יגעת? מצאת!

יעקב אבינו יוצא מבאר שבע ופניו מועדות אל העיר חרן. הוא נוטל את מקל הנדודים על פי הוראת אמו – רבקה. לרבקה נאמר בנבואה שעשיו אחי יעקב מתכונן להורגו. בנקודה זו מתחילה מסכת חייו המיוסרת, שלא הרבה היו מסוגלים לעמוד בה. חכמים במדרש כותבים שיעקב עבר את כל סוגי הצרות שאדם מסוגל לעבור: נדודים בלתי פוסקים, ארבע עשרה שנות עבודה בתת תנאים בשביל הדבר האלמנטארי ביותר – נישואין. חייו נתונים באיומים מצד אחיו, ואפילו חמיו, לבן, שחוץ משמו כולו היה "שחור", רדף אחריו להורגו ואילולא אלוקים היה מזהיר אותו בחלום שלא יפגע ביעקב – לבן היה פוגע בו. היו עוד כהנה וכהנה תלאות ומאבקי הישרדות, אשר מכוחם העפיל לפסגות רוחניות ואישיות, זכה וכל ילדיו הלכו בדרכו, וממנו נוסדה אומה הקרויה על שמו – "ישראל".

בניו כמותו, משחר היסטוריית קיומם ועד היום, נאבקים על חייהם. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. את הכוחות לשרוד אנו שואבים ממנו, כוח הסבל שלו, עמידתו האיתנה היא זו שנותנת לנו את הכוח להמשיך ולהעביר את לפיד האמונה – הלפיד שהובטח שלא יכבה לעולם – מדור לדור.

מפרשי התורה מבארים, שתלאות יעקב הן סימן לדורות. כל מה שיעקב עבר, כל סבל ותלאה, יעברו בניו. הדברים עמוקים מאוד, אין בכוחי להבינם. ניתן דוגמא קטנה, מן הנמנע להיפטר בלא כלום.

נתבונן בפסוקים המתארים את ירידת יעקב לחרן ונראה הקבלות מרתקות בין ירידתו לחרן לירידת בניו למצרים:

יעקב גולה לחרן – בניו גולים למצרים.

יעקב יוצא מחרן ברכוש גדול – בניו יוצאים ממצרים ברכוש רב.

שלשה ימים לאחר צאת יעקב מבית לבן, זה האחרון פותח אחריו במרדף – שלשה ימים לאחר צאת בניו ממצרים פרעה רודף אחריהם.

שבעה ימים לבן רודף אחריו עד שמשיגו – שבעה ימים פרעה רודף אחר בני ישראל, עד שמשיגם בים סוף.

רכושו של יעקב התרבה על ידי מקל ליבנה – ניסי מצרים נעשו על ידי המטה של משה.

לבן הבטיח הרבה ולא קיים – פרעה הבטיח הרבה ולא קיים.

המעוניין יכול להעמיק ולהתבונן בדברי רבותינו ולגלות אוצרות של ממש בינות למשעולי הפרשה.

ברצוני להתמקד בעניין מרתק, אשר אם נשכיל להבינו לאשורו ייפתח בפנינו חלון הזדמנויות חדש…

יעקב בדרכו חרנה ולפתע שקעה השמש, מיד – "וישכב במקום ההוא". בחלומו "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו". "והנה השם ניצב עליו ויאמר: אני השם אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק, הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך, והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך, והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך".

אין ספק, הבטחות נשגבות…

"חלום" זה מהווה אבן יסוד בקיומו של עם ישראל, הדברים גבוהים עד למאוד ומונחים בהם סתרי תורה, אולם רבותינו הראשונים מגלים לנו מספר דברים הניתנים להבנתנו.

מה רעיון הסולם? מעלית של מלאכים? כולכם מבינים שישנה משמעות לעניין…

הסולם, אשר מונח בארץ וראשו מגיע השמיימה, מבטא את הנהגת אלוקים בעולמו, את הקשר בין השמים לארץ.

לכל אומה בעולם, יש שר/מלאך הממונה עליה בעולם העליון, שר שדרכו יורד השפע לאותה אומה, כך סידר אלוקים את עולמו. כאשר הוא רוצה לרומם אומה או להשפילה, הוא מרומם או משפיל תחילה את השר הממונה עליה והדבר בא לידי ביטוי בארץ. עניין זה מוזכר רבות בדברי רבותינו, למשל בפסוק "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים", "מת" לשון יחיד, מדוע? כוונת הפסוק שבני ישראל ראו את שרו של מצרים מוטל מת, ולכן מיד הם פרצו בשירת "אז ישיר", כי לאחר שהשר מת, מובטח שהם לא ישובו להרע.

עניין זה אלוקים מראה ליעקב בחלום. הוא מראה לו את הסולם שמקשר בין השמים והארץ, את אופן הנהגתו – את המלאכים והשרים של האומות כיצד הם עולים ויורדים, כשהם עולים יש להם כוח לשעבד ולהרע לעם ישראל, וכשהם יורדים – אין להם כוח… אבל, וכאן פסגת החלום והבשורה: "והנה השם ניצב עליו", אלוקים מבטיח לו שאתה, יעקב, לא תהיה  ביד המלאכים, לך ולבניך אין שר שישלוט, אלא אני בעצמי יהיה ניצב עליך ללא צורך ב"צינורות" ומתווכים, "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך…"

אלוקים ממשיך ומבטיח הבטחה נוספת, הבטחה על עתיד קיומו של העם: "והשיבותיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך!". הובטחנו שלעולם השם לא יעזבנו, יום יבא ונשוב אל אדמתנו!

לכל ההבטחות הללו, זכה יעקב במחזה הסולם.

ידידיי, הגענו לשיא.

התלמוד [חולין צא'] מתאר את דרכו של יעקב. יעקב כבר הגיע לחרן, ופתאום הוא "תפס את עצמו" והרהר בליבו: הרי עברתי בירושלים, בהר המוריה – מקום המקדש, "אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותיי ואני לא התפללתי?", סבי אברהם התפלל שם, אבי יצחק התפלל שם, כיצד עברתי שם בלי לתת את הכבוד הראוי למקום מיוחד זה? מיד "נתן דעתו לחזור", קפצה לו הדרך, וכשהגיע לשם אלוקים השקיע את החמה שלא בעונתה, יעקב הלך לישון ואז הגיע החלום עליו דברנו…

המחזה והבשורה נתנו לו במקום המקדש, כנראה שרק במקום מיוחד שכזה שייך לזכות להבטחות מעין אלו. כשיעקב עבר שם בפעם הראשונה והמשיך בדרכו, אלוקים לא אותת לו, ולו ברמז, שיש לו בשורה עבורו. רק כשהגיע יעקב לחרן, ונתן דעתו לחזור – מיד קפצה לו הדרך, הגיע למקום המקדש ואז אלוקים נגלה אליו עם ההבטחות. עובדה זו מעוררת חשיבה, מדוע? הרי בבשורה זו טמונות הבטחות קריטיות עבור העם היהודי, מדוע כשיעקב עבר שם בפעם הראשונה אלוקים לא אומר לו עשה חניה במקום זה, כי יש לי מסר עבורך ועבור עתיד בניך?

הגענו לנקודה. אלוקים חפץ ומוכן להשפיע על האדם שפע ברכה ממרום, ברכות והצלחות בכול תחום, רק יש תנאי בסיסי. האדם מצדו יעשה את ההשתדלות שהוא מסוגל לעשות. זאת אומרת, אלוקים משפיע עליך שפע שאתה בכוחות עצמיך לא יכול להשיגו, אולם נדרש ממך לעשות את המקסימום שאתה כן יכול! רק אחרי שאתה עשית את שלך – אלוקים עושה את שלו. זהו "כלל ברזל" שנוכל להבינו טוב יותר לאחר הפסוק הבא:

אלוקים מבקש "פתחי לי אחותי רעייתי…"(שיר השירים). כמה לפתוח? כותב התלמוד: "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם. נשים לב, אלוקים מבקש שנפתח לו פתח כחודו של מחט, והוא כבר יפתח וירחיב את הפתח לענק. מה היחס בין חודו של מחט לפתחו של אולם? יחס בלתי נתפס! פתחו של אולם בית המקדש היה בערך ארבע מאות מטר רבוע (!), ומה נדרש מאתנו – פתח כחודו של מחט! ובכל אופן, למרות שהיחס חסר פרופורציה, אם אנחנו לא נעשה את הפתח הקטן מצידנו, אלוקים לא יעשה את שלו! זו הנהגת האלוקים.

רעיון זה בא לידי ביטוי במקומות רבים בתנ"ך. נזכיר דוגמא אחת: בספר שמואל א' (פרק יד'), מסופר שהפלשתים באו להילחם בעם ישראל, ורק לשאול ולבנו יהונתן היו חרב וחנית! יהונתן ונערו יצאו למלחמה, מלחמה חסרת כל סיכוי הגיוני, והבורא עשה נס. הוא המם את הפלשתים מהומה גדולה וכך נושע עם ישראל. הנה לנו, הגם ש"בשורה התחתונה" עם ישראל ניצח על ידי נס, בכל זאת, אם יהונתן ונערו לא היו יוצאים – הנס לא היה נעשה! גם ים סוף נקרע רק לאחר שנחשון בן עמינדב קפץ וכמעט טבע…

הוא אשר אמרנו, אלוקים מצפה שאנו מצידנו נעשה את מה שביכולתנו, הוא כבר ימשיך…

נסיים בסיפור [מדרש שיר השירים] על רבי חנינא בן דוסא, שהיה ידוע כעני מרוד אשר לא היה לו פרוטה לפורטה. ויהי היום ורבי חנינא נעצב אל ליבו. מה קרה? הוא ראה יהודים טובים בדרכם ירושלימה ובידיהם נדבות לבית המקדש, זה הביא סנסני כסף וזה הביא מטילי זהב, רבי חנינא רואה ועיניו כלות, הוא עולה לירושלים וידיו ריקות, אין לו כלום!

הלך רבי חנינא כשכולו עצוב, ולפתע הוא רואה אבן גדולה, או! שמח רבי חנינא בלבו, זו אבן גדולה, היא מתאימה לבית המקדש! נטל פטיש, סיתת אותה יפה, עשה אותה מרובעת – נפלא! הבעיה, מישהו צריך לסחוב אותה, לבד הוא לא יכול, לשלם לסבלים אין לו כסף… הצער גדול, הוא כל כך רצה להביא משהו לירושלים…

אלוקים יושב בשמים ורואה את צערו הגדול ושולח לו חמשה מלאכים בדמות פועלים. אמרו לו: אנו מוכנים לשאת את האבן במחיר סמלי, כי בין כה אנו בדרכנו ירושלימה. אבל תנאי יש לנו – "ובלבד שתיתן ידך עמנו!", תושיט יד, תעזור. שמח רבי חנינא על הדבר, נתן את ידו ומיד מצאו עצמם בירושלים… כשהגיעו רצה רבי חנינא לשלם להם, אך לא מצאם! הם נעלמו! מה לעשות? הרי הוא צריך לשלם… הלך לחכמי ישראל, שטח בפניהם את בעייתו. אמרו לו, רבי! היו אלו מלאכים שנשלחו אליך מאת השם, ראה השם את צערך ועשה לך נס!

המדרש יפה, אפשר להפיק ממנו הרבה לקחים, הנקודה הרלוונטית לגבינו היא: "ובלבד שתיתן ידך עמנו" – לולא רבי חנינא היה שם את ידו, הנס לא היה נעשה. אלוקים מצפה מאתנו שאנו נעשה את שלנו,  אחר כך הוא יעשה את שלו!

המסר עבורנו גדול וחשוב. כולנו רוצים להתקדם, להצליח, להשתנות ולהעפיל לפסגות, אנו חייבים את עזרתו של הבורא יתברך, הכול יכול. אלוקים רוצה לעזור, הוא רוצה לשפוך עלינו "ים" של ברכה, הוא מחכה לדבר אחד – לצעד שלנו, כשזה יהיה, הבורא יבא לקראתנו…
זהו סיפורו של יעקב, ובעצם, סיפורו של כל אחד ואחת מאיתנו…

מאת: רב משה שינפלד, ערכים (מקור)