השיעור השבועי: פרשת תרומה

פרשת זכור – מחיית עמלק

"זכור את אשר עשה לך עמלק"

כתב הרמב"ם (ספר המצוות מצוות עשה קפ"ט)

שצוונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו, ושנאמר זה בכל עת ועת, ונעורר הנפשות במאמרים להילחם בו, ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצווה, ולא תיחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן. והוא אמרו יתעלה (שם) זכור את אשר עשה לך עמלק… ולשון ספרא (בחוקתי) "זכור את אשר עשה לך עמלק" יכול בלבבך? כשהוא אומר "לא תשכח" הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור, שתהא שונה בפיך, הלא תראה שמואל הנביא כשהתחיל לעשות המצווה הזאת איך עשה, שהוא זכר תחלה מעשהו הרע, ואחרי כן צווה להרגם, והוא אמרו יתעלה (שמואל א טו ב) "פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים".

בדברי הרמב"ם מתבאר שצריך שיהא בלב ובדיבור שנאה לעמלק, ואף נצרך לשמר את השנאה לאורך השנים, ולמנוע את היחלשותה, ובנוסף יש חיוב למחות את זכרו מן העולם בדרך מלחמה. וטעם הדבר כיון שבשירת הים אמרו ישראל (שמות טו יד טו) "שמעו עמים ירגזון חיל אחז ישבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל ישבי כנען". הרי שאומות העולם פחדו ממלחמה עם ישראל, ובמתן תורה חשבו בלבם שמבול בא לעולם, ובאו לבלעם ושאלהו על מה זאת? אמר להם בלעם: "ה' עוז לעמו יתן" – הקב"ה נותן לעמו את התורה.

אך עמלק אין די לו בכפירתו האישית, הוא נחוש בדעתו לחנך את כולם לכפור שהכול טבע, ואין השגחה כלל וכלל, ועל כן עמלק לא שת ליבו לניסי קריעת ים סוף, ונלחם עם ישראל, ודומה הדבר ליורה רותחת שהכול אין מעיזים להיכנס אליה, וקם שוטה אחד וקפץ למים, אמנם הוא נכווה והושחת עורו, אך קירר את המים עבור כולם, כך עמלק קפץ ליורה הרותחת ונלחם עם ישראל ונשרף, אך קירר את פחדם של האומות מישראל, באומרם הנה שייך להילחם עמם, ואף שעמלק נוצח במלחמה, אך נכנס כבר בלבבות שיש עמם מציאות של מלחמה.

ומחמת מעשיו נצטווו עם ישראל לזכור את מעשיו – לשנוא במחשבתו בלבו, ולהוציא זאת בפיו. והשאלה ידועה כיצד אפשר לצוות לשנוא אדם? הלא אהבה נרכשת על ידי נתינה אחר נתינה, ואט אט נקנית היא האהבה, אך שנאה היאך נוצרת מכוח ציווי בלבד, הרי שנאה מבוססת על רגש, ומהיכן הוא? וכי אם נאמר לאדם: התינוק שהנך רואה מול עיניך יגדל ויהיה לרוצח המונים, וישמיד שישים מיליון איש, ומתוכם ששה מיליון יהודים, ויזיק לכל האנושות, האם יהיה מסוגל להורגו על בסיס אמונה בדברי חוזה העתידות הלזה? הרי ודאי שלא. וכיצד נצטווינו לשנוא את עמלק ולהשמידו על בסיס אמונה?

מבאר רבי משה שפירא, מובא בתהילים (צו י) "אוהבי ה' שנאו רע" – מי שאוהב את הבורא עולם, עליו לשנוא רע. ואיך יחיל בלבו שנאה זו? כיון שהימצאות הרע בעולם מפריעה לאהבתו לקב"ה, שהרי הרע הוא הכוח המתנגד לקדושה, ועל כן ההפרעה לאהבה מביאה לשנאה. וכך חלה השנאה לעמלק, שהוא המתנגד העיקרי לכוח הקדושה שהוא עם ישראל. ולכך אם רוצה לבדוק עד כמה הוא אוהב את הבורא עולם, שיבחן עד כמה הוא שונא את עמלק, ואם שנאתו רבה וכדברי הרמב"ם 'ולא תיחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן', הרי שהוא אוהב את הקב"ה בכל לבו ומאודו.

וכתב השל"ה (תורה שבכתב פרשת כי תצא דרך חיים תוכחת מוסר) שמצווה לומר זאת בכל יום:

מצאתי, כשתעמוד בממשלה "תמחה את זכר עמלק", וכשתהיה משועבד תחת כוחות השמים, לפחות "לא תשכח". עד כאן. ומצוה גדולה היא לומר פרשה זו בכל יום לקיים מצות 'זכור'. ואחר כך יאמר על עמלק 'יימח שמו וזכרו ונמח זכורו מלהזכר', ובזה יקיים "לא תשכח". ויקוים כי "אבד זכרם המה וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו" (תהלים ט ז ח).

אמנם לא הגיע עמלק להילחם עם ישראל בדרך מקרה. וממשיל הפסיקתא (ג – זכור ט)

אמר רבי לוי מן הדרך בא עליכם כליסטים. למלך שהיה לו כרם והקיפו גדר והושיב בו המלך כלב נושכן. אמר המלך כל מי שיבוא ויפרוץ את הגדר ישכנו הכלב, ובא בנו של מלך ופרץ את הגדר ונשכו הכלב, וכל זמן שהיה המלך מבקש להזכיר חטא של בנו מה שעשה בתוך הכרם, הוא אומר לו: זכור את שנשכך הכלב. כך כל זמן שהקב"ה מבקש להזכיר חטאן של ישראל מה שעשו ברפידים שאמרו "היש ה' בקרבינו אם אין" (שמות יז ז), הוא אומר להם: "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה יז).

הרי לנו בדברי הפסיקתא שמלבד רצונו של עמלק להילחם עם ישראל כדי לקרר את פחדם של האומות מעם ישראל,  נמצא כאן רצון הקב"ה שתהא זכירה לעם ישראל שמיד בנפילתם בשמירת תורה ומצוות מגיע עמלק, כי כל כוחו של עמלק נובע מכך ששהו ברפידים – שרפו ידיהם מן התורה.

מלחמותיו של עמלק עם ישראל

הנה במלחמת עמלק עם ישראל אומרת התורה (שמות יז ח יג)

"ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלוקים בידי. ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להילחם בעמלק ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב".

ולכאורה במלחמה זו היו את כל הסיבות שבעולם להכניע את עמלק לגמרי. משה ואהרון וחור בן מרים התפללו, יהושע שהוא מזרע יוסף – שטנו של עשיו היה המצביא, וכל הלוחמים היו יראי שמים בלא חטא, אך לבסוף "ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב" – רק הוחלש כוחו של עמלק, ולא הוכנע לגמרי. ומדוע?

ועוד יקשה, מסיימת התורה (שמות יז יד) "ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים", משמעות הפסוקים שהקב"ה ימחה את עמלק, אך בפרשת כי תצא אומרת התורה (דברים כה יט) "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח", משמעות לשון הפסוק שהמלאכה מוטלת עלינו למחות את זכרו של עמלק מתחת השמים?

ביאור הדברים. דהנה עמלק נלחם עם ישראל שלוש פעמים. ראשית מיד אחר קריעת ים סוף הלך עמלק מארצו ארבע מאות פרסה להילחם עם ישראל, אף שאין להם ארץ שביכולתו לכובשה, כיון שכל מטרתו היא להילחם עם עמו של הקב"ה – עם ישראל, ולהפקיע את האמונה בבורא עולם שיש השגחה, ולהוכיח שהכל טבע. ואף במלחמה זו אומר רש"י (דברים כה יז) 'כל הנחשלים אחריך. חסרי כוח מחמת חטאם, שהיה הענן פולטן', דהיינו שלא היה כוח בעמלק להכניע את עם ישראל וכל כוחו הסתכם בכך שהצליח להרוג את החוטאים שפלטן הענן.

ובמלחמה זו עמד משה רבינו והרים ידיו לשמיים, ואהרון וחור תמכו בידיו, מבאר הזוהר שמשה רבינו עמד כנגד שרו של עמלק מלמעלה, ועם ישראל כשראו את ידיו המושטות של משה, עמדו בתפילותיהם לשעבד את ליבם לאביהם שבשמים וכך יכלו להכניע את עמלק למטה, וודאי אלו ישראל שבמחנה, שהלא הנלחמים אינם רואים את ידי משה בעוסקם במלחמה, ובזכות ששעבדו ליבם הוחלש עמלק. ואילו לא היה עמלק בא להילחם עם ישראל, היו האומות עודם בפחדם מעם ישראל, והייתה הקדושה של מתן תורה חלה אף עליהם.

וכך היא מלחמת עמלק השנייה בישראל, שחיכה עמלק שיצאו מהענן. אחר חטא המרגלים שגזר הקב"ה שיישארו במדבר ארבעים שנה עד תום כל הדור ההוא, אמרו חלקם שיעלו לעבר ארץ ישראל, ואמר להם משה רבינו

 "ויאמר משה למה זה אתם עברים את פי ה' והוא לא תצלח. אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו לפני איביכם. כי העמלקי והכנעני שם לפניכם ונפלתם בחרב כי על כן שבתם מאחרי ה' ולא יהיה ה' עמכם". ואכן: "ויעפלו לעלות אל ראש ההר וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה. וירד העמלקי והכנעני הישב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה" (במדבר יד מא מה).

דהיינו שבמלחמה כנגד עמלק שלא היה משה רבינו והארון עמהם, חיכה להם עמלק עד שמצא פרצה שיצאו עם ישראל מחוץ לענן, ומיד רץ להרגם.

ובשלישית בא עמלק אחר שמת אהרון. אומר הפסוק

"וישמע הכנעני מלך ערד ישב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי. וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם. וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם ויקרא שם המקום חרמה" (במדבר כא א ג).

מבאר רש"י: "וישמע עמלק" – 'שמע שמת אהרון ונסתלקו ענני כבוד'. "ישב בנגב, – זה עמלק, שנאמר "עמלק יושב בארץ הנגב" (במדבר יג כט), ושינה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם, והם אינן כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר "אם נתון תתן את העם הזה בידי".

הרי שעמלק מנצל את כל הפרצות שיצאו ישראל מחוץ לענן, או נסתלק הענן כדי שיוכל להילחם בישראל. ואף משנה בשל כך אף לשונו שיקשה על ישראל להתפלל, ולמדים אנו מכך שאם היו משנים העמלקים אף את לבושם היתה מועלת תפילה לכנענים, כי המשנה את דיבורו ולבושו, נעשים אלו כחלק ממהותו. אמנם לכאורה היכן חטאו ישראל במות אהרון שלכך היה כוח ביד עמלק להילחם בהם?

והנה בפרשת ואתחנן אומר הפסוק (דברים י ו) "ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן". מבאר רש"י (במדבר כו יג)

'ומצאתי בגמרא ירושלמית, שכשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד, ובאו הכנענים להלחם בישראל, ונתנו לב לחזור למצרים, וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות מהר ההר למוסרה, שנאמר (דברים י ו) "ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן", והלא בהר ההר מת, וממוסרה עד הר ההר שמנה מסעות יש למפרע? אלא שחזרו לאחוריהם, ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם, והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות'.

הרי שחטאו ישראל במות אהרון ברצותם לשוב למצרים, ואף החלו לעשות את רצונן זה, עד שנלחמו בהם בני לוי להשיבם, ובמצב של ירידה בשמירת התורה נכנס עמלק להלחם בישראל. והקשה הילקוט הרי עמלק בנו של עשיו שאסור להתגרות בו מלחמה? ומבאר שכיון שנלחם בישראל שלוש פעמים, הותר להלחם עמו ולהרגו. אך לדברי הזוהר שנלחם משה עם שרו של עמלק במלחמה הראשונה, הרי שהותר להכניע את עמלק אף רק על שקירר את הפחד מעם ישראל.

עמלק מבני עשיו ואיך הותר להרגו?

ואכן לדעת הזוהר שהותר מתחילה להרוג את עמלק, יקשה הלא אסור להילחם עם בני עשיו? מבאר הרמב"ן (בראשית לו יב)

"ותמנע היתה פילגש" – מפני שלא הקפיד בכל האחרים להודיע שם האם דרשו רבותינו (בראשית רבה פב יד) כי זה להודיע גדולתו של אברהם אבינו כמה היו תאבים להדבק בזרעו, שהרי תמנע זו בת אלופים היתה שנאמר "ואחות לוטן תמנע", אמרה איני זוכה להנשא לך, הלואי ואהיה פילגש… אבל איננו בכלל בני עשו ולא יושב עמהם בהר שעיר, כי בבני הגבירות יקרא לו זרע ולא בבן הפילגש, כי לא יירש בן אמה עם בניו כמו שעשה אביו. והנה אנחנו נצטוינו בבני עשו שלא נתעב אותם (דברים כג ח), ולא נקח את ארצם (שם ב ה), והם כל בניו הידועים לו היושבים בשעיר, כי הם הנקראים אדום על שמו, אבל בן הפילגש אינו בכלל בני עשו, ולא עמהם בארצם, ונצטוינו בו בהפך לתעב אותו ולמחות את שמו'.

נמצא שלדברי הרמב"ן האיסור להילחם עם בני עשיו אינו חל על עמלק כיון שאינו מבני הגבירה. אך מוסיף הילקוט שקודם מותו קרא עשיו לעמלק ואמר לו הרבה מלחמות לחמתי והרבה יגיעות יגעתי לנקום ביעקב, תן דעתן לנקום את נקמתי. אמר לו עמלק: איך אני יצליח? אמר לו עשיו: כשתראה שהם יורדים בתורה זו שעת הכושר שתוכל לנצחם. ולכאורה בחר בדווקא את עמלק?

והנה אומרת הגמרא בסנהדרין (דף צט:)  'תמנע בת מלכים הואי דכתיב (בראשית לו כט)" אלוף לוטן אלוף תמנע" וכל אלוף מלכותא בלא תאגא היא (כל אלוף – מלכות בלא כתר היא), בעיא לאיגיורי (רצתה להתגייר) באתה (באה) אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה (ולא הסכימו לגיירה), הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת. נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל (יצא ממנה עמלק שציער את ישראל), מאי טעמא? דלא איבעי להו לרחקה' (שלא היו צריכים להרחיקה).

בדברי הגמרא מתבאר שלא רצו יצחק ויעקב לגיירה אף שדרכם היה לקבל גרים, ולכך הלכה והצטרפה לעשיו ויצא ממנה עמלק, מחמת שלא עשו כהוגן שלא קבלוה, ואף שמסתמא היה להם טעם בדבר, אך האמת שלא היה זה כהוגן, ומחמת שנפגעה מיצחק ויעקב, בחר עשיו בבנה הפגוע, שהוא זה שילך לנקום את נקמתו ביעקב.

מטרתו של עמלק בעולם

אך עדיין יקשה מדוע נלחם משה בדרך זו בעמלק , ולא כילהו כרגע?

מבאר האלשיך

וגם מאמרם ז"ל (ראש השנה כט.) באומרם וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים והוא, כי לפי הכנת ישראל בהתבודדות תפלה והכנעה היה למעלה עת רצון להעזר משה, וההפך בהרפותם.

ובראות משה כך, אמר הנה עד כה הרימותי ידי האחת, ואין בה די הכניע את הידים ידי עשו. אך גם ארים את יד ימיני אשר בה מטה האלקים, ויהיו שתי ידי פרושות השמימה, וייטב למו. אז ראה כי גם אחרי כן, וידי משה שתיהן כבדים. והוא, שעל העדר זכות ישראל היה שם כבדות בידים, בל יעצר כח להציבן פרושות השמים, על דרך הכתוב למעלה שהעון מכביד כי ימעט עזר משדי. על כן נאמר כבדים ולא כבדות, למה שאין כבדותן מפאת עצמן כי גבור היה, רק כבדים שכבדותן מפאת ישראל, אשר ישראל בשם זכרים יקראו, או מפאת עונותיהם המכבידים… ובראותו כך אמר אין תקנה זולתי על ידי צירוף זכות אבות. על כן נועץ לחברם אליו.

"מתחת השמים" הוא, כי הלא יתחמץ לבב אנוש, ומה גם ישראל שבאותו הדור, ויותר מהכל יהושע. באמור, האם כל כך רע בעיני ה' עמלק, למה אינו מחריבו כמו רגע. ועל כל ההכנות לא הספיק רק להחלישו. על כן כתוב זאת  ושים בעצם באזני יהושע. בל יתמה איך כל הכנות משה ואהרן וחור, וגם היות על ידי מי שלא ימיש מתוך האהל, ומזרע יוסף שטנו של עשו, עם כל זה לא כלה אותו, כי אם ויחלוש בלבד?

והוא, כי הלא כל שרי עם ועם קל לפניו יתברך להפילם כמו רגע, ומיד נופלים אומותם. אך שר עמלק אין מפלתו כי אם ביד ישראל. כי איככה יפיל הוא יתברך את שרו הצריך ליפול תחלה, אם הוא שטן, הוא סמאל, הוא יצר הרע. ובכל חטא ועוון אשר נחטא, אנו מחזיקים ומאשרים אותו כנודע. באופן, שאי אפשר להפילו ארצה, אם לא על ידי שזכינו מכל עונותינו בכל מכל כל. כי אז יכנע וימחה מן העולם. ואחר שנפילהו מלמעלה הוא יתברך יפילהו מלמטה.

וזהו אומרו כי מחה אתם את השר על השמים, ואחרי כן אמחה את זכר עמלק מתחת השמים. היפך יתר אומות שהוא יתברך מפיל השר משמים, שהוא צבא המרום במרום, ואחר כך ויאמר לנו השמד מתחת השמים את העם. אך בזה נהפוך הוא כמדובר. והוא, כי מלחמת השר הזה היא מלחמת היצר הרע, והיא מוטלת על האדם. ושל העם, היא לה' איש מלחמה. ועל כן צריך זכירה זו בלב כל איש ישראל, למען ידעו כי בדבר הזה תלויה גאולתם וטובתם לעולם… ובזה מצא טעם יהושע אל מה שלא כלה את עמלק, כי אין הדור ראוי כי רפו ידיהם מן התורה.

מוסיף האלשיך בפרשת כי תצא

ושמא תאמר הלא עזבת הנוגע אליך בעד הנוגע אלינו כי משלנו עשית עיקר לזכור תחלה באמור זכור את עשה לך עמלק. ומה בצע בזה אם לא פקדת מיד לא זה ולא זה? ולא עוד אלא שעדיין הדבר תלוי? לזה אמר "ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוקים", והוא, כי היותך עיף ויגע לא הספיקה הכנעה זו לשתהיה ירא אלוקים ועל כן לא היה אפשר למחותם עודך בלתי ירא אלוקים. והוא כי אי אפשר להפיל את עמלק כל עוד שימצאו דברי עונות בישראל. וזה ענין גאולתינו העתידה מגלות אדום שאי אפשר אלא על ידי תשובה…

לכן "והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ" שהוא מכל האויבים המסבבים את האדם, שהם כל כחות הטומאה שבראתם בעונותיכם שהם המוסיפים כח בשרו של עמלק, אז בנפול האויבים ההם באופן לא תתייחס הארץ למתנה שיש לה הפסק כי אם לירושה שאין לה הפסק.

ונמצא בדברי האלשיך שעמלק הוא כוח הטומאה, ולכך להכניעו לא די בהפלת שרו שלמעלה, אלא נצרך מעשה מצידנו להכניעו, ואז יסייע הקב"ה בעדנו להכניעו לגמרי, וזהו הנצחון על מלכות אדום, והגאולה השלימה. אך בזמנם שלא היו ישראל יראי אלוקים לא יכלו לנצח את עמלק לגמרי, אך להחלישו סייע הקב"ה בעדם, כדי שיוכל להזכיר להם: ראו מה אירע כשסרתם מן התורה והמצוות.

טעם נוסף אומר רבינו בחיי (בשלח)

והיה משה מוכרח בהרמתם ובהנחתם, בהרמתם כדי שיתבטלו המקטרגים מפעולתם ויתגברו ישראל, והנחתם שאילו לא היה מניחם היו הכוחות בטלים לגמרי לא יפעלו פעולתם שנתמנו עליה כלל, ואין אדם רשאי לעשות כן, (ישעיה מה, יח) "כי לא תוהו בראה לשבת יצרה", והכוחות המנויים צריכים הם לעולם.

מתבאר בדברי רבינו בחיי שיש צורך בכוחות הטומאה כדי לקיים את העולם, ועל כן החלישו יהושע, ולא כילהו מן העולם.

טעם נוסף מבאר הנצי"ב בספרו העמק דבר

היש ה' בקרבנו אם אין. הדבר פלא איך נסתפקו אחרי רואם עמוד אש וענן ועוד הרבה נסים דכולי עלמא ידעי דלא עביד אלא קוב"ה? וגם כבר כתיב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"?

אמנם יש על זה שני אופנים צודקים. חדא שידעו היטב שכעת ה' הולך עמם ועושה נסים, אבל כל זה אינו אלא בעוד משה חי וקיים, והקב"ה מוליך לימין משה זרוע תפארתו, אבל לא לעולם חוסן משה קיים בישראל, ואנו מחויבים להאמין שגם בלי נסים נגלים הקב"ה והשגחתו שורה בקרבנו, ועל דבר זה נסתפקו "היש ה' בקרבנו" – בלי כח משה, ומשגיח עלינו בהליכות הטבע, ובשביל חסרון אמונה זו בא מלחמת עמלק ביחוד כאשר יבואר לפנינו.

שנית נסתפקו אם יודע ה' מה שבקרבם אם צמאים המה או לא, וכן הוא ברבה היש ה' בקרבנו במעים שלנו, ובאמת שני האופנים הללו תלוים זה בזה אם הקב"ה יודע מחסור כל אדם ממילא מובן שיכול לתקנו בהשגחתו, אף על גב שאינו ראוי לנס נגלה.

בדברי הנצי"ב מתבאר שהסתפקו ישראל האם נמצא הקב"ה בקרבם, אף בלא משה רבינו, וכן עד היכן מגיע ידיעתו בטבע, וכי רואה מה קורה בתוככי בטנם? וממשיל על כך הילקוט שמעוני

אמר רבי לוי למה היו ישראל דומין לאחד שהיה לו בן והרכיבהו על כתפו והיה מוליכו בשוק, והיה הבן רואה דבר של חפץ ואומר לאביו קח לי, והוא לוקח לו פעם ראשונה ושניה ושלישית, ראה הבן אדם אחד אמר ליה: ראית את אבא? אמר לו: שוטה אתה? רוכב על כתפי, וכל מה שאתה מבקש אני לוקח לך, ואת אומר לזה ראית את אבי? מה עשה אביו, השליכו מעל כתפו, בא כלב ונשכו. כך כשיצאו ישראל ממצרים, הקיפם הקב"ה בשבעה ענני כבוד שנאמר "יסובבנהו יבוננהו", בקשו מן נתן להם. כיון שנתן להם כל צרכיהם התחילו מהרהרים ואומרים: "היש ה' בקרבנו"? אמר להם הקב"ה: הרהרתם עלי, חייכם שאני מודיע לכם, הרי הכלב בא ונושך אתכם, ואי זה? זה עמלק. שנאמר "ויבא עמלק".

מוסיף לבאר ההעמק דבר

…דשני דברים עשה עמלק, תחלה שבא והביא קלון, היינו שהתלוצץ מישראל, ואחר כך הגיע גם למלחמה, והיינו דכתיב בפרשת כי תצא "זכור את אשר עשה לך עמלק אשר קרך בדרך", ופירשו חז"ל מלשון קרירות… היינו שהתלוצץ מכל ענין היהדות… אלא הפירוש "אשר קרך" – שהקרה כמה מישראל מאמונת ה' ותורתו הקדושה, ואחר כך "ויזנב בך" – עם היהודים שנקררו מיהדות זינב כל הנחשלים אחריך… אלא הפירוש "וילחם עם ישראל" – היינו עם כלל היהדות שרצה להסיר הרבה אנשים מהיהדות, וזהו עונש שהגיע לישראל שנכנסו לספק "היש ה' בקרבנו אם אין", וכסבורים שמי שאינו ראוי להנהגה נסית, הרי הוא ככל הגוים בית ישראל, ומשום זה נענשו שבא עמלק.

ומחמת שעמלק בא לתקן את הזלזול בתורה מבאר ההעמק דבר שאומר משה רבינו

"בחר לנו אנשים"… היינו גבורים במלחמתה של תורה, שהמה מסוגלים ביחוד למלחמה טבעית. "עד בא השמש" – עד אשר ישתקע הליכות הטבע בלי השגחה פרטית, וכאשר יהיו כל אומות העולם יודעים ומכירים את מלכות שמים יתברך, לא יהיו ישראל נצרכים לזכור מה שנעשה על ידי ידיו של משה, ולהאמין בדבר, שאז יהיה ידוע וגלוי בעליל לכל אומות העולם גם כן…

אלא הענין דכמו שהיה מלחמת אמרפל וחבריו על אברהם אבינו ביחוד כמו שנתבאר מדיוק המקראות בספר בראשית, והוא משום שידעו שעל ידו נעשה "עין משפט", היינו להוריד השגחה עליונה על פי המעשים, כך מאז יצאו ישראל ממצרים ומוכן היה לקבל את התורה, הרע לאומות העולם ביותר, ועמלק הוא ראשית גוים השונא את ההשגחה תכלית שנאה, והבטיח הקב"ה כי תגיע שעה שימחה זכר עמלק, היינו תכלית תעודתו, שתהיה הליכות הטבע חפשי בלי השגחה לפי מעשים, זה הרצון יהי נשכח מאומות העולם והיה ה' למלך על כל הארץ, וזהו ימות המשיח שיגיע במהרה בימינו.

נמצא שתכלית הבריאה שיתגלה שמו של הקב"ה בבריאה, ועמלק עיקר כוחו נוצר ומתגבר על ידי עוונותינו, ומכוח זה הוא מתנגד למלכות שמים בבריאה וכל עוד הוא קיים אין אפשרות שיהא כסאו של הקב"ה שלם, ולכן תכלית הבריאה היא שיכלה עמלק, ולא רק משום שימחו מעשיו, אלא כדי לזכור שמחמת עוונותינו בא עמלק ונלמד לשפר את דרכינו.

עמלק במגילת אסתר

והנה במגילת אסתר כתוב בפסוק (פרק ט' פס'  ל"א) "דברי שלום ואמת". אומר הגר"א 'שלום' – הוא הגילוי והכרה בהשגת ה' שבא על ידי כתיבת המגילה, כי על ידה כולם ראו שהכל השגחה מלמעלה, ולא היתה קנאה בין עם ישראל לאומות, ונעשה שלום בעולם. דהיינו שעמלק נמחה, וכך ראו כל האומות שהכל השגחה ואינו כוחות הטבע, והודו לישראל בכך. 'ואמת' – שקבלו את התורה. כמו שבמלחמת עמלק רפו ידיהם מן התורה ושאלו היש ה' בקרבנו ולכך היה בכוחו להילחם, כך במגילה רפו ידיהן מן התורה, כעת כתיקון התגלה חלק ההשגחה והגיעו לקבלת התורה מאהבה, וקיימו את תפקידם לגלות שם שמים בבריאה, וכפי שמתפללים 'להודות לך וליחדך באהבה'.

אומר הבית הלוי (בראשית כו ל)

איתא במדרש (בראשית רבה סג יא) על פסוק "ויזד יעקב נזיד" אמר לו עשו: מה טיבו של אותו תבשיל? אמר לו: שמת אותו זקן. אמר לו: אף באותו זקן פגע מדת הדין? לית דין ולית דיין. ויש להבין מדוע פקר עשו אז וכי היה סבור בדעתו שאברהם אבינו יחיה לעולם? והרי בעת כריתת ברית בין הבתרים, אמר לו הקב"ה "ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה", הרי דאמר לו שימות, והרי נתקיים בו שהיה זקן ושבע ימים?

רק יש לומר הכוונה דבין הבתרים אמר לו הקב"ה "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם", ואיתא במדרש רבה (בראשית מד כ) דאברהם שאל אף אני בשיעבוד? אמר לו: לא, אלא "ואתה תבא אל אבותיך בשלום". הרי דכל זמן שהיה אברהם אבינו קיים היו בטוחים דודאי לא יתחיל השיעבוד, ורק ביום שמת בו הגיע הזמן שלא היה להם הבטחה, והיה יכול להתחיל השיעבוד תיכף. ומשום הכי נתיירא עשו שלא ישתעבד מעתה.

וכבר ידוע שלא על כל זרעו של אברהם היה הגזירה מהגלות, רק על מקצת בניו וכמו שאמר הכתוב "כי ביצחק יקרא לך זרע" ודרשו חז"ל (נדרים לא) ביצחק ולא כל יצחק, ויצחק היו לו שני בנים ורק על אחד חל החיוב, דרק אחד נקרא זרע אברהם, והוא מי שילך בדרכיו של אברהם ודתו, הוא הנקרא זרעו, ועליו הוא דחל השיעבוד, אבל מי שאינו הולך בדרכיו אינו נקרא זרעו כלל. ומשום הכי כששמע שמת אברהם נתחכם עשו לסלק מעצמו החוב הלז לעזוב דרכו של אברהם. ומשום הכי מיראתו מן השיעבוד פקר ואמר לית דין ולית דיין, והוציא את עצמו מן הכלל ולהיות בן חורין מחוב הלז. ועצתו זאת הוא ממש כעצת הפוקרים.

ונמצא שעשיו הפקיע את עצמו מזרעו של יצחק. ובדרך זו הקשו בעלי התוספות: תמה למה איחר להלחם עם ישראל עד עכשיו, ולא בא מיד שירדו למצרים שלא היו כי אם שבעים נפש? יש לומר שאמר לו הקב"ה לאברהם "ועבדום וענו אותם". וכשמת אבינו אברהם עליו השלום הטיל החוב על יצחק. וכשמת יצחק הוטל על יעקב ובניו ועשו ובניו, ואמר עמלק הרשע בלבו אם אכרית את יעקב וזרעו, יהיה החוב מוטל עלי, לכך המתין עד שיצאו ממצרים שכבר נפרע החוב, ואז בא להלחם עמהן.

מבאר רבי אלחנן וסרמן (ביאורי אגדות מאמר אומר אני מעשי למלך סימן י ב)

והנה במלחמת עמלק במלחמה זו בשעה שישראל הלכו לדרכם, ולא עלה בדעתם להתגרות בו, ואם כן לא היה לו צורך להגן על עצמו, וגם אין לומר שהיתה כוונתו להרחיב את גבולו בכיבוש ארצות שהרי במדבר היו, וגם לא היו מתעכבים אלא הולכים תמיד ממסע למסע, ולכאורה היא חידה סתומה. אבל פתרון החידה הזאת, מפורש בכתוב "מלחמה לה' בעמלק" היינו שעמלק הלך ללחום נגד הקב"ה, ואילו היה יכול לעשות סולמות לרקיע היה עושה כן, אבל כאשר זה לא היה בכוחו, ערך מלחמה נגד ישראל שהם עבדי ה' שהיו הולכים לקבל עול מלכות שמים, ואם כן כל חפצו היה לא להנאתו, אלא להכעיס נגד הקב"ה ולבזות שם שמים ככל יכלתו, נוטל מילות וזורקן כלפי מעלה, אמנם גם שבעה אומות עשו ככל התועבות, אבל כוונתם היתה להנאת עצמם ולא להכעיס.

ומעתה זו מגילת אסתר – סתר. שמטרתה לגלות שאף שהכל נראה בדרך טבע, האמת שהכול מאיתו יתברך, והוא שמנווט את העניינים.

נהנו מסעודתו של אותו רשע

טען מרדכי: אתם זוכרים שלפני שלושים שנה השתחוו יהודים רבים לפני צלמו של נבוכדנצר? וכעת בעומדי לפני המן לא הסכמתי לכרוע בפניו, זהו התיקון לחטא זה. ענו לו היהודים: הרי אין ציווי להשתחוות להמן בכל רחבי המדינה, הציווי הוא רק לנמצאים בשער המלך, וכיון שהיית שם ולא השתחוית, גרמת לגזירת השמדת היהודים.

וכלשון הכתוב (אסתר ג ב ה ו) "וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כרעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". "וירא המן כי אין מרדכי כרע ומשתחוה לו וימלא המן חמה. ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי".

ענה להם מרדכי: טועים אתם. אתם חטאתם  בכך שהשתחוויתם לצלם, לכך אני בעומדי לפניו יום יום ולא השתחויתי פעלתי את התיקון כנגד השתחוויה לעבודה זרה, ואף חטאתם בכך שהלכתם לסעודתו של אותו רשע שחגג על שלא נבנה בית המקדש, וזו סעודה כנגד גאולת עם ישראל, כדכתיב (אסתר ד א) "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה" – והיינו שנתגלה לו ברוח הקודש, ואף נהניתם בסעודה זו, ואף שחלקם ברחו כשהוציאו את בגדי כהן גדול, אך יש שנשארו ונהנו מכל החגיגה, ואתם טעונים כפרה.

אומר האלשיך שעל שני חטאים אלו נצרכו שני צדיקים. מרדכי שתיקן את חטא עבודה זרה, אף שחלקו עליו מקצת סנהדרין ואמרו לו שהוא מסכן את עם ישראל ועליו להשתחוות לצלם, אך הוא ידע ברוח הקודש מה תפקידו, ואסתר תפקידה היה להעביר את החטא שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ואכן בהיותה בבית המלך לא נהנתה מאחשוורוש כלל, ודומה היה לה כקרקע עולם, ואכלה רק זירעונים במשך חמש שנים.

שק – דרך התשובה

ואכן התיקון לגזירה: "מרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדלה ומרה. ויבוא עד לפני שער המלך כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק. ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר יצע לרבים. ותבואינה נערות אסתר וסריסיה ויגידו לה ותתחלחל המלכה מאד ותשלח בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו ולא קבל" (אסתר ד א ד).

מרדכי לא יכול להגיע לשער המלך כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, אך הוא מוכרח לבוא לשער המלך לדבר עם אסתר, ולכך אסתר שולחת לו לבוש כראוי, אך הוא ממאן לקבלו, וטענתו בפיו, הכול מנווט הקב"ה, ולכך אני צריך לעשות השתדלות בלבד, ואין צורך להתאמץ ולעשות כל טצדקי לבטל את הגזירה, ולכך תפקידי ללכת עם שק שהוא עשיית תשובה, ולנסות להתקרב לשער המלך לדבר עם אסתר, וכיצד אדבר עמה בלבוש שק, זה אינו מתפקידי, הלא אפשר על ידי שליח וכפי שאירע.

שולחת לו אסתר: "כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום:" – הרי שעונה לו אסתר אני נמצאת בבית אחשוורוש כל שלושים יום, ולא הייתי שם שלושים יום, הוי אומר שיקראו לו עוד יום יומיים, ומדוע שאסכן את עצמי למות, אם אוכל בעוד יום יומיים בהיתר?

ענה לה מרדכי: "ויגידו למרדכי את דברי אסתר. ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" – עונה לה מרדכי "ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר יצע לרבים" ומשכך אני יודע שעם ישראל יינצל מחמת התשובה.

אך את הגעת למלכות לא כדי שדווקא את תצילי את ישראל, כי משום כך יש עוד רבות אחרות, אלא תפקידך הוא להיות זו שכנגד המן שנולד באותו יום שנתעכב שאול מלהרוג את אגג מלך עמלק, ותפקידך להורגו ולכפר את חטאו של שאול, ולכפר זאת צריך מסירות נפש, ואף שהגזירה להשמיד להרוג ולאבד תחול רק בעוד אחד עשר חודש, אך מסירות נפש לבטל יש רק עכשיו וזה תפקידך. וייתכן שאף טען לה מרדכי שזו גזירה שהחלה כבר כעת, שנאסרה שמירת שבת, לימוד תורה וברית מילה ותפילין.

אמרה אסתר שהיא מוכנה לכך אבל מבקשת שיצומו אנשי שושן שלושה ימים על מנת לתקן את הנאת האכילה שפגמו במה שנהנו בסעודתו של אחשורוש. ואכן "ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר" – שעבר על דת, שצמו בליל הסדר שחל באותם הימים ולא אכלו מצות. ואף אמרה אסתר "גם אני ונערתי אצום כן" דהיינו אף שבדרך הטבע לבוא לאחשוורוש נצרך לסוך "ששה חדשים בשמן המר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים", אך אני לא בלבד שלא אעשה כן, אלא אף אצום שלושה ימים. אמנם מלשון אצום "כן" מדוייק שאמרה שכולם יצומו שלושה ימים ולילות שהם שבעים ושתים שעות, אך אני אצום "כן" – שבעים שעות, שאוכל מעט קודם שאבוא לאחשוורוש. ובכך היא מגלה שאין מציאות של טבע, כל הנהגתה היא על פי ההשגחה.

אמנם דרש מרדכי מאסתר לתקן את חטאו של שאול. אומר הרמב"ם (פרק ה ממלכים הלכה ח) "ותלבש אסתר מלכות" שנטלה על עצמה תפקיד המוטל על המלכות. מביא המדרש (בראשית רבה וירא נו א) "ותלבש אסתר מלכות" – לבשה מלכות בית אביה. דהיינו שנכנסה לתקן את מחיית עמלק, ולהראות שהכל מהלך עליון ואינו דרך הטבע.

משתה אסתר הראשון

וכך נראה בגמרא במגילה (דף יד:) שאומרת 'שלבשתה רוח הקדש', ולכאורה וכי לבוא לאחשוורוש נצרך רוח הקודש? אך מתבאר הדבר מהמשך הסוגיא שמביאה אחד עשר טעמים מדוע הזמינה אסתר את המן אל המשתה, ולכאורה שתבקש מאחשוורוש לבטל את הגזירה וכפי שנתבקשה, ומדוע מבקשת משתה עמו ועם המן, ומיד  – "היום", ולכך "מהרו את המן לעשות את דבר אסתר". עם ישראל צמים ושומעים שאמנם לא נהרגה המלכה, אך אסתר עושה משתה לאחשוורוש, ועוד יחד עם המן, ובמקום לדבר עם אחשוורוש בארבע עיניים ולסגור את הסיפור מתחת לשולחן, היא קוראת להמן? אלא זו רוח הקודש שלבשה.

ולכך כשראתה שבמשתה הראשון שאין עם מי לדבר, ביקשה תפנו את לוח הזמנים שלכם לשמשתה נוסף מחר, ואז אעשה כדבר המלך. והמלך נאות לבקשה, וכעת יוצא המן מן המשתה שמח וטוב לב, ועם ישראל רואים וחושבים בלבם, אם המן כל כך שמח כנראה לא עלה ביד אסתר לשכנע לבטל את הגזירה.

ואז רואה המן את מרדכי שלא נע ולא זע ממנו, הוא לא מסוגל להחזיק מעמד מרוב עצבים, ואף שהוא יודע שעוד אחד עשר חודש, אין את כל העם היהודי, הוא לא יכול יותר לראות אותו. וביותר שכל הגזירה על העם כולו, היא כי "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו", אך כעסו כעת העבירו על דעתו והחליט לנקום במרדכי לבדו, ואמר המן "כל זה איננו שוה לי" – כל עשירותו ורוב בניו אינו שווה לביזיון שנעשה על ידי מרדכי.

"ובלילה ההוא נדדה שנת המלך" – אך גם שנתם של עם ישראל נדדה באותו הלילה, כי הבינו משמחתו של המן, שלא עלה ביד אסתר לבטל את הגזירה, וזה מטעמיה של אסתר שהזמינה את המן, שלא יאמרו ישראל אחות לנו בבית המלך, וכן כדי שלא יסיחו דעתן מן הרחמים, ויסמכו רק על הקב"ה. והמן נדדה שנתו כי עבד על העץ לתלות את מרדכי. והמלך נדדה שנתו כי התחיל לחשוב כפי שרצתה אסתר שיחשוב מדוע הזמינה אותי אסתר למשתה יחד עם המן? כנראה הם זוממים עלי משהו. ומוסיפה הגמרא שאמר אליהו הנביא שאסתר חשבה על כל האחד עשר סיבות כשהזמינה את המן.

ומעתה זהו שבמילים "יבוא המלך והמן היום" ראשי תיבות י-ה-ו-ה. כי דווקא במקום זה רמוז שם השם במגילה. להראות שהכול מושגח. וביותר שהגמרא (מגילה דף יט.) אומרת שיש אומרים שמי שאין ביכלתו לקרוא את כל המגילה, יקרא מתקפו של נס, והוא מ"בלילה ההוא נדדה שנת המלך" – כי בלילה החל השינוי לטובתם של עם ישראל, שהבין אחשוורוש שהוא חייב טובה למרדכי, וכך החלה גדולת מרדכי ונפילת המן. אומר העיון יעקב ואף שעדיין לא החלה השתדלותה של אסתר שדיברה עם המלך רק במשתה השני שלמחרת? אלא זהו שמבארת הגמרא שתוקפו של נס חל אחר שעם ישראל בכו בתשובה באותו הלילה, ואחשוורוש עסוק בצרותיו, שומר ישראל לא ינום ולא ישן, ובלילה ההוא צמחה הגאולה, ואחר שצמחה הגאולה בזכות התשובה, באה בקשתה של אסתר והצילה.

נפילת המן

ובמשתה השני אומר חרבונה "גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי היהודי". – המן בא לבית המלך לבקש לתלות את מרדכי, ופונה אליו המלך בשאלה: "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו"? עונה לה המן בחדווה: "יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר נתן כתר מלכות בראשו. ונתון הלבוש והסוס על יד איש משרי המלך הפרתמים והלבישו את האיש אשר המלך חפץ ביקרו והרכיבהו על הסוס ברחוב העיר וקראו לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו".

אחשוורוש אחר לילה כה קשה שנדדה שנתו, וכל ליבו נתון במחשבות מי הוא שעומד למרוד בו, שומע את המן מבקש את בגדי המלך, ואת סוסו, ואף את הכתר, אומר מיד להמן: "מהר קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דברת ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך אל תפל דבר מכל אשר דברת". המן שבא לתלות את מרדכי, נאלץ לכבד אותו בכבוד שהוא היה מאחל לעצמו.

הולך המן לחפש את מרדכי. אומר הרב אלישיב שלבטח חשב המן בליבו: מסתא מרדכי נמצא במשרדי הממשלה בהשתדלות לבטל את הגזירה, אך שם הוא לא נמצא. אולי בביתו? גם שם לא. מה – הוא נמצא בבית המדרש? הרי זה אסור על פי החוק ללמוד תורה? אך דווקא שם נמצא מרדכי, ומלמד תינוקות הלכות קמיצה כי עוד מעט ייבנה בית המקדש ויצטרכו לדעת את ההלכות. ונמצא שהמן רואה שעם ישראל למרות הגזירות שלא ללמוד תורה, ולמרות שהם יודעים שעוד מספר חודשים אחת דתם להמית, אך תחת להיות עסוקים בשתדלנות, הם עסוקים בבניית בית המקדש העתיד להבנות.

"כל אשר קרהו"

"ויספר המן לזרש אשתו ולכל אהביו את כל אשר קרהו". ולכאורה מה יש להמן לספר למשפחתו, וכי אחר יום עמוס שכזה שטייל בכל קצוות העיר עם מרדכי, לא הספיקו בני ביתו לקבל הודעות ועדכונים מכל הסובבים היכן בדיוק נמצא המן 'עכשיו' וצועק "כה יעשה לאיש"? עוד מקשה הגר"א מקורביו ענו לו: "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו" – והלא אתם בני ביתו יודעים שאך אתמול הוא רצה לתלות את מרדכי על העץ ולסיים איתו את הסיפור, וכעת הוא טייל עמו בכל קצוות העיר וחלק לו כבוד מלכים יום שלם, ותחת לעודדו, הם עונים לו זה ההתחלה אם התחלת כך, רק תיפול.

אלא שאמר להם המן "כל אשר קרהו" – הכל מקרה. וכי אתם חושבים שבאתי למלך ובקשתי לתלות את מרדכי. המלך קרא לו ובירר את העניינים והחליט שהוא הצודק, וכפיצוי ביקש ממני לטייל עמו ברחובות העיר? לא כך היה מעשה. באתי למלך במקרה, והמלך החליט בדיוק הבוקר לכבד את מרדכי, וכיון שבדיוק הבוקר רק אני הייתי שם, נפל עלי כל הסיפור, אך כעת במשתה אבקש לתלות את מרדכי על העץ. כי כיון שמבין שהכול מקרה הוא לא מסכים לקבל דבר אחר.

ענו לו אנשי ביתו: אף שאנו מעמלק כמותך, אנו מבינים ש"אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו", ולכך אל תתווכח ותרוץ למלך שיסכים לתלות את מרדכי, אם הוא החל לעלות לגדולה, תתאפק ותוריד את העץ. ובעודם מתווכחים באים אנשי המלך לקרוא לו למשתה, ולא הספיק להוריד את העץ.

ובמשתה השני אומר חרבונה "גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דבר טוב על המלך עמד בבית המן גבה חמשים אמה". ונחלקו הדעות מהיכן ידע חרבונה על העץ שמיועד למרדכי יש אומרים שהיה מלאך, ויש אומרים שהיה אחד מן הסריסים שבא להביא את המן, ואמר למלך מרדכי דיבר טוב על המלך ולכך רצית לעשות לו יקר וגדולה, הנה המן עדיין רוצה לתלותו. ולכך "ויאמר המלך תלהו עליו".

וכל זאת בתחילת חג הפסח. אך עם ישראל צם עוד שבעים יום. ואף שאסתר מלכה, ומרדכי קיבל את טבעתו של המן, אך עד כ"ג סיון שסיימו תשובה של שבעים יום, וכפרו על שבעים שנות גלות בבל יום לשנה, אומר מרדכי כעת אפשר לומר שכיפרנו על החטא, ולכך "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן" – אומר הגר"א שיצא בטלית ותפילין. ועל כך נאמר "ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר".  אומרת הגמרא במגילה (דף טז:) "אורה" זו תורה… "שמחה" זה יום טוב… "ששון" זו מילה… "ויקר" אלו תפלין. ואכן צריך ביאור מדוע לא נתקן חג על כך שנתבטלו גזירות השמד. וצ"ע.

אמנם "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב". ולכך לא נתבטלו הגזירות על לימוד התורה וקיום המצוות, ואף לא נתבטלה גזירת ההשמדה, אך אחר שצמו ועשו תשובה, תמה גלות בבל ויכלו לעשות כטוב בעיניהם, אף שאינו כפי החוק. ורק אז שושנת יעקב צהלה ושמחה – בראותם יחד תכלת מרדכי. כי לקיים מצוות בפרהסיא למרות הגזירה מתאפשר רק כשלא הולכים כדרך הטבע, ובטוחים רק בבורא עולם, ובתשובה שעשו לפניו.

ונמצא שהנס שנצחו את הגויים בי"ג באדר אירע רק בזכות מרדכי – "וכל שרי המדינות והאחשדרפנים והפחות ועשי המלאכה אשר למלך מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם. כי גדול מרדכי בבית המלך ושמעו הולך בכל המדינות כי האיש מרדכי הולך וגדול", אף שחשבו שמחמתו אירעה הגזירה, אך לבסוף מחמתו נושעו שניצחו את הגויים, והלכו והרגו בשונאיהם – בעמלקים. ובאגרות כתוב "ושללם לבוז" מחמת שחשבו שיהיה עליהם להילחם בכל הגויים הקמים עליהם, אך לבסוף לא הוצרכו לכך כלל כי נפל פחדם על כל העמים, ורק נלחמו בעמלקים "ובבזה לא שלחו את ידם" – כיון שכל מטרתם היא רק מחיית עמלק.

אומר הנחלת דוד (דרוש יא) שנמצא שכל המהלך הוא להגיע לבנות את בית המקדש. כי כעת הם  בשנת י"ג למלכות אחשוורוש, ושנה לאחר מכן מת אחשוורוש ומלך בנו דריווש השני תחתיו, ובשנה השנית למלכו התיר לבנות את בית המקדש. והרי שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ, להעמיד מלך, מחיית עמלק, ואז ייבנה בית המקדש. ואף בבית השני מרדכי ואסתר נעשו מלכים, ואף שהוא על הגויים ובחוץ לארץ, אך עדיין יש שם מלך עליהם, וכך ביכולתם למחות את עמלק, ומיד יכלו לבנות את בית המקדש שיבנה במהרה בימינ.

ונזכה למחיית עמלק שכפי שדברנו תלויה בנו, עד כמה שאדם יותר מתעורר, ועושה פחות עבירות, ופחות נותן חמצן לעמלק, פחות נותן לו קיום. וצריך לזכור את אשר עשה לך עמלק, שז"א לבטל עוד עבירה ועוד עבירה על ידי ששונא את הרע, ושונא את מעשה עמלק, וכך זה מאפשר לנו למחות את עמלק, ולהגיע למחיית עמלק ולבניין בית המקדש במהרה בימינו.

להאזנה לכל שיעורי הרב שוורץ לחץ כאן

פרשת תרומה – זכור ה' אדר תשפ"א