דרכה של אמונה

"ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל וגו' ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם וגו' עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים כי בדבר אשר זדו עליהם" (פרק יח פס' ח-יא). מבואר בסוף דברי יתרו, שהדבר שהביא אותו למסקנה "כי גדול ה' מכל האלהים" היה מה שסיפר לו משה "כי בדבר אשר זדו עליהם", כלומר שהמצרים נענשו למות במים, מידה כנגד מידה על מה שזממו לאבד את עם ישראל במים. ואכן, זה היה הדבר העיקרי מה שסיפר משה ליתרו כמבואר בכתוב (פס' ח) "ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל". פירוש, שהעניש את פרעה ומצרים בעונש המתאים להם עבור מה שעשו והֵרעו לעם ישראל.

והדבר מצריך ביאור, שהרי עוד בתחילת הפרשה נאמר (פס' א) "וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה וגו'" ופירש רש"י שיתרו שמע על קריעת ים סוף, מלחמת עמלק, ירידת המן, בארה של מרים, וכן על עצם יציאת מצרים. ולמרות ששמע על הניסים הגדולים ושינויי טבע, בכל זאת טרם הגיע למסקנה  "כי גדול ה' מכל האלהים", ורק כששמע ממשה את העונש שנענשו מצרים מדה כנגד מדה בטביעתם בים – זה הביא אותו למסקנה הרצויה. ויש להבין איזו תוספת חידוש היה ליתרו בדבר זה. ובפרט, שעניין זה של טביעת המצרים בים הוא כמעט הדבר היחידי בכל הנפלאות שלא היה בו שינוי טבע, שהרי תופעה טבעית היא שכאשר הים שב לאיתנו אזי הנמצאים בתוכו טובעים.

עוד יש להתבונן שפרט זה של טביעת המצרים ומיתתם בים סוף, היה הדבר אשר הביא גם את עם ישראל לכלל האמונה השלימה, כמבואר בתורה (יד ל – לא) "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים וגו' וייראו העם את ה' ויאמינו בה'". ואף כאן יש להבין, שהרי עוד קודם לכן ראו ישראל הרבה מכות ושינויי טבע שעשה ה' עוד בעת שהותם במצרים, ואף ראו שקרע להם את ים סוף, אולם לפסגת האמונה הגיעו בעקבות ראייתם את מצרים מתים על ים סוף, ויש לידע במה מתייחדת מיתת המצרים בים סוף שדווקא היא גרמה לחיזוק האמונה אצל ישראל.

עוד יש לדקדק בלשון הכתוב "וייראו העם את ה' ויאמינו" כלומר שתחילה היה להם 'יראה' [כמבואר בתרגום אונקלוס 'ודחילו עמא'] ולאחמ"כ 'ויאמינו' שבאו לכלל אמונה. ולכאורה הפחד מהקב"ה מגיע רק לאחר שמאמינים בו, שהרי מי שלא מאמין חלילה, אין לו לשיטתו ממה לירא. וא"כ סדר הפסוק צריך היה להיות להפך תחילה אמונה ולאחמ"כ יראה. עוד יש לדקדק בלשונו של יתרו "עתה ידעתי", שהרי 'עתה' הוא לשון הווה, ואילו 'ידעתי' הוא לשון עבר, והיה לו לומר או הכל בלשון הווה או הכל בלשון עבר [יעויין ברש"י].

והנראה בזה, דמבואר בגמ' (ברכות יב ב) "תניא, ולא תתורו אחרי לבבכם, זו מינות", והקשה הגר"א וסרמן זצוק"ל (קובץ מאמרים, מאמר ראשון) "ולכאורה סיבת המינות היא מקלקול הדעת והשכל, ומקום משכן הדעת באדם הוא בראש ולא בלב, וא"כ היה ראוי להזהיר – לא תתורו אחרי דעתכם וראשכם". וביאר שהאמונה בקב"ה היא דבר פשוט שרק הכסיל יכול להכחישו שהרי כל סדר פשוט מעיד על מְסַדֵר, וק"ו עולם כה מופלא ועמוק בוודאי נוצר על ידי בורא, אלא שרצון הלב למלא את תאוותיו, מטים ומעוורים את השכל, ועל כן ציוותה התורה לא לתור אחר הלב כלומר התאוות, וממילא שכלו של האדם יגיע מאליו לאמונה בבורא יתברך.

עוד יש לידע, שאדם המכיר בכוח הבורא אלא שתאוות ליבו חוסמות ומונעות את האמונה, כאשר מגיע שְעת פחד ויראה עת שהלב ניתק מעט מתאוותיו, אזי האמונה הפשוטה פורצת ממנו ומתיישבת בראשו ובליבו. דכפי שנתבאר, השכל יודע את מציאות ה', ואף הלב בתוך תוכו מבין שיש אלוקים, וכל מה שנצרך ללב ולשכל כדי להאמין הוא ההתנתקות מהרדיפה אחר התאוות. ויסוד זה גלוי ונראה, שגם אנשים הרחוקים במעשיהם מתורה ומצוות, מכל מקום בשעת צרה ומורא האמונה בקב"ה בוקעת מהם ומתפללים הם לקב"ה שיושיעם.

ומעתה יש לומר, שבוודאי המכות שנעשו במצרים, קריעת ים סוף ושאר ניסים, היו בהן כדי לראות את מציאות ה', אולם עדיין התאוות והרצון להיות חופשי מעול מונעות את התיישבות האמונה הפשוטה על הלב. אולם כשראו את מתֵּי מצרים על שפת הים ומבואר במכילתא (פרשה ו) שכל מצרי נענש במיתה חמורה מחברו, וכל יהודי הכיר את המצרי שלו, וראה שנענש בדיוק כפי שהרשיע. וכשרואים עין בעין את משפט ה' ושיש דין ויש דיין ואין נסתר מנגד עיניו יתברך וכל המעשים אף שנעשו לפני זמן רב זכורים הם לפניו, דבר זה מעורר יראה ופחד, וממילא האדם מתנתק מעט מתאוותיו וליבו פתוח לאמונה הפשוטה שבשכלו ובליבו, ולכן רק לאחר קריעת ים סוף אומר הכתוב "ויראו העם את ה'" שהתעוררה בליבם יראה מה', ולכן "ויאמינו בה'" אותה אמונה שכבר הייתה חבויה בהם, התיישבה בליבם (יעויין בהעמק דבר). ואף אצל יתרו גם לאחר ששמע מכל הניסים וידע ממציאות ה' עדיין לא הניחו ליבו להגיע לאמונה הפשוטה, ומשה רבנו ראה זאת, ולפיכך חידד בפניו את דקדוק הדין והיאך העניש הקב"ה את המצרים מידה כנגד מידה ועורר בלב יתרו יראה מהקב"ה ועל ידי כך נתיישבה בליבו האמונה הפשוטה שכבר הייתה בליבו עוד קודם לכן, ולכן אמר יתרו "עתה ידעתי כי גדול ה' וגו'" ש'עתה' לשון הווה, מתעוררות בי כל הידיעות שידעתי בעבר, שהיראה היא זאת שמוציאה ומחזקת את האמונה שקיימת זה מכבר מהכוח אל הפועל.