הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
הנמכר להיות עבד עברי מונים לו שש שנים מיום המכירה (ערכין יח ב; נדה מח א) ולאחריהם הוא יוצא לחפשי. במידה והעבד רוצה להמשיך ולעבוד את אדונו אומר הכתוב "והגישו אדניו אל האלוקים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אוזנו במרצע ועבדו לעולם" (פרק כא פס' ו) וברש"י הביא לדברי הגמ' (קידושין כב ב) "רבי שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר, מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם". ויש להבין הלא הפסוק "כי לי בני ישראל עבדים" נאמר בפרשת בהר, ואם כן כיצד יתכן שבשעת מכת בכורות היו הדלת והמזוזה עדים על כך שהקב"ה אמר "כי לי בני ישראל עבדים" והלא עדיין לא ניתנה תורה.
עוד יש להקשות, דהלא מצות נתינת הדם הייתה על המשקוף ועל שתי המזוזות ומה הענין להירצע אצל הדלת. וכן מהו שאומר רבי שמעון שהדלת שמשה כעד במכת בכורות, מה שייכותה של הדלת לעדות זו והלא הדם ניתן על המשקוף והמזוזות ולא על הדלת. וביותר קשה, שהרי מבואר ברש"י (ד"ה אל הדלת) שאין לעשות את הרציעה במזוזה אלא בדלת דווקא, והמזוזה נכתבה כאן רק לדרשה [ללמד שכשם שהמזוזה עומדת תמיד, וכשהיא מוטה אינה ניכרת כמזוזה, כן גם הדלת כשרה לרציעה רק כשהיא עומדת], ויש להבין מה העניין המיוחד בדלת, הלא במצרים לא נצטוו לעשות שום מצוה בדלת.
ונראה לבאר בזה, דמה שהקב"ה פסח על בתי ישראל במכת בכורות לא הייתה זו רק הצלה לבכורי ישראל מהמכה, אלא בזה התחילה הגאולה בפועל, שמצרים נכנעו ומיהרו לשלחם. וכדי להיגאל ממצרים היה צריך לעבור התנתקות מעבודה זרה וכניסה לעבודת ה', ותחילת ההתנתקות הייתה בלקיחת שה שהיה האלוה של מצרים ולקשור אותו ד' ימים לכרעי מיטותיהם (תרגום יונתן יב ו), וישראל פחדו ממעשה זה כמבואר בכתוב (ח כב) "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקולונו" (רש"י חולין נד ב ד"ה לא חמדה), ונצטוו לשוחטו בין הערביים לפי שהוא זמן אסיפת הפועלים ויראו כל המצרים שישראל שוחטים את אלוהיהם בפניהם (חזקוני יב ז) ולפיכך נצטוו לאוכלו צלי, לפי שריחו נודף, ויֵדעו המצרים שישראל אוכלים יראתם (חזקוני שם יא) וכן בשאר דיני פסח [יעויין ברא"ש ובדעת זקנים יב י בהרחבה] ואחר כל זאת ציוותה התורה (יב ז) "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות וגו'" וביאר החזקוני שמא לא יוכלו כל המצריים לבוא בשעת השחיטה, ועל ידי שימרחו את הדם על המשקוף יראו כולם דם יראתם נתון שם לבזיון, ותכלית כל מעשים אלו בשביל לעקור מלב ישראל את הקשר לעבודה זרה.
עוד יש להקדים דברי הכלי יקר (כא ה) בטעם רציעת העבד בדלת דווקא "לפי שאחר שש פתחה לו התורה פתח לצאת מעבדות לחירות והדלת תסוב על צירה והעצל אינו רוצה לצאת, כמי שיושב בבית האסורים ופותחין לו פתח לאמר לך המלט על נפשך כך הוא בוחר בטובות המדומות שיש לו כי טוב לו עמו במאכל ומשתה על כן הוא מניח הדלת פתוחה ואינו רוצה לצאת, דין הוא שירצע בדלת" יעוי"ש. כלומר הדלת רומזת ליציאה למרחב מתוך המאסר בו האדם נתון עד אותו הזמן.
ומעתה יש לומר, דבעצם ציוויו של הקב"ה ליתן מן הדם על המשקוף והמזוזות שזהו כאמור היה נקודת השיא בהתנתקות מהעבודה זרה של מצרים, בזה גופא הייתה אמירה "כי לי בני ישראל עבדים – עבדי הם ולא עבדים לעבדים" כלומר, אתם עושים את המוטל עליכם להיות עבדי ולקיים מצוותי, אזי אף אני אעשה את שלי לגאול אתכם ולהראות לכולם שאתם עבדי ולא עבדים למצרים. ובזכות שאתם עבדי, תזכו לכך שלא תהיו יותר עבדים לעבדים. וכפי שנתבאר בכלי יקר הדלת מסמלת את הפתח ליציאה לחירות, ויש לומר שזה הטעם שציוותה התורה לשים דם על המשקוף והמזוזות דווקא ולא על הדלת, לרמז ולומר שבזכות הדם המסובב את הדלת מכל הכיוונים שהוא קיום הפעולה מצידם להיות עבדי ה', בזה תיפתח להם הדלת לצאת לחופשי שהיא פעולתו של הקב"ה.
וזהו שדרש ר' שמעון "דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים וגו' ואמרתי כי לי בני ישראל, עבדי הם ולא עבדים לעבדים" שהדלת הייתה לעֵד על העשיה שעשה הקב"ה להצילם ולפתוח להם דלת של יציאה לחרות בזכות המזוזה שהיא הפעולה של ישראל להיות עבדים לקיים את המצוות של נתינת הדם על המשקוף ועל המזוזות ואם בכל זאת "הלך וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם". ובכך מתבאר היטב טעם הרציעה על הדלת ולא על המזוזה להורות לו שכל זכות היציאה ממצרים נועדה כדי להיות עבדי ה' ולא עבדים לעבדים.