הרב צבי שוורץבחירה שלעתיד לבוא
הקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
הקב"ה מזמן שירצח בשוגג
מדיני התורה שהורג נפש מות יומת, אך מכה נפש בשגגה דינו בגלות. וכך לשון הפסוק (שמות כא יב יג) "מכה איש ומת מות יומת. ואשר לא צדה והאלוקים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה". מבאר רש"י "ואשר לא צדה" 'לא ארב לו ולא נתכוון'. "והאלוקים אנה לידו" זימן לידו, לשון "לא תאונה אליך רעה" (תהלים צא י), "לא יאונה לצדיק כל און" (משלי יב כא), "מתאנה הוא לי" (מלכים ב' ה ז) – מזדמן למצוא לי עלה'.
ולכאורה אדם שהורג נפש בשגגה, הכוונה שהמעשה אירע בטעות. אך רש"י מבאר 'לא ארב לו ולא נתכוון והאלוקים זימן לידו' – דהיינו שאינו כשוגג בכל התורה. כי שוגג הוא רשלנות מצד ההורג, וכגון שעלה על סולם ולא בדק את תקינותו, ונמצא רעוע ונפל ממנו על אדם ומת, וכן לקח גרזן שידו אינה מחוברת כדבעי לברזל, ובמקרה שכזה נחשב כרוצח המחויב בגלות לעיר מקלט, אך לשון "האלוקים אנה לידו" ביאורו שאין רשלנות כלל מצד ההורג, והריגת האדם היא רק מחמת שהקב"ה זימן לו להרוג אדם בשגגה.
ואכן מקשה רש"י: "והאלוקים אנה לידו" ולמה תצא זאת מלפניו? הוא שאמר דוד, "כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע" (שמואל א' כד יד) ומשל הקדמוני היא התורה, שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם. והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע? "והאלוקים אנה לידו" – במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם, אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים בדבר שיעידו. זה לא נהרג, וזה לא גלה. והקב"ה מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות, נמצא זה שהרג בשוגג גולה, וזה שהרג במזיד נהרג'.
מבאר הפחד יצחק (שבועות מאמר מג)
ובודאי שמוטלת היא החובה עלינו להתעורר בכאן, על שדווקא במקום זה קרויה התורה "משל הקדמוני". אלא שמהלך הדברים הללו הוא כמו שיתבאר בזה לפנינו.
ד. קיימת היא בידינו ההבטחה כי עומדים אנו לחיות בעולם של מילת ערלת הלב, [הגמרא בסוכה (דף נב.) אומרת 'כדדרש רבי יהודה לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע, ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין, והללו בוכין, צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה? ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה?' דהיינו שימול הקב"ה את הלב בביטול היצר הרע, וכיון שבטל יצר הרע, נסתלקה הבחירה] וכפי פירושו של הרמב"ן, מזדהית היא מילת ערלת הלב עם סילוק הבחירה. יעויין שם היטיב בפירוש הרמב"ן[א]. והלא רואים אנו שכל כולה של התורה הנמצאת בידינו, כל כולה, נארגת היא בתוך רקמת שלטונו של כוח הבחירה. שכן כל חכמת של תורה, אינה אלא בירור רצונו של מקום, באיזה דרך עלינו לאחוז בהליכות – הלכות של חיינו. ועצמיותו של בירור זה, אין לה שום מציאות מחוץ לגבולות הבחירה. ומכיוון שזאת התורה לא תהא מוחלפת, כיצד יתכן קיומה של תורה בעולם של מילת ערלת הלב וסילוק הבחירה?
תורה חדשה מאתי תצא
אלא שעל זה בא הוא מאמר חז"ל במדרש שמיני (יג ג) על הכתוב "תורה מאתי תצא" (ישעיה נא ד) 'תורה חדשה מאתי תצא -חידוש תורה מאתי תצא'. כלומר, אותה התורה עצמה המצויה עתה בידינו, עתידה היא להתחדש מתוכה ולהתקיים כשאין ערלת הלב מופיעה בו כל עיקר. [התורה בימות המשיח תתחדש בכך, שתהא תורת חיים בלא בחירה] אלא כשם שאין לנו שום השגה במהותו של אותו עולם; [וכפי שכתב הרמב"ם (מלכים יב ב) 'וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו. שדברים סתומין הן אצל הנביאים. גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו. אלא לפי הכרע הפסוקים']. כמו כן, אין לנו שום השגה במהותה של אותה תורה העומדת לשלוט בעולם זה, המופלא מאתנו תכלית ההפלאה ותכלית ההעלם.
והלא יודעים אנו, את החוק הנוהג בכל העולמות, כי סוף מעשה במחשבה תחילה, ואם כן מהותו של אותו עולם ומהותה של אותה תורה, שהם העולם והתורה של אחרית הימים, הם הם שעלו במחשבה תחילה. ולא עוד אלא שבאמרנו שהתורה קדמה לעולם, עיקר כוונתנו הוא לאותה מהות של תורה, כפי שהיא עומדת להתקיים בעולם של אחרית הימים, שאין בו כלום מעורלת הלב, והבחירה מסולקת הימנה.
ונשאלת היא בכאן השאלה. מהו היחס בין מהותה של התורה הזו המצויה בידינו, ובין מהותו של אותו 'חידוש תורה' שהיה במחשבה תחילה, ואשר עליו אנו אומרים שהתורה קדמה לעולם? – תשובתה של שאלה זו. אומרת היא לנו, כי כאן הוא המקום אשר מתוכו נובע הוא המושג של 'המשל הקדמוני', כשהוא משמש שם תואר לתורה. כלומר, התורה המצויה בידינו, מתייחסת לאותה תורה שקדמה לעולם, כמו המשל אל הנמשל.
המשל והנמשל עומדים הם ביחס הדוק כשהם אדוקים זה בזה, ונושאים בד בבד על גבם את גוף הנידון. כל נקודה ונקודה בגופו של המשל, יש לה נקודה מקבילה בגופו של הנמשל. והקבלה זו היא היא המצרפת את המשל והנמשל להדדי, עד כדי יצירת קומה אחידה הכלולה ממשל ונמשל. וזהו תוכו של המושג 'המשל הקדמוני'. כלומר, המשל של התורה הקדומה.
"וידבר שלשת אלפים משל"
וזהו הוא פשר דבר השבח האמור בחכמתו של שלמה המלך, שכתוב עליו שהיה מדבר "שלשת אלפים משל, (מלכים א' ה יב). כלומר באותה הבחינה, אשר על פיה קרויה היא התורה 'המשל הקדמוני', היה הוא הולך ומונה שלושת אלפים דרגות, אשר כל דרגה ודרגה, משמשת היא נמשל לדרגה שלפניה, ובה בשעה, הרי היא משל לדרגה שלאחריה. וכל הדרגות הללו, נמצאות הן בין מהותה של תורה, כפי שהיא מצויה עתה בידינו, ובין מהותה של התורה הזאת, כפי שהיא מתקיימת בבחינת היותה קודמת לעולם. באופן שכל ה"שלושת אלפים משל", שדיבר שלמה, הם מדרגות, בתואר הכללי של תורה, אשר בבחינת התואר הזה, קרויה היא התורה "משל הקדמוני"…
[הפחד יצחק מבאר ששלמה המלך שהמשיל שלושת אלפים משל, אין הדבר ביאור לכל מצוה ומצוה, כי לכך לא נצרך משל, אלא מדובר על לימוד התורה בעצמותה, שנצרך שלושת אלפים משל, כי יש עומק עצום עמוק בין התורה שבידינו לתורה של לעתיד לבוא, שנצרך שלושת אלפים דרגות להגיע לעומקה של תורה של לעתיד לבוא, וכדי להבין כל שלב ושלב נצרך משל שמהנמשל שלו יתבאר ביאורו של המשל הבא, וכך מתבאר שלב אחר שלב, וזהו ביאור המושג "משל הקדמוני".
ועם כל זאת העיד שלמה בחכמתו (קהלת ז כג) "כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", הרי שעם כל חכמתו של שלמה, וגדול עמקות ביאוריו בתורה, לא השיג את עומקה של תורת ימות המשיח].
ו. ובכל כתבי הקודש לא הוזכר התואר הזה של משל הקדמוני, כי אם פעם אחת, ולא הוזכר התואר הזה, רק בקשר עם המימרא "מרשעים יצא רשע". לאחר מה שלמדנו במאמר זה, טועמים אנו את טעמו של יחוד התואר משל הקדמוני למימרא זו דווקא, דהנה בשוגג דרציחה גילתה תורה הנהגה חדשה של "האלוקים אנה לידו". ופירש רש"י דרך תואנה ועלילה. כמו שמעלילים על אדם בדבר שאין לו שום אשמה בו, ובכל השוגגין שבתורה לא מצאנו רמז להנהגה כזו, החורגת ממסגר הבחירה, דבכל השוגגין מודגשת בהן תורת חטא, דהיינו חטא הפשיעה של השגגה, ורק בשגגת הרציחה הוא שחידשה התורה הנהגה של תואנה ועלילה, היא הנהגה הנמצאת מחוץ לגבולותיה של הבחירה. וכל עצמו של הפסוק הזה ד"והאלוקים אנה לידו", עומד הוא בסוד הידיעה הסותרת היא הבחירה.
פירושו של חידוש זה, בשוגג דרציחה דווקא, אינו נוגע לעניינו. אבל יהיה איך שיהיה, ומאיזה טעם שיהיה, סוף סוף רואים אנו 'חידוש של תורה' בפרשה זו. כלומר, פרשה זו אמורה היא באספקלריה של תורה שלמעלה מן הבחירה. ומפני כך, יש כאן גילוי מיוחד לאותו תואר של תורה, המכונה "משל הקדמוני", ומכיון שפירש רש"י שאותה מימרא ד"מרשעים תצא רשע" מכוונת היא לפרשה ד"והאלוקים אנה לידו" – הרי כמו מאליה מופיעה היא ההנהרה, כי מימרא זו ד"מרשעים תצא רשע", מקורה הוא ב"משל הקדמוני". "כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים תצא רשע".
מדברי הפחד יצחק למדים אנו שישנה מציאות חדשה של תורה לאחר שיתוקן העולם בגאולה השלימה. ומעתה בקבלת התורה במעמד הר סיני, שקיבלו ישראל את הלוחות הראשונות, היו כדרגת אדם הראשון קודם החטא, שהיו בני חורין משעבוד מלכיות, מהיצר הרע, וממלאך המוות, וכלשון הפסוק (תהילים פב ו) "אני אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כלכם" – שעלו לדרגת אדם הראשון, וזו התורה של ימות המשיח.
אך אחר שחטאו בחטא העגל, ונגזר עליהם שיקבלו לוחות שניות שאינם חירות משעבוד מלכיות ומיצר הרע ומלאך המוות, נאמר עליהם "אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפלו". שירדו לדרגת תורת העולם הזה, שיש בו בחירה, וכל מעשה האדם תלויים ברצונו ובחירתו, ובעולם הזה רציחה בשוגג "והאלוקים אנה לידו", הוא המשל לעולם הבא, שאין בו בחירה, כיון שבנמשל מתנהג העולם הבא שאין בו שעבוד מלכיות ומטעם שאין בו בחירה, וכך ברוצח בשוגג "האלוקים אנה לידו", ואין לו בחירה בחטא זה.
אימתי אמרו ישראל "נעשה ונשמע"?
אמירת ישראל "נעשה ונשמע" נאמר בסופה של פרשת משפטים. וכך מתארת התורה: "ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחק" (שמות כד א). מבאר רש"י 'פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות'. ומעתה זהו ביאור המשך הפרשה: "ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה". ולכאורה היכן נאמרו משפטים, הלא היה זה קודם מתן תורה? מבאר רש"י "את כל דברי ה'" – מצות, פרישה, והגבלה. "ואת כל המשפטים" – ז' מצות שנצטוו בני נח, ושבת, וכבוד אב ואם, ופרה אדומה, ודינין, שניתנו להם במרה'.
ואף כך מתבאר המשך הפסוק "ויכתב משה את כל דברי ה'". ולכאורה לא ניתנה תורה עד ו' סיון, ומה כתב משה? מבאר רש"י "ויכתב משה" מבראשית ועד מתן תורה, וכתב מצות שנצטוו במרה'. וזהו "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". ואף כאן מבאר רש"י לשיטתו שפרשה זו אירעה קודם מתן תורה, ומשכך מה הם המצוות שנכתבו בספר הברית? מבאר רש"י 'מבראשית ועד מתן תורה, ומצות שנצטוו במרה'. ונמצא בדברי רש"י שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" קודם מתן תורה.
אך שיטת הרמב"ן שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" אחר מתן תורה.
כי איננו נכון שיהיה על המשפטים שנצטוו בני נח ושנאמרו להם במרה שכבר שמעו וידעו אותם. ולא יאמר "ויספר" אלא בחדשות אשר יגיד (בראשית כד סו).
וכבר היטיב לראות רבי אברהם אבן עזרא שפירש הענין כסדרו, ואמר כי עד הנה 'ספר הברית'. והנה הפרשיות כלן באות כהוגן. כי אחר מתן תורה מיד בו ביום… ואמר לו אחרי צוותך זה להם, עלה אל ה' אתה ואהרן. והזכירה הפרשה כי משה עשה כמצות ה', ובא אל המחנה ויספר לעם את כל דברי ה', (פסוק ג) כאשר צוה אותו "כה תאמר אל בני ישראל" (לעיל כ יט), "ואת כל המשפטים כאשר צוהו" – "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (לעיל כא א), וקבלו הכל בשמחה ואמרו "כל אשר דבר ה' נעשה". והטעם, כל הדברים האלה אשר דבר לך השם נעשה, כי מאמינים אנחנו בדבריך, כמו שסיפר במשנה תורה (דברים ה כד) "ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו". ואז כתבם משה (פסוק ד).
והנה משה כתב ביום ההוא בספר כל מה שנצטווה, חקים ומשפטים ותורות, והשכים בבקר ממחרת היום ההוא לכרות להם ברית על הכל, ובנה המזבח (פסוק ד), וזבח הזבחים (פסוק ה), ונתן חצי הדם על מזבח ה' וחצי הדם שם באגנות (פסוק ו), ולקח הספר שכתב מאמש וקראו באזניהם, וקבלו עליהם עוד לבא בברית עמו, ואמרו (פסוק ז) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע אליך, מכל אשר תצוה מאתו ית'. ואז זרק עליהם חצי הדם (פסוק ח), כי זאת אות הברית לבא השנים בחלקים שוים.
ואחרי שהשלים מעשיו עמהם הוצרך למלאת דבר ה' שאמר לו ה' עלה אתה ואהרן וגו'. וזהו שאמר (בפסוק ט) ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא וגו'. ועשה עוד מה שצווה (בפסוק ב) ונגש לבדו אל ה', והוא שאמר (בפסוק יח) ויבא משה בתוך הענן וגומר. והנה מעשה הברית ביום המחרת למתן תורה, ובו היתה העליה שעלה משה אל ההר (פסוק יג), וממנה נתעכב שם ארבעים יום. והוא שפירש הכתוב (פסוק טז) ויקרא אל משה ביום השביעי וגו', ונאמר (פסוק יח) ויבא משה בתוך הענן. וכל זה מתוקן ומבואר.
וראיתי במכילתא (לעיל יט י) שנחלקו בדבר, יש שאמרו שהיה קודם מתן תורה בחמישי, ואמר להם הרי אתם קשורים תפוסים וענובים מחר באו וקבלו עליכם את כל המצות. ורבי יוסי ברבי יהודה אמר בו ביום נעשו כל המעשים, כלומר בו ביום לאחר מתן תורה נעשו המעשים של סיפור העם וכתיבת ספר הברית, הכל כמו שפירשנו.
ונמצא שנחלקו רש"י והרמב"ן שבמחלוקת התנאים האם אמרו ישראל את "נעשה ונשמע" קודם מתן תורה, ולכך פרשת "נעשה ונשמע" שה וזכרו דברי התורה, היינו מצוות שקיבלו במרה, וכתיבת ספר בראשית עד מתן תורה, או שאמרו את "נעשה ונשמע" אחר מתן תורה, וביאור הפרשה הוא דברי משה רבינו באומרו לעם מה שיקבל בסיני, קודם שעלה לקבל לוחות שניות[ב].
"נעשה ונשמע" מהו?
אומרת הגמרא בשבת (דף פח.) 'אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב (תהילים קג כ) "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו" ברישא "עושי" והדר "לשמוע". מבאר רש"י 'עושי דברו לשמוע. מוכנין לעשות קודם שישמעו ולא כדרך שאר עבדים ששומעים תחילה את הדבר לידע אם יכולין לקבלן עליהם אם לאו'. ולכאורה פשטות ביאור דברי הגמרא הם לשיטת רש"י שקבלת "נעשה ונשמע" הייתה קודם מתן תורה, ולכך נשתבחו ישראל בהיותם כמלאכים שמקבלים על עצמם לעשות, קודם שידעו מה מוטל עליהם, אך לדברי הרמב"ן והאבן עזרא יקשה מה מעלת "נעשה ונשמע"?
מבאר האבן עזרא (תהילים קג כ) 'וטעם "לשמוע בקול דברו", כי אינם כבני אדם שיקוו מהשם שכר בעשותם דברו, רק זה הוא שכרם ותענוגם ותפארתם, לשמוע בקול דברו'. הרי שמבאר האבן עזרא שמעלת לשמוע בקול דברו", שזכו ישראל להיות כמלאכים שתפארתם היא לשמוע בקולו של מקום.
אמנם עדיין יקשה לדעת הרמב"ן מהו מעלת "נעשה ונשמע"? ואף לדברי רש"י יקשה הרי שבט לוי קיימו במצרים את כל התורה כולה, ואף עם ישראל ידע מחמתם ודאי חלקים מהתורה, ומדוע נחשב הדבר שקיבלו את התורה קודם שידעו מה כתוב בה?
מבאר הבית הלוי (שמות כד ז)
דרש רבי סימאי בשעה שהקדימו ישראל "נעשה" ל"נשמע", ירדו שישים ריבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים אחד כנגד "נעשה" ואחד כנגד "נשמע". ויש להבין אומרו בשעה 'שהקדימו' ולא אמר בשעה 'שאמרו' ישראל "נעשה ונשמע"? ומוכח דרק על ידי ההקדמה זכו להני שני כתרים. ויש להבין היאך תלוי בההקדמה? והנראה לי, ויובן גם כן למה אמרו ישראל "נעשה ונשמע", ולא "נשמע" ו"נעשה"? דהנה איתא בזוהר הקדוש '"נעשה" בעובדין טבין ["נעשה" במעשים טובים] "ונשמע" בפתגמין דאורייתא ["ונשמע" בדברי התורה] הרי ד"נעשה" הוי קבלה על קיום המצות, "ונשמע" הוי קבלת לימוד התורה הקדושה.
והנה ידוע דלימוד התורה הוא משני פנים, אחד כדי לידע היאך ומה לעשות, ואם לא ילמוד היאך יקיים, ולא עם הארץ חסיד (אבות ב ה), וגם הנשים שאינם מחויבות בלימוד התורה, מכל מקום מחוייבות ללמוד במצות הנוהגות בהן… אמנם באנשים יש עוד מעלה אחת על הנשים, דנשים בלימודם אינם מקיימות שום מצות עשה, רק הוי מבוא לקיום המצות. ונמצא דהלימוד אצלם הוי מבוא להתכלית שהוא קיום המצות, ולא הוי תכלית בעצמו. אבל באנשים הוי הלימוד גם מצות עשה לעצמו, וכמו הנחת תפילין וכדומה. ונמצא הוו שתי בחינות, מבוא להמצוות, וגם תכלית בפני עצמו.
וזהו דאיתא במנחות (דף צט.) שאל בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו שאלמוד חכמת יונית? אמר לו: צא ובדוק שעה שאינו לא יום ולא לילה. [מכך שאמר לו שמחוייב ללמוד אף שכבר יודע את כל התורה כולה, הרי שהוא כבר יודע כיצד לקיים, ראיה שיש חיוב של לימוד תורה] דהחיוב דהוי משום קיום המצות, הא כבר יצא בו כיון שיודע כל התורה כולה היאך לעשות, דדבר הנעשה לאיזה תכלית, אין לו להמשך יותר מכפי הצורך לאותו התכלית המבוקש, ורק מכל מקום חייב מצד עצם המצוה של הלימוד תורה.
והנה אם היו אומרים ישראל "נשמע" ו"נעשה", לא היה במשמעות קבלתם רק עול מצות, אלא שמוכרחין ללמוד קודם כדי שידעו היאך לעשות, והיה "נשמע" נמשך ומבוא ל"נעשה", ו"נעשה" הוי התכלית, והיה רק קבלה אחת. ומשום הכי אמרו "נעשה", ומובן מאליו שמוכרחין ללמוד מקודם, ואחר כך אמרו "נשמע". ונמצא דהוי "נשמע" תכלית מצד עצמו גם כן, דגם שלא יצטרכו ללמוד משום עשיה, גם כן ילמדו מצד עצמה. ונמצא על ידי ההקדמה נעשה שתי קבלות של שני תכליתים. עול מצוות, ועול תורה. וזהו שאמרו בשעה 'שהקדימו' והוו שתי קבלות, עול מצוות, ועול תורה, ירדו שישים ריבוא מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים, אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע", דעל ידי ההקדמה זכו לשני כתרים.
בדברי הבית הלוי מתבאר ש"נעשה ונשמע", אינו הקדמת העשיה לשמיעת ההלכות, אלא נתחדש כוחה של לימוד התורה, שקיבלו עליהם ישראל ללמוד את דברי התורה, ולא רק על מנת לקיים את הלכותיה, אלא כדי לקיים את העולם בלימוד אמריה, אך אם היו אומרים "נשמע" ולאחריו "נעשה" היה לימוד התורה רק עבור ידיעת פרטי המצוות, ואינו לימוד תורה על מנת ללמוד.
כפה עליהם את ההר כגיגית
אמנם אומרת הגמרא בשבת (דף פח.) "ויתיצבו בתחתית ההר" אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם'. מקשה התוספות: 'ואף על פי שכבר הקדימו נעשה לנשמע? שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאתה נשמתן'. בדברי התוס' מתבאר שניתנה התורה בכפיה כדי שאם יתחרטו מקבלתם את התורה, לא יוכלו מחמת שקיבלוה בכפיה. עוד אפשר לבאר בתוס' שמחמת האש הגדולה שיצתה נשמתן חזרו בהם מרצונם לקבל את התורה, ולא הועילה חרטתם מכיון שקיבלוה בכפיה.
וכך הקשה במדרש תנחומא (נח ג) 'ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כלם ואמרו "נעשה ונשמע" מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט?' מיישב המדרש: 'אלא אמר להן: על התורה שבעל פה שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות, והיא עזה כמות, וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"הבכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, שנאמר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו'). מתבאר בדבריו שעל תורה שבעל פה לא מועילה קבלת "נעשה ונשמע" כיון שקשה היא, ונצרך כפה הר כגיגית.
אך המהר"ל (תפארת ישראל פרק לב)
אבל מה שכפה עליהם ההר, שלא יאמרו ישראל אנחנו קבלנו התורה מעצמנו. ואם לא היינו רוצים, לא היינו מקבלים התורה. ודבר זה לא היה מעלת התורה. כי התורה כל העולם תלוי בה. ואם לא היתה התורה, היה העולם חוזר לתהו ובהו (שבת פח.), ולפיכך אין ראוי שתהיה קבלת התורה בבחירת ישראל, רק שהיה הקב"ה מחייב ומכריח אותם לקבל התורה, שאי אפשר זולת זה, שלא יחזיר העולם לתהו ובהו. ואל יקשה, סוף סוף היה בחנם מה שכפה עליהם הר כגיגית, שהרי כבר אמרו "נעשה ונשמע". דזה לא קשיא, דודאי עיקר הדבר לא היה בשביל שלא יחזרו, דלמה יחזרו, כיון שכבר אמרו "נעשה ונשמע". רק שדבר זה ראוי מצד עצמו, כי איך תהיה התורה, שהיא שלמות כל המציאות, על ידי שכך בחרו ישראל לקבל התורה. ואם כן שלמות העולם היה תולה בדבר אפשרי, שהיה אפשר שיקבלו, ואפשר שלא יקבלו. ולכך כפה עליהם הר כגיגית, שאם לא היו מקבלים התורה, שם תהא קבורתכם.
ויש לומר גם כן שלכך כפה עליהם ההר כגיגית, שלא יאמרו ישראל כי יהיה חס ושלום בטול לקבלת התורה; כי מרצונם קבלו ישראל, ואפשר להפטר מדבר כזה, שהרי לא נעשה בהכרח, רק היה אפשר לקבל, ואפשר שלא לקבל. ולכך כפה עליהם הר כגיגית, לומר שהם מוכרחים לקבל התורה. וכל דבר שהוא מוכרח ומחויב, אין כאן הסרה וביטול, אחר שהוא מוכרח.
וכך מוכרח במדרש בפסוק (דברים כב, כט) "ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו". כשבא הקדוש ברוך הוא לתת תורה על הר סיני, כפה עליהם ההר כגיגית שיקבלו תורתו. וכיון שכך, הרי ישראל אנוסתו של הקדוש ברוך הוא, ואצל אנוסתו כתיב "ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו". ולא כן אצל מפתה. מפני שמשפט האונס כפי מה שהיה המעשה המאנס. כי המאנס היה מכריח הבתולה על האישות. וכל דבר שהוא מוכרח, הוא מחויב, ולכך "לא יוכל שלחה". כפי אשר הוא עושה בעצמו האישות ההכרחי, לכך לא יסור כלל. ולכך כפה השם יתברך עליהם הר כגיגית, להיות החבור הזה הכרחי. וכל זיווג וחבור הכרחי, אין סלוק והסרה, כמו שהוא אצל המאנס אשה.
ובמדרש, אתה מוצא כשבקשו לפרוק עול בימי יחזקאל, באו מזקני יהודה לדרוש (יחזקאל כ א). אמרו לו: בן אדם, כהן הקונה עבד, מהו שיאכל בתרומה? אמר להם: יאכל. אמרו לו: אם חזר ומכרו לישראל, אם יצא מרשותו? אמר להם: הן. אמרו לו: אף אנו יצאנו מרשותו של הקב"ה, נהיה כאומות העולם מכחישי ה'. אמר להם יחזקאל: (יחזקאל כ לב לג) "העולה על רוחכם היה לא תהיה חי אני נאום ה' אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם", עד כאן.
הרי במדרש הזה בארו כי היו רוצים הרשעים לפרוק עול, שהיו חושבים כי חבור זה אינו מוכרח, רק אפשרי שיהיה, ואפשר שלא יהיה. והשיב להם יחזקאל כי חבור זה מוכרח, כי הוא יתברך מכריח אותם על זה. ולפיכך כפה עליהם הר כגיגית, במה שהחבור הזה הכרחי, ואינו דבר שאפשר שיהיה, ואפשר שלא יהיה. שאחר שקבלת התורה הוא שלמות כל העולם, איך יהיה בדבר זה אפשרית כלל.
ולפיכך מסיק שם אחר זה מיד; אמר ריש לקיש, תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, אם יקבלו ישראל התורה – מוטב, ואם לאו – יחזרו לתהו ובהו. לומר כי לכך כפה עליהם ההר כגיגית, מפני שכך מעשה בראשית תלוים בקבלת התורה. שכשם שברא השם יתברך כל מעשה בראשית, ונתן לכל אחד טבעו אשר יהיה נוהג עליו. כך ראוי שיהיה לאדם השכלי הנהגה שכלית. ודבר זה הוא תורת האדם, אשר התורה היא הנהגתו השכלית, כמו שהתבאר למעלה. ולפיכך היה נתינת התורה על ידי הכרח.
בדברי המהר"ל מתבאר שעם ישראל קיבל על עצמו בכפיית ההר כגיגית שהתורה היא כמחוייבת המציאות, וכך הקב"ה התחייב כנגדם שעם ישראל עבורו כמחוייב המציאות, וכאנוסתו שלא יכול לשלחה כל ימיו, אף אם בגדה בו, כך עם ישראל הוא עמו של הקב"ה בכל מצב שיהא.
התורה מוכרחת המציאות
מוסיף רבי שמחה זיסל ברויידא בספרו מאמר מתן תורה (עמוד קלב) שנצרך שיבינו ישראל שאין אפשרות שלא לרצות לקבל את התורה, כיון שהיא קובעת את כל מהלך העולם, וכדברי הגמרא בשבת (דף פח.) 'דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (בראשית א לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו'. נמצא שאילו לא יקבלו ישראל את התורה היה חוזר העולם לתוהו ובוהו.
וכך הוא לשון הפסוק (ירמיהו לג כה) "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", שאם לא יתקיים העולם על ידי לימוד התורה, ייחרב העולם. ולכך בלא הכרחת ה"נעשה ונשמע" על ידי כפיית ההר כגיגית אין קיום לעולם, ואף בלא הכרחת ה"נעשה ונשמע" בגופה של הבריאה אין קיום לבריאה, כיון שמהותה של התורה היא הכרחיותה בבריאה.
וכך מקשה המהרש"א (עבודה זרה דף ב:) והרי תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית שאם לא יקבלו ישראל את התורה, יחזור העולם לתוהו ובוהו, ומדוע הוצרך להוסיף לישראל כפיית ההר כגיגית, הרי הם יודעים שאם לא יקבלו את התורה, לא יתקיים העולם, ואין לך כפיה גדולה מזו? ואכן מבאר המהרש"א שכפיית ההר האמורה כאן, היא בהזכרת התנאי שאם לא יקבלו את התורה ייחרב העולם, ועד אז קיים העולם בחסדו של הקב"ה עשרי וששה דורות, ועל כן יש עשרים וששה כי לעולם חסדו בפרק קל"ו בתהילים, על שם עשרים וששה דורות שהעמיד הבורא את העולם בחסדו.
ונמצא שבלא כפיה לא היה מתקיים העולם, כיון שקבלת התורה בלא קבלתה כמוכרחת המציאות, אין שמה כקבלת התורה. אמנם יקשה מדוע לדעת הרמב"ן אומרת הגמרא בשבת (דף פח.) שהוצרכה קבלת התורה נוספת בימי אחשורוש, הלא קיבלו את התורה מאהבה לאחר מתן תורה, ואמנם לדעת רש"י שקיבלו מאהבה קודם מתן תורה ואחריה קיבלו בכפיה, יתכן דשבו מקבלתם מאהבה, ולכך קבלו בשנית בימי אחשורוש, אך לדעת הרמב"ן דקבלו מאהבה אחר שקבלו בכפיה, בלא אפשרות לשוב מקבלה זו, מדוע הוצרכו לקבלה שנית בימי אחשורוש?
הנה כתב רבי אליהו לופיאן בספר "לב אליהו" (ואתחנן א מעלות ומורדות באדם)
'שבמעמד הר סיני עמדו בני ישראל בדרגה גבוהה מאוד, [שעוד ארבעים יום של המתנה למשה רבינו בהביאו את הלוחות הראשונות היו מקבלים לוחות שאין בהם יצר הרע, וכעולם הבא] וברגשות קודש נעלים כמלאכי שמים במרום, אבל האדם במצבו הרוחני אינו תמידי, יש עיתים שרגשת לב האדם נעשה מטומטם, ואז נשאר האדם מהלך בטבעו… אמת נכון הוא שבזמן שהאדם עומד במצב מרומם – בדעתו בשכל ובהרגשים נעלים – אין צורך להראות לו את השבט… אבל לא בכל עת תמיד הוא עומד במצב זה, ואז עלול הוא לבוא לכל פשע לפי טבעו, ולכך נצרך האדם – אפילו היותר גדול – לאזהרה שלא ירצח ולא יגנוב ולא ינאף, ולאיום שאם לא כן ייענש חמורות. והיינו 'יראת שמים".
וזהו שהוכרחו לקבל את התורה בכפיה, כי הבינו במעמד הר סיני שאין אפשרות שלא לקבל את התורה, כי היא מוכרחת המציאות, וכך גם כשאינם במצבם הרוחני הגבוה ישמרו את התורה. ומעתה יתבאר מדוע נצרך קבלה נוספת בימי אחשורוש. מתרץ הרמב"ן (מסכת שבת פח.) וכדבריו ביארו הרשב"א והריטב"א
קשה לי וכי מה קבלה זו עושה מסופו של עולם לתחלתו, אם קודם אחשורוש לא היו מצווים למה נענשו? ואם נאמר מפני שעברו על גזירת מלכם, אם כן בטלת מודעא זו? ועוד למה הצריכם לקבלה וברית? ונראה לי לומר דמתחלה אף על פי שהיה להם מודעא, מכל מקום לא נתן להם הארץ אלא כדי שיקיימו התורה כמו שמפורש בתורה בכמה פרשיות, וכתיב (תהלים ק"ה) "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים ירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו", והם עצמן מתחלה לא עכבו בדבר כלל, ולא אמרו במודעא כלום אלא ברצון נפשם מעצמם אמרו "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". לפיכך כשעברו על התורה עמד והגלם מן הארץ, [וכל אותם ארבע מאות ועשר שנים שהיו בארץ היו בדרגה זו של קבלת התורה מרצון] משגלו מסרו מודעא על הדבר מדכתיב (יחזקאל כ') "והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וכמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן", וכדאמרינן באגדה (סנהדרין קה.) רבינו יחזקאל עבד, מהו שיאכל בתרומה? [אמרו לו: בן אדם, כהן הקונה עבד, מהו שיאכל בתרומה? אמר להם: יאכל. אמרו לו: אם חזר ומכרו לישראל, אם יצא מרשותו? אמר להם: הן. אמרו לו: אף אנו יצאנו מרשותו של הקב"ה, נהיה כאומות העולם מכחישי ה'. אמר להם יחזקאל: (יחזקאל כ לב לג) "העולה על רוחכם היה לא תהיה חי אני נאום ה' אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם"] לפיכך כשבאו לארץ בביאה שניה בימי עזרא עמדו מעצמם וקבלוה ברצון שלא יטענו עוד שום תרעומות, והיינו בימי אחשורוש שהוציאם ממות לחיים והיה זה חביב עליהם מגאולה של מצרים.
ונמצא שסובר הרמב"ן שקבלו את התורה בנעשה ונשמע על דעת שיהא זה גאולת עולם, אך הקב"ה הוסיף קבלה בכפיה שאינה תלויה בארץ, וכיון שחטאו בחטא העגל ויש שעבוד מלכיות, ואם כך אין התורה תלויה בארץ ישראל בדווקא, כשחטאו הגלם הקב"ה מעל אדמתם, אמרו ישראל בטל קבלת התורה מאהבה, אך הוכרחו לקיים מצוות מחמת שכפה עליהם הר כגיגית, ולכך כששבו לארץ ישראל חזרו וקבלוה מאהבה. אך לדעת רש"י קבלתם מאהבה הייתה מיד אחר נס פורים.
קבלת התורה מאהבה בימי אחשורוש
הנה כתוב במגילת אסתר ששלח מרדכי לכל היהודים "דברי שלום ואמת" מבאר הגר"א "שלום" זה האגרת, "אמת" זה התורה כיון שקבלוה מרצון בלא אונס. וטעם הדבר כיון שכתוב (אסתר ט טז) "ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמד על נפשם", עמד בלשון יחיד, דהיינו שהיו כל ישראל באחדות גמור, ורק כך זכו לנצח הקמים עליהם להרגם, ואחר זאת היו כקבלת התורה שהיתה כאיש אחד בלב אחד, כך כאן קבלו התורה מרצון כאיש חאד בלב אחד. ואכן כך כתוב במגילה הלשון יחיד על קבלת המגילה (אסתר ט כג) "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם". וכך כתב המהר"ל (אור חדש אסתר ט כג) וקבל היהודים לשון יחיד כי קבלו כלם בשמחה וברצון ובקול אחד אמרו נעשה ונשמע וזהו וקבל ולא היו דעות מחולקות.
ונמצא שמיום שליחת האגרות בכ"ג סיון, ועד פורים שהוא בי"ג אדר היו היהודים באיש אחד בלב אחד, וכך זכו לקבלת התורה. ולכך נקרא החג פורים על שם הפור – הגורל, ואף ש הוא דבר צדדי שהיה גורל מתי ישלטו ביהודים, אלא שביום שקבע הגול בו נעשו ישראל כאיש אחד לבב אחד וזכו לקבלת התורה, לכך נקרא שם החג פורים.
אמנם הרמב"ן שסובר שקבלו מאהבה רק כשעלו לארץ שלוש שנים לאחר מכן מבאר 'לפיכך כשבאו לארץ בביאה שניה בימי עזרא עמדו מעצמם וקבלוה ברצון שלא יטענו עוד שום תרעומות, והיינו בימי אחשורוש שהוציאם ממות לחיים והיה זה חביב עליהם מגאולה של מצרים'. ונמצא שסבר הרמב"ן שעוד שלוש שנים עמדו ישראל באחדותם וכך זכו לקבלת התורה מאהבה.
הקב"ה יעזור שנזכה לקבל את התורה מרצון, ואנו כבר מגיעים במגיפה מפורים לפורים, ונזכה שכבזמנם כך יהא בזמננו שאחרי שנה נזכה לגאולה מכל מצרות, ולגאולה שלימה במהרה בימנו.
[א] ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב, ועונש ברצותם ברע, אבל לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי, ולא יחפוץ בו כלל, והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה, ערלה ללב. ומול הלב הוא, שלא יחמוד, ולא יתאוה, וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות, ולא היה לו ברצונו דבר (דברים ל ו).
[ב] וכדברי הרמב"ן כתב החזון איש (מועד סימן קכה) בבארו את הסוגיות שיובאו לקמן.
להאזנה לכל שיעורי הרב שוורץ לחץ כאן
פרשת משפטים כ"ט שבט תשפ"א