הרב משה שינפלדהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
פרשת יתרו כוללת בתוכה את אחד האירועים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה – מעמד הר סיני.
אחד הפסוקים המזוהים ביותר עם מעמד הר סיני הוא: "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר השם נַעֲשֶׂה…" (שמות יט, ח), "וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר השם נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). בני ישראל הקדימו לומר "נעשה" ל"נשמע", והביטוי "נעשה ונשמע" הפך לסמל מובהק של האמונה של עם ישראל בבורא וקבלת התורה ללא תנאים.
ננסה לראות כיצד הביטוי "נעשה ונשמע" אקטואלי לחיינו, כאן ועכשיו.
התלמוד כותב: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו שישים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל, קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע" (שבת, פח ע"א). קשה להבין את משמעותם של הכתרים, אולם ללא ספק הכתרים מורים על מעלה רוחנית גדולה שבני ישראל זכו לה בעקבות כך שהם הקדימו את אמירת ה"נעשה" ל"נשמע".
ננסה להבין את משמעות ההקדמה של נעשה לנשמע, ונקבל הבנה כללית בחשיבות לימוד התורה.
ארבעים יום וארבעים לילה שהה משה בהר סיני, בהם למד מפי הבורא את התורה על כל פרטיה ודקדוקיה. במשך ארבעים שנות נדודי המדבר עד יום פטירתו, לימד משה את בני ישראל את כל התורה שהוא קיבל. חלק מהתורה הבורא ציווה עליו לכתוב – וזו התורה שבכתב, אשר נכתבה ונמסרה לבני ישראל בסוף ארבעים השנים סמוך לכניסתם לארץ ישראל. חלק נוסף מהתורה הבורא ציווה לא לכתוב אלא ללמד את בני ישראל בעל פה, וציווה עליהם להמשיך ולהעביר אותה בעל פה מדור לדור, וזו תורה שבעל פה.
בלימוד התורה יש שני היבטים. האחד הוא לימוד כדי לדעת איך ליישם ולקיים את המצוות הכתובות בה. תורה היא מלשון "הוראה" והיא כוללת בתוכה את תרי"ג המצוות, שהן הוראות ההפעלה של העולם והאדם, ואי אפשר להכיר את החוקים בלי ללמוד אותם. ה"לימוד המעשי" הזה, כלול במה שבני ישראל אמרו: "נעשה". לימוד לשם עשיה.
ההיבט הנוסף בלימוד התורה הוא שונה – לימוד לשם לימוד. משל למה הדבר דומה?
חייל נשלח לתקופה ארוכה למשימה צבאית בארץ אויב, כשהוא משאיר בארצו את רעייתו ובנו הקטן. לאחר תקופה ארוכה, הוא מקבל סוף סוף מכתב מהבית. החייל מחפש פינה שקטה, הוא פותח בהתרגשות את המכתב בו רעייתו כותבת על געגועיה, והיא משתפת אותו במה שעובר עליה, שבנם הקטן החל את צעדיו הראשוניים ועוד.
מה החייל עושה עם המכתב כשהוא מסיים לקרוא אותו? הוא מקפל אותו בעדינות וללא כל ספק הוא יקרא אותו שוב לפני השינה ובהזדמנויות שונות, למרות שהוא יודע בדיוק מה כתוב בו. מדוע? משום שמטרת כתיבת וקריאת המכתב, היא לא רק מסירת/קבלת אינפורמציה, אלא גם ואולי אף בעיקר – הידוק הקשר בין הכותב לקורא. קריאת המכתב מעוררת אצל החייל רגשות עמוקים כלפי אשתו ובנו.
הנמשל הוא התורה.
התורה היא מעין "מכתב אהבה" בין הקדוש ברוך הוא לעמו. דרך המכתב הזה, בני ישראל מחזקים את הקשר עם הבורא – הם שומעים את דבר השם, מה הוא "אוהב" ומה לא, מה משמח אותו ומה לא, מה הוא מצפה מאתנו ועוד. מעבר לקבלת אינפורמציה, עצם לימוד התורה הוא כאותו קריאת מכתב אהבה, שאדם מתענג על עצם הקריאה בו, משום שהתורה מקשרת בין הבורא לעמו. מה גם שאין לימוד דומה לחברו, וכל לימוד מגלה רובד נוסף שלא התגלה קודם ומחזק חיזוק רוחני נוסף שלא היה קודם.
ההיבט הזה שבלימוד התורה, כלול במה שבני ישראל אמרו: "נשמע". שמיעה לשם שמיעה. עצם השמיעה של דבר השם ועצם ההתעמקות בדבריו, מעורר אצלם את האהבה ומעמיק את הקשר ביניהם.
כעת נבין את משמעות ההקדמה שהקדימו בני ישראל נעשה לנשמע. כשעם ישראל אמר בהתחלה "כל אשר דיבר השם נעשה", כלולה בדבריו שמיעה "טכנית" של כל פרטי תרי"ג המצוות, שהרי הם לא יכולים לקיים ולעשות את המצוות מבלי לשמוע קודם את תוכנן, כך שה"נעשה" שהם הצהירו, כולל בתוכו שמיעה אינפורמטיבית ראשונית.
אולם אחר כך כשהם אמרו "נשמע", מה הייתה כוונתם? הרי שמיעה אינפורמטיבית כבר כלולה ב"נעשה" שהם הקדימו לומר, בהכרח, ה"נשמע" כוונתו ללימוד לשם לימוד, לשמיעה לשם התענגות על דבר השם, כאותו חייל שקורא שוב ושוב את המכתב.
אם בני ישראל היו מקדימים "נשמע" ל"נעשה", היה ברור שכוונתם לשמיעה לשם עשיה, אולם העובדה שבני ישראל הקדימו את ה"נעשה" ל"נשמע", מצביעה על כך שה"נשמע" היא שמיעה של אהבה. בני ישראל הראו שהם מתייחסים לתורה לא רק כאל ספר הוראות לחיים – דבר חשוב בפני עצמו, אלא כאל דבר המקשר בינם לבין בוראם, ובגלל זה הם זכו לכתרים.
כשיש אהבה, אין ספק שיהיה "נעשה".