הרב מאיר אסטריקלעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה
לאחר שהמשיך פרעה למאן לשלח את ישראל, נטה משה את ידו בציווי ה' והביא את מכת חושך על מצרים. וזה לשון הכתוב "לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם" (פרק י פס' כג). וכתב רש"י בטעם מכת חושך, שבאותו הדור היו בין בני ישראל רשעים שלא רצו לצאת ממצרים, ומתו בשלשת ימי האפילה, כדי שלא יראו מצרים במיתתם ויאמרו אף ישראל לוקים כמונו. וכן כתב רש"י להלן עה"פ (יג ח) "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" דנשארו מבני ישראל אחד מחמישה, וכל ארבעת החלקים האחרים מתו בשלשת ימי האפילה. ויש להבין מדוע פורענות כה גדולה, שבה נכחדו רוב רובו של העם היהודי, לא נכתבה בתורה כי אם ברמז.
עוד יש לדקדק בלשון הכתוב "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם", דבפשטות ההבדל במכת חושך בין ישראל למצרים, שבעוד המִצרים לקו במכת חושך, הרי שישראל לא סבלו ממכה זו וממילא היה להם אור. אלא שלפי זה, היה לכתוב לומר שבנ"י לא התענו ממכה זו, וכפי שנאמר במכת ברד (ט כו) "רק בארץ גושן וגו' לא היה ברד", ומלשון הכתוב "היה אור במושבותם" משמע שמלבד שלא סבלו ממכת חושך נהנו הם מ'אור', ויש להבין דבר זה.
עוד יש להעיר, דלהלן בתיאור מכת בכורות נאמר (יא ו) "והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים אשר כמוהו לא נהיתה", וזהו כאשר מתו במצרים רק הבכורות, ומאידך אצל ישראל שמתו רוב רובו של עם ישראל ולא נותרו אלא אחד מחמישה, לא זו בלבד שלא הוזכר כל לשון של צעקה, אלא שהתורה מתארת זאת בלשון "היה אור במושבותם". ותמוה היאך אפשר לקרוא לפורענות כה גדולה ונוראה שהיה להם "אור במושבותם".
והנראה בזה, דעל הפסוק "וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו" (ב כג) פירש רש"י "נצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורחוץ בדמם". והקשו המפרשים, שבפסוק מוזכר במפורש סיבת אנחתם של ישראל שהיה זה מן העבודה ומחמת כן זעקו אל ה', ואיך יתיישבו דברי רש"י שסיבת אנחתם הייתה מחמת שחיטת פרעה את ילדיהן. והביאור בזה, דכל זמן שהיה לעם ישראל תכלית בעבודתם שזכו לגדל את ילדיהם, אזי אע"פ שהייתה העבודה קשה מנשוא, בכל זאת מצאו נוחם ורוגע בידיעה שעושים זאת עבור בניהם, כמו שאמרו חז"ל בהגדה ש"פ "ואת עמלנו – אלו הבנים". אך בשעה שנצטרע מלך מצרים והתחיל לשחוט את התינוקות ממילא אבדה תכלית העבודה, וכשאדם עובד ללא מטרה – הופכת העבודה לקשה עשרת מונים ולפיכך "ויאנחו בני ישראל מן העבודה".
ורואים אפוא, שעיקר הקושי נובע מחוסר ראיית התכלית, אך בראיית המטרה הקושי מתמעט מאוד. ודוגמא לדבר, אלו דברי רש"י (סנהדרין קא א) שכשראה משה רבנו את המִצרים משתמשים בתינוקות כלבנים לבנין, התאונן לפני הקב"ה "אתה הרעות לעם הזה", השיב לו הקב"ה "אינם אלא מכַלים [המצרים] קוצים מן העם" כלומר אילו היו חיים היו נהיים רשעים גמורים. ואם תרצה, תנסה להוציא אחד מהם. ואכן משה עשה כך, והוציא תינוק אחד והיה זה מיכה שהוציא עמו עבודה זרה ממצרים ויצר את העגל והחטיא את ישראל במשך שנים רבות. ופשוט הדבר שאילו משה רבנו היה רואה מתחילה את כל השתלשלות הדברים לא היה קשה בעיניו מה שראה תינוקות מתמעכין בבנין.
והנה, כתבו המפרשים (נחל קדומים; מלבי"ם; שם משמואל ועוד) דמה שאמר הכתוב "אור במושבותם" אין הכוונה לאור רגיל וטבעי, אלא היה זה אור הגנוז שניתן לראות בו את כל צפונות הבריאה, והיה מאיר בחשיכה כבאורה (חיד"א), וכמבואר במדרש שעל ידו ראו ישראל את כל המטמוניות של המצרים אשר אינם נראים בעין רגילה. והדברים מדוקדקים בכתוב, שכשם שהחושך שנאמר אצל המצרים "ויהי חושך אפלה" אינו חושך טבעי אלא היה זה חושך עבה וסמיך שמנע מהמצרים לזוז ממקומם, כך מה שנאמר אצל ישראל "אור במושבותם" היה זה אור מיוחד שמראה להם את כל המתרחש באור האמת והבהיר.
ובכך מתבאר היטב כיצד לא זעקו ישראל בעת שאיבדו את רוב העם והיאך מכנה זאת הכתוב כ"אור במושבותם", דמכיון שהאיר הקב"ה את עיניהם לראות כיצד כל האלו שמתו היו רשעים גמורים שכלל לא רצו לצאת ממצרים, ואדרבה היו מעכבים את האחרים מלהיגאל ולצאת. ונמצא שמיתתם זיככה את העם ואפשרה לו לצאת ממצרים להתקדש ולהיטהר ולזכות בקבלת התורה. וכפי שנתבאר, כאשר רואים את מטרת הדבר ועומק עניינו, הקושי כמעט ואיננו מורגש. ומשום כך לא הרחיבה התורה בפטירה של אותם הרשעים, לפי שאין זה דומה לשאר הפורענויות שאירעו במשך הדורות בכלל ישראל, שכשפקד אסון רב את העם הוא כלל בתוכו צדיקים ורשעים, אלא כאן היתה הנהגה שונה שרק מי שרצה להיגאל נשאר בחיים, וכל אותם שביקשו להישאר מתו. והשי"ת האיר עיניהם לראות תהליך זיקוק זה.