יש חסר ביהדות בגללך. אתה לוקח אחריות?

משה הוא תלמיד חכם, אברך, לכאורה ירא שמיים, שמקפיד על לימוד התורה בכל יום ויום, בכל שעה ושעה. גם בתקופת הקורונה הוא עשה הכול כדי להמשיך בשגרת חייו, וללמוד מבוקר עד ליל עם חברותות או לבדו, בין במסגרת של כולל ובין באופן עצמאי.

בחוק הישראלי אדם שהוביל למותו של אדם ללא כוונה מוקדמת, נקרא "הורג". הוא נשפט על הריגה שבגינה בית המשפט, אם ירשיע אותו, יטיל עליו מאסר של עד עשרים שנה. אבל אדם שהורג בכוונת זדון – מדובר בסעיף של "רצח", ובו "יזכה" המורשע בדין במאסר עולם שדינו עד יום מותו (אך מקבל מהנשיא תִאַרוּך של 25 שנים).

בתורה אין זה כך. אדם שהרג ללא כוונת זדון מכונה שוב ושוב, שוב ושוב במילה "רוצח". למעשה, לכאורה, אין הבדל ממשי בין רוצח בכוונת זדון לבין רוצח בלי כוונת זדון. בשני המקרים התורה מכנה אותם "רוצח". יתרה מכך – בדיני שמיים גם גרמא יכולה להביא לידי כרת.

משה הרגיש לא טוב, גם בימי הקורונה, ולמרות שכאב לו הגרון וגם קצת עלה לו החום ליותר מ-38 מעלות, הוא סירב בכל תוקף לוותר על השיעור עם הרב שלו. "מדובר בתורה!" הוא הסביר לעצמו ועוד ש"התורה מגינה ומצילה" תירץ בפלפול את העובדה שמותר ללכת לשיעור תורה במקום סגור (ובמקרה של תסמינים זה לא משנה אם זה מקום סגור או פתוח) – כי הרי התורה תגן ולא יקרה דבר.

ומשה הלך, ומשה הדביק חמישה אנשים. חמישה אנשים נדבקו בקורונה. שניים מהחמישה הדביקו את האישה שלהם, ומכל חמשת האנשים הללו שמשה הדביק – יותר מ-20 ילדים חלו במחלה, מה שהוביל לסגירת החיידר והישיבה הקטנה, ומהר מאוד זה התפשט למאות אנשים. משה הוא רוצח.

משה רק רצה ללמוד תורה. למרות שידע שיש לו חום ושכאב גרון בצירוף של חום וכו' הם תסמינים מובהקים של קורונה. אבל התורה מגינה ומצילה!

ואחד האנשים שהדביק משה, ששמו אהרון, הגיע לבקר את הוריו. הוא דווקא שמר על ריחוק ועל מסיכה כמו הכללים. אהרון גם מקפיד היטב על הכללים באופן כללי. אלא שהוא לא היה מודע לזה שהוא כבר מפתח את המחלה, עוד בלי תסמינים. אביו של אהרון הוא תלמיד חכם ידוע, אחד ששמו מתנוסס בכל אחד מארונות הספרים של היהודים ברחבי הארץ והעולם. כתביו מפורסמים בכל מקום, והוא נחשב לאחד הגדולים שבכותבים.

אביו של אהרון, הרב דוד, חלה. בעוד משה כבר הבריא, ואיתו גם חמשת האחרים, המחלה הקשיחה עמדות מול דוד, שסבל מאוד מהתסמינים ופונה לבית החולים, שם נפטר כעבור מספר ימים.

משה היה בהלוויה. 

ולמשה אין מושג שמי שרצח את הרב דוד – זה המפורסם בכל ישיבה ובכל בית יהודי – הוא-הוא עצמו! הוא רצח את הרב דוד!

ועוברות שנים ארוכות, עשרות שנים, ומשה נלקח לבית עולמו. אחרי 83 שנים של מצוות, תורה, תפילות – הוא נפטר בשיבה טובה ב"ה, ואותו מלווים בניו ובנותיו, אשתו היקרה ונכדיו וניניו. והוא מגיע אל משפט בשמיים, ארבעים שנה אחרי הקורונה. מי בכלל זוכר את זה?!

בית הדין זוכר.

ובית הדין מציג בפני משה 24 ספרים של חידושים, הלכות, פלפולים, מאות שיעורי תורה ואלפי יהודים שחזרו בתשובה בעקבות כך והתחזקו – ועל כולם כתוב "הרב דוד". מי שכתב, דיבר והלהיט את התשובה היה הרב דוד, אביו של אהרון, חברו מהשיעור.

"כל אלו היו צריכים להיכתב, להיאמר ולחזק. עתה, בגלל שאתה רצחת את הרב דוד בכך שהגעת לשיעור למרות ההוראות המפורשות שעליך להיות בבית ולא לצאת ממנו ולהדביק אחרים – אתה זלזלת בהוראות, הדבקת את בנו של הרב דוד, את אהרון, שהדביק את אביו. התוצאה היא שיש חסר בעולם היהודי בגללך! אתה האשם בכך ששני תריסרים הספרים האלו לא בעולם, אתה אשם בכך שמאות שיעורי תורה לא נמסרו שאלפי יהודים לא חזרו בתשובה והמשיכו לחיות בחטא!

האם אתה יכול לקחת אחריות על זה?

ובדיוק אז, עובר ממש ליד משה יהודי אחר שעלה השמיימה – יהודי בשם נמרוד, חילוני למהדרין שמציג בכניסה לבית הדין כרטיס "תינוק שנשבה" וממשיך אל שערי הגיהינום להזדככות נשמתו  בעולם האמת.

ומשה? משה עומד כעת לדין וכלל לא בטוח בכלל שייכנס אל שערי הגיהינום. ומה עם כל אותם חוטאים שלא חזרו בתשובה בגללו? ומה עם כל שיעורי התורה שלא נאמרו, והשיחות, ומה עם כל המצוות שהרב דוד לא יכול לקיים עוד כי הוא נפטר מוקדם מכפי שהיה צריך?

משה, שהגיע אל השיעור בניגוד להוראות והדביק את חבריו לא רק שהוא עבר על "לא תעמוד על דם רעך" ולא רק שעבר על "לפני עיוור לא תיתן מכשול" ולא רק שהוא עבר על "לא תרצח" – הוא גם עבר על עוון חילול השם. שהוא הגרוע מכל.

האם גם אתם רוצים להיות משה?!

האם כל מיני "רבנים" שמפיצים שקרים, ספיקולציות, קונספירציות ודמגוגיות מוכנים לעמוד קבל עם ועדה ולומר: "אני מוכן לשלם מחיר אישי אם אני טועה ולאבד את העולם הבא שלי". האומנם יהיה רב שיאמר את זה? לא. והדברים מפורסמים וידועים ב"לב אליהו" ובמקורות נוספים.

ויש להבהיר: לצערנו כתבנו את המאמר הזה בשל מידע שהגיע אלינו על כמה אנשים, גם כאן בקהילה, שלמרות שהיו צריכים להיות בבידוד, ואף בעלי תסמינים, חשבו שהתורה תגן ותציל אותם אם הם יגיעו לשיעור התורה, ובכך הדביקו גם אחרים. אבל הם שכחו שהתורה מגינה ומצילה רק כאשר מדובר בזמן שאין סכנה, ולא כשמתגרים בגורל.