השיעור השבועי: פרשת ויקהל, ליל הסדר

ליל הסדר – ליל הכרת טובה

סיפור יציאת מצרים – מדוע?

ליל הסדר. הוא לילה מאוד מיוחד שבו אנו מודים על הגאולה. ואף הדיברה הראשונה שבעשרת הדיברות היא על האמונה בגאולת מצרים (שמות כ ב) "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", כך שבבסיס האמונה קיימת ההכרה בגאולת מצרים, שמטרתה היא (שמות י א ב) "למען שתי אתתי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'".

דהיינו שמלבד מטרת המכות לשלם למצרים כגמולם, קיים הוא הטעם שיהא מה לספר לבנים. הרי שסיפור יציאת מצרים הוא מעיקרה של היציאה. ומעתה יש להבין מהו התועלת שיש להפיק מסיפור יציאת מצרים, שלכך היציאה היא מעיקרה של היהדות, ואף סיפור היציאה הוא מטעמי הגאולה?

מהו מה נשתנה

והנה יש להבין מה הוא מעלתו הגדולה של ליל הסדר. ביאור הדברים בהקדם קושיית הגר"א: בליל הסדר שואלים התינוקות 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה'. ניסוח השאלה תמוה, מהו מה הקדמת השאלה מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, הרי עיקרה של הקושיה מדוע בלילה זה אוכלים רק מצה, ונקשה קושיה זו לבדה בלא להקדים דבר, ומה היא ההקדמה 'מה נשתנה הלילה הזה'?

מיישב הגר"א (אורות הגר"א) שהדגש בשאלה הוא, שיש חידוש בלילה הזה שיש בו מצוות רבות, ואין מצוות מיוחדות ביום טוב הראשון של פסח, בשונה משאר המצוות שמצוותם ביום או שעיקרם ביום, ובליל הסדר מתחדש שיש מצוות שעיקרם בדווקא בלילה, וזהו שמקשה 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות' – שיש בו מצוות רבות בשונה משאר לילות. 'שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה' – מוסיפים התינוקות להקשות מלבד חיוב המצוות שבלילה הזה, מדוע יש בו שינויים רבים משאר לילות השנה.

"לילה כיום יאיר"

וטעם הדבר שחלוק לילה זה. מחמת ששם יום עליו, וכמאמר הפסוק (שמות יג ח) "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" מבאר רש"י  "בעבור זה" – 'בעבור שאקיים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו'. דהיינו שחיוב סיפור יציאת מצרים הוא בליל הסדר כאשר מצה ומרור מונחים לפניך, ומכל מקום לשון הפסוק "ביום ההוא", הרי שליל הסדר שם יום עליו, וכך לשון הפסוק בתהילים (קלט יב) "לילה כיום יאיר". ולכך הלילה נתחייב במצוות כיון שאין לו בחינת לילה כלל.

וכך מפורש בדברי רש"י (שמות יב ו)

'היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר (יחזקאל טז ח) "ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דדים" – הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר (שם ז) ואת ערום ועריה, ונתן להם שתי מצוות דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר (שם ו) "מתבוססת בדמיך" – בשני דמים'.

מתבאר בדברי רש"י שלא היו ישראל ראויים להיגאל ולכך נתן בידם שתי מצוות, דם פסח, ודם מילה שמלו באותו הלילה. והקשו המפרשים הלא אומרת הגמרא ביבמות (דף עב:) אין מלין בלילה, והיאך מלו ישראל שבאותו הדור בלילה?

ואכן אומר הזוהר (בא דף לח.) ותנא הוה נהיר ליליא כיומא תקופה דתמוז, כל עמא דינוי דקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב "ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה". [שנינו היה מאיר הלילה כיום תקופת תמוז, כל עמו של הקב"ה, וזהו שכתוב "ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה"]. דהיינו שבליל הסדר במצרים היה אור כבתקופת תמוז, והיה זה כיום ממש, אך בכל דור ודור יש מצוות "והגדת לבנך" שהיא "ביום ההוא", כך שבכל שנה ושנה, יש ללילה זה דין יום.

וכך אומר האור החיים (שמות יג ח)

'ואמר "ביום ההוא" הודיע במתק לשון צדיק כי הלילה ההוא יום יקרא לא לילה, והוא אומרו בתהלים (קלט יב) "ולילה כיום יאיר", ולא חש שתטעה לומר יום ממש, ממה שגמר אומר בעבור זה שהוא בשעת מצה ומרור מונחים לפניך כאומרם ז"ל. וגם נס זה בכלל מצוות הגדה הוא.

הלל בליל הסדר

אמנם יקשה מדוע פסק השולחן ערוך (סימן תפז סעיף ד) 'בליל ראשון של פסח גומרין ההלל בצבור בנעימה בברכה תחלה וסוף'. ולכאורה כיצד אומרים את ההלל בלילה, הלא בגמרא במגילה (דף כ:) פוסקת שאין אומרים הלל בלילה, שנאמר "ממזרח שמש עד מבאו" – דרק מזריחה ועד השקיעה ניתן לומר הלל ולא בלילה?

ואף לדעת הרמ"א שפסק 'וכל זה אין אנו נוהגים כן, כי אין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת ההלל כלל'. הביא בלוח ארץ ישראל שהקשה רבי שמואל מסלנט דגם אם אין אומרים הלל בית הכנסת, מכל מקום בתוך ההגדה אומרים הלל, והוא אחד ממצוות ליל הסדר לומר הלל בלילה הזה, והרי הלל כל השנה הוא רק ביום ולא בלילה?

מיישב השפת אמת (ויקרא פסח שנת תרמד) כדברי הגר"א שהובאו שלילה זה שם יום עליו

בנוסח דמה נשתנה הלילה הזה. כי על אותו הלילה נאמר "לילה כיום יאיר" דנקרא בתורה יום, כדכתיב "והגדת לבנך ביום ההוא", ואמרינן בשעה שמצה ומרור מונחים הרי שנקרא יום. ולכן אומרים בלילה זה ההלל. אף על פי שאין קורין הלל רק ביום כדאיתא במגילה דכתוב ממזרח שמש עד מבאו, זה היום עשה כו'. רק דלילה זה נקרא יום ונשתנה מכל הלילות.

ליל שימורים

בגמרא בראש השנה (דף יא:) אומרת 'אמר קרא (שמות יב מב) "ליל שמורים"… לילה המשומר ובא מן המזיקין. וכתב הרמ"א (סימן תפ) 'ויש אומרים שיש לומר שפוך חמתך קודם "לא לנו" ולפתוח הפתח כדי לזכור שהוא ליל שימורים, ובזכות אמונה זו יבוא משיח וישפוך חמתו על הגויים. וכך כתב בשיבולי הלקט (שיבולי ההלכה חלק ב עמוד עח) שיש עניינים רבים בליל הסדר שטעמם דליל הסדר הוא ליל שימורים. ולכאורה טעם הדבר שדווקא בליל זה אין בו מזיקים, הוא מפני שהוא בבחינת יום שאין בו מזיקים.

ואף יש לעורר שאף ליל הסדר דינו כביום שמחוייב בו ללמוד, וכמו שכתב השולחן ערוך (תפא ב) 'חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה'. הרי לנו בדברי השולחן ערוך שדין לילה זה כיום שמחוייב בו בלימוד תורה עד שתחטפנו שינה. ומעניין הדבר שהלימוד בליל שבועות הוא מנהג ישראל, ונתקבל בכל תפוצות ישראל, אך הלימוד בליל פסח שהוא מעיקר הדין לא נתקבל למעשה בכל תפוצות ישראל, אף שכמובא בהגדה נהג מנהג זה בימי התנאים.

מקביל ליום הכיפורים

מנהג ישראל ללבוש קיטל – בגד לבן – בליל הסדר. וכתב הט"ז (תעב ג) 'כדי שלא תזוח דעתו עליו מרוב שמחה'. משמעות דבריו שלא תזוח דעת עליו משמחת הרגל, תקנו שילבש קיטל שהוא בגד מתים, כדי שייזכר ביום המיתה.

אמנם מובא בשם המהר"ל לבאר 'טעם לבישת בגדי לבן בליל פסח, כי גוון הלבן הוא פשוט בלי שום הרכבה… וכדמיון הזה היה הכהן הגדול נכנס ביום הכיפורים לפני ולפנים בבגדי לבן, בשביל שהיה קונה המדרגה העליונה, וליל שימורים הוא כיום הכיפורים בזה העניין, וטעם שניהם נסתר'.

מתבאר בדברי המהר"ל שצבע לבן הוא הרומז למדרגה עליונה, כי הוא רומז לפנימיות השלימה שאין בה תערובת חיצונית כלל, וכדמיון כהן גדול ביום הכיפורים חי עם מציאותו הפנימית בלא יחס לעולם הזה, ולעניין זה שווה ליל שימורים ליום הכיפורים. הרי לנו שליל הסדר מקביל ליום הכיפורים.

שני גדיי יצחק – שני שעירי יום הכיפורים

וכך בברכת יצחק ליעקב שהייתה בליל הסדר. אומר בפרקי דרבי אליעזר (פרק לב)

אמרה רבקה ליעקב, זה הלילה כולם אומרים בו הלל, ואוצרות טללים נפתחים בו, בזה הלילה עתידין בניך להיגאל ועתידים הם לומר שירה, עשה מטעמים לאביך ויברך את נפשך… הלך והביא שני גדיי עזים, וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק? אלא להקריב אחד קרבן פסחים, ואחד עשה מטעמים'.

ובדברי ה'פרקי דרבי אליעזר' למדים אנו את גודל מעלתו של ליל הסדר שבלילה זה אוצרות טללים נפתחים'. ומוסיף הרד"ל 'שני שעירי יום הכיפורים הם בזכות שני גדיי העיזים שהביא אז יעקב לאביו יצחק, וכן הרי שתי הקרבנות שאנו מקריבין בפסח קרבן פסח וקרבן חגיגה הם כנגד שני גדיי עיזים אלו'. הרי לנו בדברי הרד"ל שאף קרבנות יצחק שהוקרבו בליל הסדר הם כנגד קרבנות יום הכיפורים.

וכך כתב הגר"א באבן שלימה בביאור 'חד גדיא'

'חד גדיא דזבן אבא פירוש גדול אצלנו, שכל הטובות שהיו ושיהיו עוד בין בעולם הזה ובין בעולם הבא, את כולם ירשנו מאבותינו בעת שברך יצחק את יעקב, ולולי הברכות חסרנו כל, והכל היו לעשיו, והסיבה להברכות היו שני גדיי עיזים, וכי מאכלו של יצחק שני גדיי עיזים? אלא אחד לפסח ואחד לחגיגה, ורבותינו דרשו טוב לך וטוב לבניך, טוב לך שתירש את הברכות, וטוב לבניך שיזכו להביא שני שעירים לכפר עליהם ביום הכיפורים. ונראה דהא בהא תליא וכמו שהשעירים של יום הכיפורים, אחד בא לכפר ואחד בא לפייס את השטן, כך השעירים שהביא יעקב אחד בא לקבל הברכות והשני לפייס את השטן שלא יקטרג'.

אף מדברי הגר"א למדים אנו בגודל מעלת ליל הסדר שמקביל הוא אף ליום הכיפורים, וביותר שאמרה רבקה ליעקב שלילה זה הוא מקור השפע של רוחניות וגשמיות מטבע הבריאה, ומאחר שכל שבידנו מאבותינו הוא מכוח כוחו של לילה זה, הרי לנו כוחו של ליל הסדר שכל הטובות שבידנו, הרי הם מליל הסדר.

ואף במעלת סעודת ליל הסדר כתב השל"ה 'סעודת לילה זו היא כמו סעודה רוחנית כעין מטעמי יצחק, ודוגמא לדבר סעודת עורו של לוויתן'. ואף מדבריו למדים אנו מעלתו של לילה זה.

מצוות סיפור יציאת מצרים

ועיקר מצוות הלילה הוא סיפור יציאת מצרים. וכתב הרמב"ם (פרק ז מחמץ ומצה הלכה א) 'מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן שנאמר (שמות יג ג) "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" כמו שנאמר (שמות כ ח) "זכור את יום השבת". ומנין שבליל ט"ו? תלמוד לומר (שמות יג ח) "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה" בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך'.

מביא ה'עמק ברכה' שהקשה הרב מבריסק מה שונה לילה זה שיש חיוב לספר סיפור יציאת מצרים, משאר לילות השנה שמזכירים יציאת מצרים בקריאת שמע? ומבאר הרב מבריסק שאכן חיוב להזכיר יציאת מצרים שווה בשניהם, אך בליל הסדר נוסף מצווה להזכיר את יציאת מצרים בדרך סיפור, וכפי שמוסיף הרמב"ם (ה"ג) 'אין לו בן, אשתו שואלתו. אין לו אשה, שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה. ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה'. מתבאר בדברי הרמב"ם שמצוות זכירת יציאת מצרים בליל הסדר הוא בדרך סיפור לאחר, ואף צריך בדרך שאלה ותשובה, ולכך שואלים התינוקות מה נשתנה, כי בדרך שאלה ותשובה חודרת התשובה לעומק הלב.

אמנם אין מטרת הסיפור לידיעת דברים בעלמא מה אירע במצרים, כי לכך אין צורך בדרך שאלה ותשובה ומספיק שיספר מה שאירע, אלא צריך שאחר שישיב לעצמו את התשובה מהו ליל הסדר, תשתנה הרגשתו ויבין עד כמה מחוייב הוא להודות לבורא יתברך על הטוב שעשה עמו מעודו, ועל שהוציאנו ממצרים, וזהו ליל הסדר, שיוצר סדר חדש מכפי שחשב בתחילה. וכך הוא נוסח ההגדה מצה זו על שום מה? מרור זה על שום מה? שזהו בדרך שאלה ותשובה.

וכך למדים אנו במשנה בפסחים (דף קטז.) 'מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה… שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי'. ראשית למדים אנו שנכתבה הגמרא בזמן בית המקדש, מכך שהקשה התינוק מדוע הלילה הזה כולו צלי שהוא דין בזמן בית המקדש שאכלו בשר פסח שהינו צלי, אך מוסיף רש"י 'כאן במזיגת כוס שני הבן שואל את אביו: מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה', משמעות דברי רש"י ששינו בסדר הסעודה כדי שיתעוררו הבנים וישאלו, והוא מהטעם שביארנו דכך חודרת התשובה לעומק הלב.

מתחיל בגנות ומסיים בשבח

מוסיפה המשנה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש (דברים כו ה) מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור כל הפרשה כולה'. והגמרא אומרת 'מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. ושמואל אמר: עבדים היינו'. בפשטות נחלקו רב ושמואל מהו סיפור הגאולה, רב סובר שהוא מתחילת הגאולה הרוחנית, שנגאלו מעבודה זרה, דהוא בימי אברהם וממילא אף תרח נחשב מאבותינו, כי מחמת שהיה עובד עבודה זרה, זכה אברהם אבינו להגיע להפכו הגמור להידבק בקב"ה, "אתה הוא ה' האלוקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך".

אך שמואל סבר שמספרים מתחילת הגאולה הפיזית מהשעבוד הגשמי, שהוא מ"ארמי אובד אבי" שאז החלה הגלות. ולמעשה אנו עושים כשניהם, שמתחילים מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ואחר כך אומרים "ארמי אובד אבי".

אמנם מבארים הראשונים שהנידון הוא מה הוא המוקדם, הגאולה הרוחנית הוא הגשמית, אך מודים כולם שנצרך לומר את שניהם. כי כל מה שקרבנו המקום לעבודתו שבמתן תורה פסקה זוהמתן הוא מחמת שהוציאנו ממצרים וראו את יד ה' בעשרת המכות ובקריעת ים סוף, וכך זכו להגיע לדרגה השלימה של וקרבנו המקום לעבודתו.

ובטעם מתחיל בגנות ומסיים בשבח מצינו טעמים שונים.

הריטב"א מבאר 'לתת הודיה לה' יתברך כאשר מאשפות ירים אביון'. ובתוספות רי"ד מבאר 'לספר בגנות ישראל כדי להזכיר נפלאות הבורא שהפליא לעשות עמנו'. דהיינו שלספר חסדי ה' צריך להתחיל מהדרגה הנמוכה, ומשבח עד כמה הגענו בזכות חסדיו המרובים. ובמהרש"א כתב 'ענינו שביום שמחת לבו של אדם יזכור תחלת שפלותו וגנותו שלא תזוח דעתו עליו. ומהאי טעמא דורש נמי מארמי אובד אבי, ועל כן בעי לאודויי ולשבוחי טפי'.

אמנם במהר"ל מבאר 'כיון שאנו חייבים להכיר הטוב והגמול שהטיב הקב"ה עמנו כדי להודות ולשבח לפניו, על כן צריך להתחיל לספר בגנות כדי שמתוך הגנות מתברר גודל ותוקף הישועה'. ומשמעות דבריו שעל ידי גודל ותקוף הישועה נתעורר להודות לקב"ה.

ובפנים מסבירות כתב 'להראות כשם שהיו ישראל נתונים בשפלות ולאחר מכן נתרוממו ונגאלו כן עתה אף על פי שאנו משועבדים תחת אומות העולם לבסוף נזכה לבוא לשלוה כעניין אמרו צדיקים תחילתן ייסורים ולבסוף שלוה'.

תכלית ההודאה – להודות אף על הרע

אמנם יש להוסיף את דברי הבית הלוי (שמות טו א) ששאל משה "מאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" וכתב רש"י שענה לו הקב"ה "באז חטאתי". ומבאר הבית הלוי

דהנה מי שהוא בצער שמשבח לשמו יתברך, הוא רק עבור טובתו שקיבל והצלתו מהצער, הרי לא יוגדל שמחתו יותר מאילו לא היה לו צער מקודם, ועיקר שמחתו הוא רק על ההצלה, ולא על הצער שמקודם, דבו לא ישמח כלל.

אבל השירה שאמרו משה וישראל אז, לא היה עיקר שמחתם על זה שניצולו מיד המצריים, רק עיקר שמחתם היה על זה שזכו להיותם הכלי חפץ אשר על ידם נתגדל כבודו יתברך, ועל ידי הצלתם ממצריים נתפרסם שמו, וכמו שאמרו בהתחלת השירה "אשירה לה' כי גאה גאה". ואם כך הרי השירה נאמרה גם על השעבוד הקדום, כמו על הגאולה, דאלמלא השעבוד לא היה מקום להגאולה, ושמחו בהשעבוד הקדום כמו בהגאולה של עתה.

וזהו שאמר ב'אז' חטאתי, דמקודם התרעם על כובד השעבוד, ועכשיו אני אומר שירה ב'אז' פירושו דאני אומר השירה גם על אז, דהיינו על השעבוד הקדום, כמו על הגאולה של עכשיו, וזהו שאמר הכתוב בתהלים (קיח כא) "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה" – כי אני נותן לך הודיה על העינוי הקודם, דעל ידי זה באה לי הישועה, ונתקדש שמך ברבים על ידי, ועל שניהם כאחד אני מודה לך, ושניהם כאחד טובים.

וזהו מתחילים בגנות על הגנות צריך להודות, כי בלא הגנות לא היה מגיע השבח, וביותר כי מכוח הטומאה מגיע גודל הטהרה. וכדברי המדרש (במדבר רבה פרשה יט) "מי יתן טהור מטמא" (איוב יד ד) אברהם מתרח. כי מתוך החושך מגיע חלק החיוב, כי זהו עיקר הטהרה, שהטהרה מתקנת את הטומאה.

פרשת ביכורים

אמנם צריך הדבר ביאור מדוע מרבית ההגדה סובבת סביב פרשת "ארמי אובד אבי" שהיא הפרשה שאומרים בהבאת ביכורים, ולכאורה הסברא אומרת שיאמרו את פרשות שמות וארא בא, שמתארות את שעבוד ומכות מצרים, ונבאר ונתאר היאך אירע השעבוד והמכות שבעקבותיו, ומדוע קוראים את פרשת ארמי אובד אבי?

הנה בהבאת ביכורים עושים עסק גדול. כשמתחיל לגדול הפרי הראשון הבעלים מסמן אותו בחוט, וכשתם גידולו מתקבצים כל בני המקום ומלווים את הבעלים בכלי נגינה לירושלים, ולנים ברחובה של עיר כדי לפרסם את הדבר ושיצטרפו עוד ללוותו, הגיע לירושלים יצאו הגזברים לקראתו, ובבית המקדש הוא מביא את הביכורים ומתוודה ומניף ומשבח ואומר פרשת ארמי אובד אבי.

ומאידך המביא מעשרות שהוא ניסיון גדול, להביא עשירית מהגידול שלעיתים יכול להגיע לפירות רבים, אומרים לו תודה רבה שים במחסן וניפגש שנה הבאה, ולכאורה הדבר היפך הסברא, מי שמביא הרבה מגיע לו כבוד גדול, אך המביא ביכורים שהוא פרי אחד, אין צורך לעשות עסק כלל?

אלא הדבר טעות מיסודו. ביכורים אינו הבאת קרבן. בביכורים הוא מביא את עצמו לומר תודה על חסדי ה' וסיבת בואו הוא הביכורים, וכשאדם מודה, הוא מתחיל מארמי אובד אבי שהוא תחילת הגאולה, ותחילת הקמתו של עם ישראל, וכדברי הבית הלוי שאף על הגלות צריך להודות, ועל הודאה עושים עסק גדול. וכך בליל הסדר אומר השפתי חיים שעלינו להודות לקב"ה על חסדיו הגדולים, ועבודתנו היא שבסוף ליל הסדר יודגש הדבר היטיב בלבנו שנדע עד כמה צריך להודות לקב"ה, החל מארמי אובד אבי עוד חסדיו שבכל יום.

סיפור היציאה – עיקרה בלבו

אמנם מקשה המהר"ל שבקריאת המגילה הקורא את כל המגילה וחיסר אות אחת לא יצא ידי חובתו, אף שמצוה זו מדרבנן, אך מצוות סיפור יציאת מצרים שהיא מדאורייתא כל אחד מספר כאוות נפשו ובלשונו. ומדוע לא נתקן נוסח לסיפור יציאת מצרים. אמנם אנו קוראים את ההגדה שתקנו הגדה של פסח, אך אין דין לקוראה בדווקא, אלא מחמת שנתמעט הלבבות תקנו נוסח, אך אין צורך להצמד ללשונו בדווקא, והעיקר הוא לספר בניסי יציאת מצרים, ומעתה מדוע לא נתקן נוסח כבקריאת המגילה?

הנה יש להקשות עוד מדוע מברכים על קריאת המילה ואין מברכין על סיפור יציאת מצרים ודנו בכך הראשונים. ומיישב המהר"ל (גבורות ה' פרק סב) 'ויראה כיון דעיקר הדבר הוא מחשבת הלב דצריך להבין מה שאמר ואם לא כן לא הוי מידי, וכיון שהעיקר הוא בלב לא שייך ברכה אלא במצוה שעיקר שלה במעשה, ומברך אשר קדשנו כי המעשה הוא עיקר ולפיכך אין מברכין על הגדה'.

ולדברי המהר"ל מתבאר שאין תועלת בקביעת נוסח לסיפור יציאת מצרים, כי כל אחד בלשונו צריך להכניס אל לבו את סיפור יציאת מצרים, וככל שיספר יותר, כך יותר יכנס אל לבו, וממילא יפנים עד כמה הוא צריך להודות לבורא יתברך על חסדיו הגדולים מגלות מצרים ויצירת עם ישראל ועד עתה, ועל הרגשה אין ברכה, ואף שמספר בפיו, אך עיקר הדבר הוא הכרת הטוב שיוצאת מכך, שאין עליה ברכה. אך קריאת המגילה מצוותה היא הקריאה כדי לפרסם הנס, ועל כן מצוותה שיקראו כלשונה. זהו תכלית סיפור יציאת מצרים.

הכרת הטוב

מביא השפתי חיים (שמות עמוד כד) כתבו במדרש (שמות רבה ד ב) 'בשעה שאמר לו הקב"ה "ועתה לכה נא אשלחך אל פרעה אמר לו: ריבון העולם איני יכול מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עמו כבן, ומי שהוא פותח פתחו לחברו, נפשו חייב לו'. עם ישראל מצפה לגואל, והקב"ה אומר למשה לך וגאל את עם ישראל, אומר משה לקב"ה יש לי הכרת הטוב ליתרו שפתח בפני את ביתו, ואף הביא לי את בתו, ואיני יכול לעזוב את ביתו בלא רשותו. ואף שמשה הציל את בנותיו ואת צאנו, ונתן לו את בנותיו כיון שרצה שידוך לבנותיו, ומשכך אף יתרו חייב למשה, אך אמר משה אני חייב הכרת הטוב ליתרו על שסייע לי בעת צרתי, ולכך איני יכול לעזוב בלא רשותו.

אך פרעה הוא היפך מדה זו. "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" שנתחדשו גזירותיו, דהיינו שאף שידע מי הוא יוסף ששיקם את כלכלת מצרים, והפך אותה לאחת המעצמות הגדולות בעולם, אך בכפיות טובה לא ידע המלך את יוסף ושעבד את בני ישראל.

וכך לבן אומר ליעקב "נחשתי ויברכני ה' בגללך", ואף שקודם לבואו של יעקב לא היו לו בנים וצאן רב, וכעת נולדו לו בנים ונתרבה צאנו, וודאי הוא בזכותו של יעקב, אך לבן אינו מכיר בטובה, וממילא הוא כפוי טובה כי אינו רוצה להרגיש חייב לחברו, ולכך מבקש לעקור את הכל. למדים אנו שבלא רגשי הכרת הטוב יכול האדם להגיע לשנאת המיטיב לו.

ולכך כתוב חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כי אחר שראו ישראל את עשרת המכות ויצאו ממצרים, הייתה להם הכרת הטוב כלפי הקב"ה שהוציאם ממצרים, והודו על כל מה שאירע ואף על הצרות, כי הקב"ה העלה אותם לדרגה השלימה שראו על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, וזהו 'שירה חדשה שבחו גאולים', שהגיעו בדרגתם לבניין בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו. הרי לנו גודלה של הכרת הטוב, שזה מה שהגיעו ישראל בדרגה השלימה.

הקושי להכיר טובה

אמנם צריך להבין מדוע כל כך קשה לאדם להכיר טובה, הלא הדבר מתבקש מאליו, אדם עשה לך טובה, תכיר לו טובה על מעשהו? עוד יקשה שלמתבאר – עבודת ליל הסדר הוא להכיר טובה לבורא עולם על חסדיו ביציאת מצרים ועד עתה, וכי הדבר קשה עד כדי שנצרך ימי הפסח עבור כך?

אלא שאדם רוצה ויכול להכיר בטובה, אך להכיר טובה לאנשים הקרובים אליו ביותר, לאביו ולאמו ולאשתו, ובעיקר לקב"ה שבראו זהו הקושי הגדול. אך אומרת הגמרא ביבמות (דף סג.) שרב חייא אשתו הייתה מצערתו, אך כשהיה רואה דבר חדש בשוק היה קונה ומביא לה בצורה מכובדת. אמר לו רב: והרי היא מצערת אותך ומדוע אתה קונה לה מתנות? אמר לו רב חייא: דיינו שמגלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא. ולמדים אנו שאף שיש טענות רבות, אך החסד שהם עושים אתנו, רב על כל טענה שתהא, ועל כך אנו חייבים הכרת הטוב רבה.

וביותר אומר רבי ירוחם ממיר שטעם הדבר שדרך העולם להוליד ילדים, ואין הילדים גדלים על העצים, וכל אחד יבחר את מי שירצה, הוא כדי שהאדם יתרגל שאינו עושה הכל לבדו, ויהיה לו הכרת הטוב להוריו שגידלוהו מקטנותו, וממילא אף יהיה לו הכרת הטוב לקב"ה שבראו. הרי שאם האדם אינו מרגיש שהוא מחוייב בהכרת הטוב, אינו יכול להרגיש הכרת הטוב מה היא, ולכך יצר הקב"ה בטבע הבריאה מציאות של הכרת הטוב, כדי שיהיה אפשרות להגיע להכרת הטוב לקב"ה. למדים אנו עד כמה קשה להכיר טובה.

וידוע שהרב מפוניבז' איבד את כל ילדיו בשואה ונחרבה קהילתו וישיבתו, וכשעלה לארץ הקים את מוסדותיו מחדש, ואמר שביאור הסליחה "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים", כשאדם הולך לבקש תרומה מאנשים הוא מתפלל שלא יהיו בבית ולא יפתחו מחמת אי הנעימות לקחת מהאחר את כספו, ומדוע קשה לבקש? כי מה שאינו שלו, אדם מתבייש להוציא מבעליו, אך אם הכסף רק מופקד בידו, ילך בגאווה גדולה לקחת את כספו, כי הרי זה שלו.

ולכאורה מדוע האדם אינו מתבייש לבקש מהקב"ה את כל משאלות לבו? אלא זהו שאנו מתפללים "לך ה' הצדקה – ולכך – לנו בושת הפנים" אנו מתביישים לבקש טובות ממך, כי הכל שלך, ולנו אין כלום. אך אדם שאין לו הכרת הטוב, טעם הדבר שהוא מרגיש שהכל שלו והכל מגיע לו, וממילא אף אין לו בושה לבקש, ואף יש לו טענות מדוע לא קיבל מספיק.

ותלוי הדבר מה היא הנקודה הראשונית של האדם. אדם מאמין אומר בכל בוקר 'מודה אני לפניך' בכך הוא פותח את היום, וממשיך בברכות השחר תודה על הנשמה ועל כל פעולה ופעולה שהקב"ה ברוב חסדו וטוב נתן לו, אך אדם שכופר בעיקר חושב שהכל שלו, כוחי ועצם ידי, אינו אומר תודה כי כולם חייבים לו, וממילא אינו מכיר טובה.

אך המכיר טובה בליל הסדר – אומר הרב ברעוודה שעליו אומר הזוהר (פרשת בא) שכל המספר ושמח בשעת סיפור יציאת מצרים, מזומן לשמוח עם השכינה לעולם הבא, שזו תכלית יצירת האדם ואשרי מי שיזכה לכך, ומדוע? כי האדם שמח ביוצרו, ולכך יזכה לכך גם בעולם הבא, וזו השמחה הגדולה מכל השמחות, כי הוא שמח שהקב"ה לבדו הושיע אותו, וגם הקב"ה שמח בסיפורו כי הוא מודה שהכל מאיתו יתברך ואין כוחי ועוצם ידי.

ובאותה שעה מכנס הקב"ה את פמליא של מעלה ואומר להם לכו לשמוע את סיפור השבח שלי שמספרים בני ושמחים בישועתי, ומתכנסים כולם ובאים ומתחברים עם ישראל, ומלאך תמיד הולך בשליחותו של מקום, וכששומעים את סיפור יציאת מצרים וששמחים ישראל בישועת ה', חוזרים המלאכים למעלה ומודים לו על כל הניסים והגבורות שעשה לעמו, ומודים לו על העם הקדוש שיש לו בארץ, ונקראים קדושים כי הנשמה שולטת על הגוף בליל הסדר, והם שמחים בשמחת הישועה של אדוניהם ואז נוסף למעלה כוח וגבורה. כי הם כמלאכים.

ואף מודים המלאכים בזה שברא הקב"ה את האדם, כי בבריאתו אמרו המלאכים "מה אנוש כי תזכרנו" וכעת מודים לו על בריאתו, כך מקיימים מצוות סיפור יציאת מצרים. שמלאכי מעלה יושבים איתו בשולחן והקב"ה שמח על שמכיר טובה.

טעם הקושי להכיר טובה לקרובים ביותר

וטעם הקושי בהכרת הטוב מבאר הפחד יצחק (חנוכה מאמר ב פרק ב)

בבניין המילים של לשון הקודש נזדמנו לפונדק אחד שני מושגים: הבעת החזקת טובה, והסכמה לדעת הצד השני. הודאת בעל דין – פירושה הסכמה לדבריו של הצד השני. הודאה על העבר – פירושה הבעת החזקת טובה על מעשה חסד. הסברת השיתוף הזה היא, כי בתכונות נפשו של האדם טמונה היא השאיפה להיות סמוכה על שולחן עצמה, מבלי להזדקק לעזרתו של הזולת.

ובשעה שאדם מביע את הכרת טובתו לחברו ונותן לו תודה, באותה שעה יש כאן הודאת בעל דין כי בפעם הזאת לא עלתה בידו והיה עליו להשתמש בטובתו של חברו, באופן שהשורש הנפשי העמוק של כל הבעת תודה הוא מעשה הודאה, ועל אחת כמה וכמה שכך הוא העניין בבין אדם למקום. "עיר פרא אדם יולד" ובטבע הפרא של כל אדם גנוזה היא ההנחה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ובשעה שהוא מקריב את תודתו למקום הרי זו הודאה כי לית ליה מגרמיה כלום.

וזהו מודים אנחנו לך שאתה הוא ה' אלוקינו, אנו מודים שאתה הוא ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, וממילא נודה לך ונספר תהילתך. מוסיף הרב וולבה בעלי שור שאהבה שאין עמה הכרת הטוב אין בה קיום. וגם אם בתחילת הדרך הייתה אהבה בין בני הזוג, היא יכולה להתבטל, כי אהבה שורה רק אם האחד מכיר בטובת השני, ואם אינו מכיר בטובת אדם שרחוק ממנו זה חיסרון במידותיו, אך אם אינו מכיר בטובת הקרובים אליו ביותר, יתכן וייהפך לשנאה.

וזהו כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, כי בכך הוא מחדיר בנפשו את הצורך בהכרת הטוב לקב"ה על כל חסדיו, כי הכל מאיתו יתברך, ועל כך הוא משבח ומפאר ומרומם ומעלה ומקלס, ועל כך לא שייך לתקן ברכה, כי הדבר תלוי בפנימיות האדם, ובכמה שמרגיש שיכול להכיר טובה אליו יתברך.

ה' יעזור שנזכה להגיע להכרת הטוב הראויה ובפרט לקרובים אלינו ביותר

ובזכות תיקון דבר זה נזכה לגאולה השלימה במהרה בימינו אמן

להאזנה לכל שיעורי הרב שוורץ לחץ כאן

פרשת ויקהל פקודי – החודש כ"ז אדר תשפ"א