הרב מאיר אסטריקהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
לאחר שהמשיך פרעה למאן לשלח את ישראל, התייצב משה בשליחות ה' והתרה בו על מכת ברד "כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל ליבך" (פרק ט פס' יד). וכתב רש"י "למדנו מכאן שמכת ברד שקולה כנגד כל המכות". ותמהו המפרשים (ר"ח פלטיאל; גור אריה ועוד) במה הייתה חמורה כל כך מכת ברד שהייתה שקולה כנגד כל המכות, ובפרט קשה, וכי הייתה זו מכה יותר חמורה ממכת בכורות שמתו בה כל בכורי מצרים והייתה בה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים. עוד יש להבין מהו שאמר משה "אני שולח את כל מגפותי אל ליבך", והלא המכה הייתה מכוונת כנגד השדות והיבול, ואם הכונה שהמכה תשפיע על ליבו, עדיין יקשה שהלא כל המכות צריכות לפעול על ליבו ומדוע רק במכת ברד נאמרה לשון זו.
וממשיך משה ומשׂיאו לפרעה עצה טובה "ועתה שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה" (פס' יט) פירוש, שיש בידך להציל את הבהמות, וזאת על ידי הכנסתם לתוך הבית. ויש להבין במה נשתנתה מכה זו משאר מכות שכאן משה רבינו מייעץ לפרעה עצות טובות היאך להישמר מן המכה, והרי אדרבה מטרת המכות היא להעניש את המצרים.
עוד יש להעיר, שבהתראת המכה אמר משה רבינו לפרעה "הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאוד", והיינו שהתרה בו על ברד בלבד. ואילו בהבאת המכה נאמר (פס' כג) "וה' נתן קולות וברד ותהלך אש ארצה" (פס' כג) והיינו ג' דברים, קולות רעמים, ברד, ואש המתלקחת בתוך הברד. ויש להבין מדוע בהתראה הזכיר משה רבינו רק את עניין הברד, ולא את הקולות והאש.
והנראה בזה, דהנה, אומרים אנו בקריאת שמע "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" והקשה האדמו"ר מקאצק זצוק"ל (הובא בשם משמואל פרשת ויחי, תרע"ד; פרשת כי תבוא, תרע"ו) דלכאורה היה לכתוב לומר "והיו הדברים האלה בלבבך" ולא "על לבבך" שמשמע שיהיו הם על הלב ולא בתוך הלב. ותירץ שרוב הזמן לב האדם אטום וסגור ומתקשה לקלוט רשמים והתעוררות, ולכן אי אפשר לצוות את האדם לשים את דברי התורה בתוך ליבו, אלא מלמדת אותנו התורה שאף אם הלב קשה, יש לשים את דברי התורה וההתעוררות על הלב, וכאשר יזכה לזמן התעוררות כגון בזמנים מקודשים של ימים טובים וכדו', אזי כל הדברים שלמד עד עתה ומונחים על הלב יכנסו לתוך הלב וישפיעו על הליכותיו.
ונראה לחדש, דעיקרה של מכת ברד לא באה בשביל להעניש את המצרים (יעויין באור החיים) אלא בשביל לעורר ולפתוח את ליבם, דאמרו חז"ל (ברכות נט א) "לא נבראו רעמים אלא לפשֹט עקמומית שבלב", והיינו כשאדם שומע פתאום קול לרעם, ליבו מזדעזע. ועד עתה היה לב פרעה קשה כאבן ולא נכנסו בקרבו כל האותות והמופתים שנעשו עד עתה, ולשם כך באה מכת ברד כדי לפתוח את לב פרעה על מנת שיקלטו בקרבו כל הרשמים שבאו עד עתה. ובכך מבואר היטב לשון ההתראה "אני שולח את כל מגפותי אל ליבך" שאין הכוונה שעצם מכת ברד שקולה כנגד כל המכות, אלא שמכה זו תגרום שכל המכות שקיבל פרעה עד עתה יכנסו אל ליבו וזהו הלשון "אל ליבך" שהמכה לא מכוונת לפגוע בו אלא שעד עתה היה ליבו אטום מלהתבונן כראוי על כל מכה ומכה, ועתה כל רושם המכות ייכנסו אל ליבו. ומבואר מדוע נתן משה רבינו עצה לפרעה להכניס את המקנה לבית כדי שלא ינזק דבר שלא מצאנו בשאר מכות, לפי שעיקר עניינה של המכה הייתה לעוררו ולא להענישו, ולכן נתן לו את האפשרות להציל את המקנה.
ובכך מבואר מדוע מתוך ג' הדברים שהיו במכה זו, קולות רעמים, ברד ואש מתלקחת בתוך הברד, הזכיר משה רבינו בהתראה רק את ה'ברד', לפי שתפקיד הקולות היה להחריד את לב פרעה ועבדיו, וכן האש המתקלחת בתוך הברד נועדה להראות גודלו ותוקף ידו של הקב"ה שעושה שלום בין שני הפכים אש ומים, ולא היה בכך עונש למצרים אלא 'מתנה' להעיר את ליבם ולפתוח אותו להכיר בכוחו של השי"ת שכוחו וגבורתו מלא עולם, אך הברד שירד עניינו היה להעניש את המצרים, ולכן התרה משה רק על הברד.
ואכן, רק לאחר מכה זו אנו מוצאים שהודה פרעה לראשונה בטעותו ואמר (פס' כז) "חטאתי הפעם ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", לפי שקולות הברקים זעזעו ופתחו את ליבו, ולכך שלח פרעה למשה "העתירו אל ה' ורב מהיות קולות אלוקים וברד" ויש לדקדק וכי רק הקולות הם של אלוקים הלא גם הברד מאלוקים הוא, אלא שהקולות הם שמכניסים פחד אלוקים אל תוך הלב יותר מאשר הברד, והם אלו שגרמו לכל המכות לבוא ולהיכנס לתוך ליבו.