הרב אליהו פורטנויהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
"וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים" [ו', י"ב], ובהמשך [פסוק ל'] "ויאמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתיים" ואיך ישמע אלי פרעה". ואף כאשר נגלה ה' אליו בתחילה [פרשת שמות] נאמר "כי כבד פה וכבד לשון אנוכי". טיעון זה חוזר על עצמו כמה פעמים ע"י משה בדברו עם הקב"ה. וצריך להבין מדוע הקב"ה לא ריפא אותו בשפתיו, ותיפתר הבעיה אחת ולתמיד, והרי כ"כ הרבה ניסים נעשו במצרים בלאו הכי, והיד ה' תקצר עוד נס אחד ותיפתח הדרך לגאולה ללא כל טענות ועיכובים.
ובדרשות הר"ן [דרוש ג' ד"ה הנה א"כ] תירץ, דאם משה היה יודע לדבר טוב, היו המינים אומרים שישראל לא קיבלו את התורה מרצון, רק משה היה נואם טוב ובכח הדיבור יודע לשכנע אנשים, ולכן היה כבד פה להוכיח שמכח הכרת האמת קיבלו את התורה. וכן ניתן היה לפרש שפרעה התרשם מכח דיבורו המושך של משה ולכן השתכנע בסופו של דבר לשלוח את ישראל.
והרמב"ן תירץ דמשה רצה לזכור את הנס שנעשה עמו בקטנותו. כאשר נבחן ע"י פרעה בקערה של זהב וגחלת, ומשה רצה לקחת מהזהב ובא מלאך והצילו שהטה את ידו לגחלת ולקחה משה ונכווה פיו, ועי"ז ניצל, ומשה רצה לשמור דבר זה לזכור את הנס של הצלתו ולזכור שהוא חייב את כל חייו לבורא עולם.
ואפשר לבאר בזה מה שאמרו חז"ל במסכת מגילה [דף י"א:] עשרה שמות היו לו למשה ולא נשתייר אלא שם שנתנה לו בת פרעה דהיינו משה. להודיעך שכרן של גומלי חסדים, ואפשר לומר טעם נוסף, דמשה רצה ששמו זה יישאר עליו, כי הוא מזכיר לו את הנס של מן המים משיתיהו, שהוא נס ההצלה מן היאור. ומשה, מטעם זה גם קרא לבנו אליעזר וכמש"כ "כי אלוקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה", הרי שכל ימיו של משה היה זכרון הצלתו לנגד עיניו, וע"י זה ידע להודות וידע למי הוא חייב את כל חייו.
ואולי זה מה שסייע למשה להיות עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, אדם שחי כל ימיו בהרגשה שאין לו כלום הוא כמעט והיה מת, וחי רק על חסד בזכות הקב"ה א"כ מרגיש שאין לו במה להתגאות. וזה עצמו גורם למשה להרגיש שהוא חייב ומשועבד למצילו וזה הפך אותו לעבד ה', כי הוא קנין של הקב"ה שהרי המציל מן הארי ומן הדב או מזוטו של ים הרי אלו שלו. ומשה כולו שייך להקב"ה שהרי ניצל מן הארי ומן הדב (דהיינו פרעה)וניצל גם מזוטו של ים (היאור), ולכן הרגיש שכולו שייך להקב"ה.
(מקונטרס 'אודה את ה')