למטרה להתקדם רוחנית וערכית, התכונות שהוא רוכש תתעצמנה ככול שהוא ילך ויזקין.

במציאות של ימינו, ניתן לראות את ההבדל הזה באופן די ברור: כיום, במדינת ישראל, גיל הפרישה לפנסיה על פי חוק הוא בסביבות גיל שישים וחמש. רבים מאוד יוצאים לפנסיה מוקדמת בסביבות גיל 50-55. חברות הייטק ומעסיקים רבים אינם מקבלים עובדים חדשים מעל גיל שלושים וחמש, בטענה שהם זקוקים ל"דם צעיר" במערכת.

זו המציאות, הגם שהיא כואבת.

לעומת זאת, בכל מה שקשור לתפקידים רוחניים, גדלות האדם נמדדת ובאה לידי ביטוי בעיקר כאשר הוא מגיע לגיל שבעים – שמונים. בעם היהודי לדורותיו, רבים מהצדיקים שכונו "גדולי הדור", זכו לתואר זה רק בגיל זקנה.

כאשר אדם מתמקד בחייו בעניינים רוחניים כלימוד תורה, עבודת המידות, שיפור האישיות וכדומה, כל עוד שהוא צעיר בגילו כמעט ולא שומעים עליו, אולם ככול שהוא מזקין והולך, יותר ויותר אנשים מתחילים להסתופף בצלו. משום שכל יום שעובר, מעצים את כוחותיו הרוחניים. אנשים אלו מגיעים לשיאם בגיל מופלג, וניתן לראות בחוש כיצד אותם צדיקים בני שמונים-תשעים, אשר עמלו כל חייהם על שיפור המידות, מזדהים עם כאבו של ילד קטן, ומוחם שהורגל כל חייהם בלימוד התורה מבריק באופן מעורר השתאות.

היטיב להגדיר זאת רבי שמעון בן עקשיה (קינים פרק ג): "זקני עם הארץ – כל זמן שהן מזקינין, דעתן מטרפת עליהם… אבל זקני תורה אינן כן – אלא כל זמן שהן מזקינין, דעתן מתיישבת עליהן".

אין ספק שאדם זקוק לכלים גשמיים ולגוף תקין כדי להתקדם רוחנית בגיל זקנה, אולם המציאות מוכיחה, שבכל מה שקשור לרוחניות, אדם מצליח לעלות ולהתעלות חרף מצבו הבריאותי הרעוע.

שלמה המלך כותב: "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה, לָאָרֶץ" (קהלת ג, כא). בפסוק זה מסכם שלמה את מה שאמרנו. החלק הבהמי של האדם ("רוח הבהמה), יורד כלפי מטה, אולם היתרון האנושי ("רוח בני האדם") – שהיא הנשמה – הולכת ועולה ללא הפסקה.

במקום אחר כותב שלמה: "אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה. כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה" (קהלת ז, י). כלומר, אצל האנשים שלימי הדעת, המבקשים חכמה אלוקית כל חייהם, ימי הזקנה טובים מימי הנערות. אולם אצל אנשים חסרי הדעת, המבלים בהבל ימיהם בבקשת תענוגי בני אדם, אצלם בוודאי ימי הילדות והנערות טובים הרבה יותר, שהרי בימי הילדות הגוף ידע ליהנות מתענוגות העולם הזה. אומר שלמה, אם אדם אומר שהימים הראשונים היו טובים מהימים האחרונים, הוא וודאי לא אומר זאת מתוך חכמה. כלומר – החכמה היא לא זו המנחה את אותו אדם, משום שכשאדם מונחה על ידי החכמה, הימים האחרונים טובים יותר מאשר הימים הראשונים, לפחות בדרך כלל.

על האדם להתבונן במשמעות חייו, ולקבל החלטה אסטרטגית האם להשקיע בכוחות הגוף – המתמעטים והולכים, או בכוחות הנשמה – המתגברים והולכים.

יוסף הצליח לנווט את ספינת חייו בהצלחה מרובה. יוסף השקיע את כל כולו בעולם הרוחני ההולך ומתעצם, למרות שהוא היה עטוף בעטיפה חומרית קשה.

פרשת "מקץ" נקראת בדרך כלל בימי החנוכה. ספר "עוללות אפרים" (מאמר על חנוכה), משלים את הדברים שהזכרנו באופן נפלא:

בימי החנוכה, תקנו לנו חכמים את מצוות הדלקת נרות, זכר לנס פך השמן שאירע כאשר נצחו החשמונאים את היוונים.

ישנן שתי דעות בתלמוד (שבת כא ע"ב), כיצד יש לקיים את מצוות הדלקת נר חנוכה. שיטת בית שמאי היא – "פוחת והולך". כלומר, ביום הראשון מדליקים שמונה נרות, ביום שלאחריו שבעה נרות, וכך פוחתים נר אחד בכל יום. שיטת בית הלל היא "מוסיף והולך". כלומר – ביום הראשון מדליקים נר אחד, ביום השני שני נרות וכך מוסיפים בכל יום נר, עד היום השמיני בו מדליקים שמונה נרות, וכך גם נפסק להלכה.

מחלוקת זו בנושא נר החנוכה, מבטאת את דילמת החיים על נשמת האדם המשולה לנר ("נר השם נשמת אדם"). אדם נתון תחת מאבק תמידי בדבר השאלה במה להתמקד בחיים? ב"פוחת והולך" – כוחות הגוף, או ב"מוסיף והולך" – כוח הנשמה?

נפסקה ההלכה כבית הלל, ואנו מוסיפים והולכים. אנו מעצימים את האור ואיננו נכנעים לחושך.

למרות שעיקר ההתמקדות שלנו צריכה להיות בהעצמת כוח הנשמה, עלינו גם לזכור את הגוף הפוחת והולך, ועל ידי כך לזכור את יום המוות. זכירה זו מועילה לאדם ונותנת לו פרופורציה נכונה לחיים.

בחג החנוכה, אומרים אנו מידי יום בסוף תפילת שחרית את פרק ל' שבספר תהלים:

מזמור זה, עוסק בדיוק בקונפליקט שהזכרנו:

"מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד. אֲרוֹמִמְךָ השם כִּי דִלִּיתָנִי, וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי. השם אֱלֹהָי, שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ, וַתִּרְפָּאֵנִי. השם הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי, חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר. זַמְּרוּ להשם חֲסִידָיו, וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ. כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ, חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ, בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי, וְלַבֹּקֶר רִנָּה. וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי – בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם. השם – בִּרְצוֹנְךָ, הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז, הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ – הָיִיתִי נִבְהָל. אֵלֶיךָ השם אֶקְרָא, וְאֶל השם אֶתְחַנָּן. מַה בֶּצַע בְּדָמִי, בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת, הֲיוֹדְךָ עָפָר, הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ? שְׁמַע השם וְחָנֵּנִי, השם הֱיֵה עֹזֵר לִי. הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי, פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה. לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם, השם אֱלֹהַי,    לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ".

המלבי"ם מבאר, שמזמור זה כתב דוד בתור הודאה לבורא על כך שהוא הבריא מחוליו, והבית המוזכר כאן ("מזמור שיר חנוכת הבית"), הוא משל על הגוף, שהוא מעון לנפש ובית לאדם הפנימי השוכן ודר בקרבו. שהרי הנשמה היא האדם האמתי, והגוף החומרי הוא רק בית חומרי לנשמה. כאשר דוד חלה, נתרופפו עמודי הבית ואחרי שנתרפא חזר הבית ונבנה. לכן אמר דוד: "חנוכת הבית לדוד", הכוונה לביתו הפרטי שהוא מעון לנפשו הפרטית.

המזמור בתחילתו מדבר על הטלטלות האנושיות – ייאוש ותקווה, תקופת "ערב" ותקופת "בוקר", הסתרת פנים והארת פנים. בהמשך, עוסק המזמור בדילמה שבין הגוף הפוחת והולך, לבין הנשמה המוסיפה והולכת.

"השם אלוקיי, שוועתי אליך ותרפאני" – רש"י כותב, שהרפואה כאן הכוונה לסליחת העוון, והמלבי"ם מפרט יותר, שדוד אומר – "סיבת חוליי הייתה על ידי העוונות ותחלואי הנפש, שעל ידי שחלתה הנפש ונטתה למות מוות נפשי על ידי עוונותיי, על ידי זה חלה גם הגוף". על ידי שהבורא מחל לו על עוונותיו, הוא ניצל "מיורדי בור".

בהמשך אומר דוד: "מה בצע בדמי ברדתי אל שחת? היודך עפר? היגיד אמיתך?" איזו תועלת תצמח מהדם שלי אם ארד אל הקבר? האם כשאשוב להיות עפר אוכל להודות לך? האם אוכל להגיד את אמיתותך? דוד מתחנן לבורא: אני רוצה לזמר ולהודות לך לנצח, ולא לדום חלילה, אני רוצה להיות בן אלמוות! להיות מוסיף והולך!

לא לחינם קבעו חכמים לומר את המזמור הזה בימי החנוכה.

נסיים בנקודה הבאה:

כשהחשמונאים נכנסו להיכל, הם מצאו פך אחד של שמן טהור, שלא שלטה בו יד האויבים. זהו רמז לנשמתו של אדם, שיד אדם לעולם אינה יכולה לפגוע בה. גם אם אדם מרגיש אטום וטמא, כפי שהחשמונאים מצאו שבית המקדש כולו היה טמא, עליו לדעת, שאם הוא יחפש, הוא ימצא את הנקודה הפנימית הטהורה, שבה אי אפשר לגעת, וממנה יוכל הוא לטהר מחדש את מקדש חייו הפנימי ולהאיר את נשמתו באור נצחי.