השיעור השבועי: פרשת כי תשא

חטא העגל

"כי בושש משה"

אחר מתן תורה עלה משה להר סיני לארבעים יום להוריד את התורה לארץ, אומרת התורה (שמות לב א) "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" – משה רבינו אמר שהוא עולה למרום לארבעים יום, חישבו בני ישראל את סיומם של ארבעים יום, ולחשבונם בושש משה מלרדת, באו עם ישראל לאהרון וחור, בשאלה היכן משה, ודווקא באו אליהם מפני שלהם אמר משה שינהיגו את העם בהיותו במרום.

אך שבט לוי לא קיבל את טענתם, מפני שטענו משה רבינו הוא נביא אמת, וכיון שאמר שיגיע כחלוף ארבעים יום, חזקה עליו שיגיע, ואין לנו ספק בדבר, ואם לפי חשבוננו משה היה צריך לרדת, כנראה הטעות היא בנו, שהרי נבואת אמת מתקיימת.

וקבלו אמונה זכה זו ממרים, שאמרה לאביה עמרם שאמר כיצד אפשר לגדל משפחה כשנהרגים הילדים בכל מיני גזירות? לכך קם וגירש את אשתו, הלכו כל אותו הדור אחריו, אמרה לו בתו מרים בת החמש, גזירתך קשה משל פרעה, הוא גזר על הזכרים ואתה אף על הנקיבות, ועוד שהוא גזר על איבוד עולם הזה, ואתה מאבד את הוולדות שלא ייוולדו גם מעולם הבא, שמע לדבריה ונשא את יוכבד בשנית ונולד משה מושיען של ישראל. ועיקר טענתה היא מפני שבטוחה בקיום נבואתה שייוולד ממנו מושיען של ישראל. וממנה למדו שבט לוי להאמין בנבואה.

ולא עוד אלא כשנולד משה רבינו ונתמלא הבית כולו אורה, ולא יכלה עוד הצפינו, שמה אותו בתיבה ביאור והלכה מרים ונצבה מרחוק לדעת מה יצא בסוף נבואתה, באומרה נבואה לטובה שייוולד מושיען של ישראל לא שבה ריקם, והיינו שלא הלכה לדעת האם יינצל התינוק, אלא בטוחה הייתה בקיום נבואתה, והלכה לראות כיצד תתקיים נבואתה. ובזכות שחיכתה למשה ביאור זכתה שבזמן צרעתה המתינו לה כל בני ישראל שבעה ימים עד תום צרעתה, וכל זאת מחמת שהיא זו שהכניסה בעם ישראל את האמונה בנבואה, והשבט שקיבל זאת באמונה חושית היה שבט לוי, והוא שלא עבד לעגל.

"לא ידענו מה היה לו"

"וירא העם" – העם הוא לשון הפחותים שבעם – הערב רב. באו הערב רב אל אהרון ואמרו: "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו", משמעות הפסוק שבאו הערב רב לאהרון ואמרו לו עשה לנו אלוקים, אך הילקוט שמעוני (רמז שצא) אומר 'וירא אהרן ויבן מזבח לפניו מה ראה ראה חור זבוח לפניו, אמר אי לא שמענא להו עבדין לי כחור ומקוים בהו "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא" ולא הויא להו תקנתא לעולם, מוטב ליעבדו עגל אפשר דהוי להו תקנתא בתשובה'.

דהיינו שראה אהרון שבאו קודם לחור, ונתן להם חור דרשה לשבת הגדול, וביאר להם עד כמה חמורים מעשיהם, ושיאמינו שאם אמר משה שירד לאחר ארבעים יום, חזקה שירד וכנראה טעיתם בחשבונכם, כעסו העם על דבריו והרגוהו, ראה זאת אהרון אמר אין תועלת במיתתי על קידוש ה' כחור, ואם אהרג לא יהא להם כפרה על הרגם כהן ונביא, ולכך אנסה לעכבם ככל שאוכל, ואקח על עצמי את החטא של עבודה זרה, ואף אמר "חג לה' מחר", וכוונתו הייתה לטובה ואכן הקריבו שלמים, וסבר אהרון שיתעכבו הענינים עד שירד משה.

ולכאורה חור שמת על קידוש ה' זכה להיהרג על קידוש ה' אך אין תועלת במיתתו לעם ישראל, ואילו אהרון שהסכים לקחת על עצמו את חטאם של עם ישראל, חי על קידוש ה' וזכותו רבה יותר, ואף מחמת שלקח זמן עד שנעשה עגל הזהב, היו רבים מעם ישראל שבתחילה רצו להצטרף לעבוד את עגל הזהב מחמת שראו את הכשפים שעשעוהו, ובעקבות ההתמהמהות עזבו את מחשבתם הראשונה ועל כן רק שלושת אלפים איש הצטרפו לעגל הזהב בעדים והתראה, וכל זאת מזכותו של אהרן.

אך בחז"ל משמע שגם כוחו של חור רב. אומרים חז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, ומשמעות הדברים שלהקים משכן נצרך כוחות שביכולתם להקים שמים וארץ, וכוח זה בא לו מהיותו בנו של חור, כי אם אומרים בצלאל בן אורי בן חורי למטה יהודה, כוונת התורה שכוחותיו באו מכוחו של חור, ונמצא שבזכות מסירות נפשו למניעת עם ישראל מלחטוא, זכה לכוח הקמת המשכן שהוא התיקון לחטא העגל, וזכה לכך בזכות שמת על קידוש ה'.

"ויעשהו עגל מסכה"

"ויאמר להם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בנכם ובנתיכם והביאו אלי. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן. ויקח מידם ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. וירא אהרן ויבן מזבח לפניו ויאמר חג לה' מחר. וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק" (שמות לב ב ה).

את העגל עשה מיכה שנקרא כך משום שאמר משה בפני הקב"ה במצרים ראה את סבלם של ישראל, ששמים ילדים קטנים בתוך יסודות הבניין, אמר לו הקב"ה קוצים אני מכלה מן הכרם, רצונך טול אחד מהם וראה מה היא בסופו, הוציא משה אחד מהילדים מן הטיט וקרא את שמו מיכה שנתמכמך בבנין, כך שהוא קיבל חינוך מצוין, ובצאת עם ישראל ממצרים, הלך משה ליאור להוציא את ארונו של יוסף, ולא מצאו, הטיל טס של זהב וכתב עליו עלי שור עלי שור, ויצא ארונו של יוסף, לקח מיכה את הטס בצאתו ממצרים, והלך עמו בים סוף ומעמד הר סיני, וכעת בשאלת הערב רב היכן משה, לקח את הטס והשליכו לאש, ויצא מהזהב עגל הזהב.

"לך רד כי שחת עמך"

"וידבר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים. סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". עם ישראל קבלו את התורה במעמד הר סיני, וכעת ממתינים לקבלת הלוחות – את ההסכם הכתוב עם בורא העולם – עשרת הדיברות.

אומר הקב"ה למשה "לך רד כי שחת עמך" – רד מגדולתך, כי כל גדולתך היא עבור עם ישראל, וכשהם יורדים אתה צריך להיות עמם בדרגתם, ולכך רד מגדולתך להיות בדרגתם, והוסיף הקב"ה "עמך אשר העלית מארץ מצרים" – אומר לו הקב"ה מי שהחטיא הם הערב רב שאתה שבחרת להעלות מארץ מצרים, אף שלא נצטוית להעלותם, ולכן הם אמרו "אלה אלוהיך ישראל" כי הם שהחטיאו את ישראל.

ולכך "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" – שמע משה שתלוי הדבר בשתיקתו, הבין שאם יבקש ויתחנן יעלה בידו להציל את ישראל, אף שעלובה כלה מזנה תחת חופתה, אך הבין משה שלמרות זאת יעלה בידו לרצות את הקב"ה. ואכן "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו".

"וירד משה מן ההר"

"ויפן וירד משה מן ההר ושני לחת העדת בידו לחת כתבים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים. והלחת מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלחת" – הלוחות נעשו בדרך נס, שהכתב חרות מצד אל צד, והלוחות נותרו שלימות. מעשה ניסים. ולכאורה הלא ידע משה שחטאו ישראל, ומדוע הוריד את הלוחות? וביותר יקשה מדוע נתן לו הקב"ה את הלוחות, ולא אמר לו להשאירם במרום?

מבאר הספורנו 'כי חשב שבשובו אליהם ישובו בתשובה, ואם אין, ישברם לעיניהם לכלות עיניהם כדי שיחזרו בתשובה'. וכוונתו כי ודאי שהיו מישראל שכאשר ראו את משה ובטלה טענתם לא ידענו מה היה לו, עזבו את העגל, ויש שראו את הלוחות נזכרו בלוחות הראויים להם, ועזבו את העגל, אך היו שלושת אלפים איש שהמשיכו לחטוא עם העגל, ולהרתיעם שבר משה את הלוחות לעיניהם.

מוסיף הנצי"ב ב'העמק דבר' 'אלא משום שרצה משה לשבר את לבב העם ולהסעיר דעתם בראותם אשר משה משבר לעיניהם סגולה נפלאה כזו, ויהיו נעצבים עד שלא ימצאו ידיהם למחות ביד משה על כל מה שעשה, וכמו שמצינו בברכות ריש פרק ה' דכי חזו רבנן דאייתא כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי וקתבר אעציבו, מכל שכן שנשבר לעיניהם סגולה שאין כמוה בעולם, משום הכי סיפר הכתוב מה שהיה כדאי להסעיר לב העם על זה, שהרי הלוחות היה כתובים משני עבריהם מזה ומזה, והיו כל ישראל החונים מכל צד סביב ההר יכולין לקרותו'.

וכך היא סופה של התורה "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל", לכאורה ההספד על משה רבינו מדבר על קבלת התורה לעיני כל ישראל, אך אומר רש"י 'ולכל היד החזקה – שקבל את התורה בלוחות בידיו. ולכל המורא הגדול – נסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא. לעיני כל ישראל – שנשאו לבו לשבור  הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) "ואשברם לעיניכם", והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) "אשר שברת", יישר כחך ששברת'. דהיינו ששבחו של משה בכך ששבר את הלוחות.

"וירא את העגל ומחולות"

מבאר הספורנו "וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה" – 'כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו, כענין "כי רעתכי אז תעלוזי" (ירמיהו יא, טו) ובזה התקצף ונואש שיוכל לתקון המעוות באופן שיחזרו לתמותם ויהיו ראוים לאותן הלוחות'. וטעם הדבר כיון שהעושה דבר מתוך שמחה נדבק בו הדבר ונעשה כחלק ממהותו, וכאן שחטאו נעשה החטא ממהותם ואין ביכולתם לשוב לדרגתם שקודם החטא, וחשב משה שחטאו ישראל, ולכך ירד עם הלוחות שמא ישובו בהם ישראל בראותם את הלוחות, אך אחר שראה שהם שמחים, אמר שאין ביכלתם לשוב לדרגתם הקודמת ואינם ראויים ללוחות, ושברם.

מקשה האזנים לתורה למה עשה ה' ככה לעם סגולתו? למה אמר למשה "לך רד כי שחת עמך" רק אחר המעשה, ולא הקדים לצוות עליו לרדת טרם שעשו את העגל? או למה לא גער בשטן שלא יערבב את העולם ושלא יסית את בני ישראל לאמר מת משה?

מתרץ האזניים לתורה 'היינו שבני ישראל בשעת קבלת התורה תקנו את חטא אדם הראשון, אבל התיקון הזה היה תיקון חלקי ולא תיקון עולמי המקווה, כי לא נמשכו אומות העולם אחר בני ישראל, לקבל גם עליהם עול מלכות שמים, ואחד היה יתרו גר צדק שבא אל המדבר ופרסמו הכתוב, ושאר האומות נבהלו רגזו אחזתם חיל ורעדה מפני הדר גאון ה', אבל את תורתו לא קבלו, ולא בא אף אחד מהם להסתופף תחת כנפי השכינה, ואז נעשה העולם התחתון מוזר מאוד, כי מצד אחד שישים ריבוא גברים נעשו למלאכי מרום המקדימים נעשה לנשמע, ומצד שני שבעים אומות הולכים אחר ההבל להשתחוות למעשה ידיהם'.

ונראה שכאשר באו אומות העולם לבלעם ושאלו מהו הרעש הנורא הזה האם מבול בא לעולם? ענה להם בלעם: ה' הבטיח שלא יהא מבול. אמרו לו: שמא מבול שאינו של מים? אמר להם: ה' עוז לעמו יתן. ענו אומות העולם: ה' יברך את עמו בשלום. ותחת לענות זאת היה על בלעם לעוררם לקבל עול מלכות שמים, כי זהו תכלית הבריאה יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך, וכיון שבלעם לא עשה זאת, לא הגיעו אומות העולם לדרגתם המקבילה לשל ישראל, ונפלו ישראל מדרגתם.

"ויקח את העגל אשר עשו ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל" מבאר רש"י 'נתכוין לבדקן כסוטות. שלש מיתות נדונו שם, אם יש עדים והתראה – בסייף, כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן מרובים, עדים בלא התראה – במגפה, שנאמר (פסוק לה) "ויגוף ה' את העם", לא עדים ולא התראה – בהדרוקן, שבדקום המים וצבו בטניהם'. מתבאר בדברי רש"י שלקח משה את עגל הזהב והביא לכל אחד מישראל לטעום ממי עגל הזהב, וכך בדקם כסוטות מי החוטאים, ומתו רבים מישראל, בנוסף לשלושת אלפי איש שנהרגו מחמת שעבדו לעגל בעדים והתראה.

ומעתה מבאר הספורנו שאמר משה לאהרון "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה" – 'ששמחו בקלקול במחולות מפני שקבעת להם חג ליום המחרת, וזה הוא רע מן הפשע והמרד שעשו בעגל, ועל זה בקש רחמים יותר, כאמרו אתם חטאתם חטאה גדולה… ולכן אמר אף על פי שנקהלו עליך להכריחך לעשות להם העגל, מה עשו לך שהוצרכת לקבוע להם חג ליום המחרת, שזאת היתה סבת המחולות שעשו לשמחת העגל שהיתה רעה מעשייתו'.

אמנם השיב אהרן שהעדיף לעשות בעצמו, תחת שיחטא העם הרבה יותר, אך למעשה אומר לו משה "כי פרעו אהרן" – עם ישראל אינו בדרגתו מחמת מעשה העגל שנעשה בכוחו של אהרון.

"והלחת מעשה אלוקים המה"

מקשה רבי שלום שבדרון הכיצד שבר משה את הלוחות? וכי הלוחות עשויות מדורלקס, וכי הם היו עשויים מקרמיקה שבורה? הרי הלוחות הו עשויים חומר שנעשה בשמיים, וירד מן השמיים, וכל כולו היה מעשי שמים, הלא פשוט הוא שחבטה ברצפה אינו שוברת מעשי שמים. הרי הלוחות הם שישים ס"מ על שישים בעומק שלושים ס"מ, וכי חבטה מגבהו של משה רבינו תשבור אותם? והיה בהם מעלת כתיבה וחריטה שהם מעשי ניסים, וכיצד נשברו?

מבאר רבי שלום שבדרון לפי מה שכתב הרמב"ן 'לא נמנע משה מלשבר אותם… כעניין שהזכירו רבותינו שפרח הכתב עתה בבואו בגבול העגל, במקום הטומאה והחטא'. דהיינו שמחמת הטומאה כבדו ידי משה ופרחו האותיות ונעשו הלוחות למעשה ידי בשר ודם ונחבטו בארץ ונשברו, כי רק טומאה יכולה לשבור דבר קדושה, וכאן שחטאו בעגל בטל שם מעשי אלוקים מהם.

וביותר שבלוחות היו רואים מעברם האחד לעברם השני, ועומק הדברים שראו מבעד ללוחות את הבריאה כפי שהיא צריכה להיות, את העשרה מאמרות, ואם לא היו חוטאים היו נכנסים לארץ ובונים את בית המקדש, ומכיון שנשברו הלוחות מכוח הטומאה בטלה ראיה זו של עשרה מאמרות ורואים אנו את העולם מבעד לעולם הגשמי, עולם עם ארבע גלויות.

אמנם מקשה הבית הלוי בית הלוי (שמות פרק לא)

והנה במעשה העגל כבר דברו רבים מה ראו ישראל על ככה והיאך דור דעה כאותו הדור נכשלו בחטא גדול כזה?

ואשר נראה דידוע דבכל מצוה יש בה טעמים וכוונות הרומזים לסודות נסתרים ועל ידי קיום המצוה נעשים תיקונים וסדרים בכל העולמות העליונים כמבואר כל זה בספרי הראשונים, והנה נתפוס לדמיון מצוה של מלאכת המשכן שהיה בו השראת שכינה וגילוי כבודו יתברך, הלא ודאי שכל מה שנעשה בו בכל פרטיו יש בהם טעמים נעלמים אשר רק בהשתלם בו כל הפרטים אז היה ראוי להשראת שכינת כבודו יתברך דהמשכן כולו בכללו וכל כליו כל אחד בפרט רומזים לסודות עליונים וסתרי מעשה מרכבה וסדרי מעשה בראשית וכולל כל העולמות והתקשרותם זה בזה ועבור זה היה מקום מוכן להשראת שכינה.

והנה לכאורה יעלה בדעת האדם לפי שכל האנושי אשר אם היה נמצא בעולם אדם מיוחד אשר כבר בא בסוד ה' ויודע סודות סדרי בראשית ומרכבה יוכל להבין מעצמו מהם היאך לעשות המשכן בכל הפרטים שבו ועל ידי ידיעתו בהסודות והכוונות יבין מן המוקדם אל המאוחר ויהיה יכול לידע מזה היאך לבנות משכן כבוד לה'.

וענין זה הוא דביקשו ישראל אז אחרי שראו דמשה אשר היה עומד בין ה' ובינם לא בא, רצו לעשות מקום מיוחד שיהיה מסוגל אשר בו יהיה השראת שכינתו וכמו דבאמת היה אחרי כן במשכן ועל ידי ידיעתן בהנסתרים רצו להבין מזה המעשה אשר יעשון. ועוד לא סמכו על חכמת עצמן ועל כן הלכו אל אהרן הכהן שהיה גדול מהם והוא ידע עומק הדברים בסודותיהם יותר מכולם וביקשו ממנו קום עשה לנו כו' והכוונה שיהיה מקום מיוחד להשראת שכינה, ונמצא מחשבתם של ישראל היה בזה לטובה שיזכו על ידי מלאכתם זו להשראת שכינה אצלם…

אמנם טעו בזה טעות אחד, דהן אמת דמעשה האדם בעולם התחתון גורם תיקונים וסדרים טובים בכל העולמות כולם כי כן גזר הבורא יתברך אשר העולמות יהיו מתנהגים על פי מעשה האדם בזה העולם. אמנם כל זה הוא רק אם אותה המעשה ציותה עליו התורה לעשותה. וכן במעשה המשכן רק אז אשר ציום ה' לעשותו בכל פרטיו ואז כשקיימו ציויו לעשותו ככל אשר ציום אז נעשו כל התיקונים למעלה ובזכות זה שעשו ציויו של מקום זכו שיהיה אותו מקום מוכן וראוי להשרות בו השכינה.

אבל אם יעשה האדם איזו מעשה שלא נצטווה עליו בתורה רק מדעת עצמו אז אותו מעשה אינו מועיל כלום דהמעשה מצד עצמו לא יפעול בזה שישרה שכינתו עליהם. ועיקר התיקונים בכל המעשים הוא מה שעושה רצון בוראו ובלאו הכי אינם רק תחבולות אנושי וכל ההתחכמות לא יועילו מאומה כי מי יאמר לו מה תפעל. ואדרבה עוד לחטא גדול יחשב. ועל כן נכשלו במעשיהם ויצא ממנו העגל. ואחר כן יצא מזה מה שיצא. ובזה מבואר מה שכשביקש משה רבינו רחמים עליהם אמר בתפלתו וראה כי עמך הגוי הזה, פירוש דגם חטאם לא היה מחמת שרצו לסור מעבודתך חלילה רק אדרבה עיקר הדבר היה לסיבת תשוקתם שיהיה קרבתך להם.

ובזה נבין מה דבפרשת פקודי דעל כל פרט ופרט ועל מעשה ומעשה שעשו במשכן כתוב מפורש כאשר צוה ה' את משה ותיבות הללו כתובים כמעט בכל פסוק ופסוק שבאותה פרשה והלא דבר הוא. רק הענין דמעשה המשכן הרי בא לכפר עליהם על מעשה העגל וכמו דאיתא במדרש רבה פרשה ויקהל (מח ו) חטאו בנזמים דכתיב פרקו נזמי הזהב ובנזמים נתרצה להם הביאו חח ונזם (שמות לה), וכיון דעיקר חטאם בעגל היה מה שרצו להתחכם מעצמם לעשות ע"פ ידיעתם וחכמתם מעשה אשר לא נצטוו עליו ולזה במעשה המשכן שבא לכפר נאמר על כל אשר עשו כאשר צוה ה', כלומר דהגם דבצלאל היה יודע לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ והיה יודע רמזים וסודות במלאכתו עם כל זה במלאכתו היה כל כוונתם רק כאשר ציוה ה' ונתכוונו רק לעשות ציוויו ורצונו יתברך לא משום שהשכל של עצמם מחייבם לעשות כן, וזהו שכיפר להם על חטא העגל.

ונמצא כי בכך שהוסיפו מדעתם עגל לעבוד את הקב"ה רק גרמו רע במעשיהם, כי נוצר עגל זהב שפעל רע, רק יגיעת משה במרום על פי מצות הקב"ה היא שנתנה כוח לעם ישראל ללמוד את תורת ה' יתברך, ולהבין את הכל ותורה שאין בה שכחה, והגיעו לתיקון השלם, אך לימוד ומצוות שיוצר האדם בשכלו אין בהם תועלת, ואף מביאים נזק. וכיון שחטאו נתנו לוחות שניים שיש בהם את התורה שבכתב בלבד וחסר בהם את התורה שבעל פה שנכתבה בלוחות הראשונים.

מוסיף הבית הלוי (דרוש יח)

'בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא בסיני ליתן תורה, אמר למשה על הסדר מקרא ומשנה ותלמוד ואגדה שנאמר "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר" אפילו מה שהתלמיד ותיק שואל לרב. אמר לו משה: אכתוב אותה להם בכתב? אמר לו: לא, מפני שגלוי לפני שעתידין אומות העולם לשלוט בהן וליטול אותה מהם, אלא המקרא אני נותן בכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה אני נותן להם בעל פה שאם יבאו אומות העולם וישתעבדו בהם כו' עד כאן לשון המדרש.

ולמדנו ממנו דמשום הכי לא ניתן הכל בכתב משום שאומות העולם היו נוטלין אותו גם כן וכמו שראינו אחר כך בימי תלמי שהעתיקו להם התורה שבכתב, ולא היה ישראל מובדלין מהם ומשום הכי נתן בעל פה שלא יקבלו אותו מהם וישארו ישראל מובדלין מהם, וכמו שאנחנו רואין עתה בחוש דעיקר המבדיל בין ישראל לאומות העולם, הוא רק הך תורה שבעל פה…

וזהו שהמשילו חז"ל בדבריהם דנשתייר קימעא בקולמוס והעבירו על ראשו כי הוא הכין עצמו ורצה לכתוב הכל, ואחר שכתב המקרא הפסיקו באמצע מבוקשו ולא הניחו לכתוב יותר וכתבו להנשאר בראשו של משה ולא על הלוחות, ומשום הכי כמו שהלוחות היה זיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו, כמו כן זכה הוא לקרני ההוד כי נזדכך גופו כהלוחות שבעל פה…

והנה בהלוחות השניים נתחדשה צער ויגיעה גדולה להלומדים. חדא שנתחדש להם שכחה וכמו שהבאנו לעיל דאילו לא נשתברו הלוחות היו למדים ואינם שוכחין, וגם הרי ניתוסף להם צער ויגיעה על ידי היצר הרע המבלבל אותם גם בעת לימודם ובראשונים לא היה יצר הרע שולט בהם'.

"מחני נא מספרך אשר כתבת"

"וישב משה אל ה' ויאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלהי זהב. ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. ויאמר ה' אל משה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" (שמות לב לא לג). ולכאורה מהו הנידון בין הקב"ה למשה, שטען משה מחני נא, והקב"ה אמר שכיון שאינו חוטא אי אפשר למחותו?

כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (סנהדרין פרק י) 'והיסוד האחד עשר שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בענין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרו "אם תשא חטאתם ואם אין מחיני נא מספרך", והשיבו יתעלה "מי אשר חטא לי", ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה'.

מתבאר בדברי הרמב"ם שאמר משה רבינו "מחני נא" – אמרת "עמך אשר העלית מארץ מצרים" דהיינו שמשה שהעלה את הערב רב ממצרים הוא שגרם לאמירתם "אלה אלהיך ישראל", זהו כוחו של מנהיג שנוטל אחריות על מעשיו, כדי שלא יענשו העם, ענה לו הקב"ה שאתה עשית כשורה, כי יש צורך בקיומם של הערב רב כדי שיהא בחירה, כיון שבהר סיני פסקה זוהמתן, ואין יצר הרע פנימי, וכל הניסיון יתכן להגיע רק ממקור חיצוני, ובלא ניסיון אין אפשרות להגיע לשלימות, ולכך נצרכו הערב רב כדי שיהא ניסיון ארבעים יום ויגיעו לתיקון השלם, אך אמר הקב"ה סוף סוף מי שמנסה את עם ישראל הוא הנחש שנענש על חטאיו, וכך מי שחטא ימחה מספרי, ומכאן למד הרמב"ם שכר ועונש.

וכך מקשה הרא"ש (בפרשת תצווה) מדוע לא הוזכר משה רבינו בפרשת תצווה? ומבארים הרא"ש ורבינו בחיי שאמרו חז"ל קללת חכם אפילו על תנאי היא באה, ומשורת הדין כיון שאמר מחני נא עליו להימחק מכל התורה, אך לפנים משורת הדין מחקו הקב"ה רק מפרשת תצווה. וכן מובא בשם הזוהר שלושה גורמים רעה לעצמם, ואחד מהם המקלל את עצמו, מפני שמלאך לוקח את דבריו ומעלהו למעלה ומקיים את דבריו.

אך הקשה החיד"א מדוע קיבל משה רבינו את עונשו בפרשת תצווה שקודם פרשת כי תשא? ועוד הקשה החיד"א הלא משה הקריב את עצמו בשביל עם ישראל באמרו מחני נא, ומדוע נענש שנמחה שמו? מבאר הגר"א (מובא בספר קהילת יצחק) שמאחר ונפטר משה בז' אדר, ובדרך כלל ז' אדר חל בשבוע פרשת תצווה, ולכך נמחה שמו – נפטר משה רבינו בפרשת תצווה, ועוד שאף שלא נזכר שמו בפרשה אך רמזו אליו, כי סכום הפסוקים בפרשה הוא – מאה ואחד, ומספר הנעלם של משה אף הוא מאה ואחד, במ' – המ' נעלמת, ובש' – הי' והנ' נעלמים, ובה' – הא' נעלם, שהם בגימטריא מאה ואחד, וכך כל פסוק צווח את העלמו של משה. ומכך מוכיח הפרי חדש שברית כרותה לשפתיים ואם כך לאדם גדול שעשה כן על תנאי לתועלת עם ישראל, כל שכן להדיוט בדבר הרשות שצריך להרחיק נפשו מקללות.

וכפיצוי, אומר הבעל הטורים שבפרשיות ויקהל פקודי מוזכר שמונה עשרה פעם "כאשר צוה ה' את משה" כי הוא כפיצוי על שלא הוזכר שמו בפרשת תצוה. ומוסיף לבאר שנחסר משה בפרשת תצוה בדווקא, כיון שמשה מעותד היה להיות כהן גדול, ובטל ממנו שם זה מחמת שסירב ללכת בתחילה בשליחותו של מקום לגאול את ישראל, לכך לא הוזכר שמו על בגדי כהן גדול.

ומעתה אומר השפתי חיים, אלו שחטאו בפועל 'אמחנו מספרי', אך שאר עם ישראל שלא חטאו בזכות תפילתך וקבלת עול החטא של כל עם ישראל, נתבטלה מהם הגזירה וחיו, כיון שהרגיש משה שבלא עם ישראל חייו אינם חיים, דזהו נושא בעול, לכך זכו ובטלה מהם הגזירה.

מוסיף הרב דסלר שזהו קידוש ה' עד כמה מידת נושא בעול, ובכך תיקן את החילול ה' שבחטא העגל. ונמצא שקיום עם ישראל הוא משני סיבות. לצורך עצם קיומו של משה רבינו, ואף לצורך הנשיאה בעול של משה רבינו.

ובפרט בתקופתנו יש הרבה נושא בעול בכל פרטי החיים, והנוהג כך הרי הוא עושה קידוש ה' שאין כדוגמתו, ונזכה בזכות כך שנזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.

להאזנה לכל שיעורי הרב שוורץ לחץ כאן

פרשת כי תשא – פרה כ' אדר תשפ"א