השיעור השבועי: פרשת בא

מכת ארבה כנגד ט"ו בשבט

מדוע לקו מצרים בעשרת המכות?

בפרשת בא מובאות שלושת המכות האחרונות 'ארבה', 'חושך', 'בכורות'. ובזה באות על סיומם כל עשרת המכות. ותמוה הדבר מדוע כדי להעניש את המצרים נצרכו עשר מכות, וכי לא די במכה אחת ניצחת, כדי שישחררו את ישראל תיכף, והרי במכת חושך לבדה שהוכו מצרים בסנוורים ולא הייתה בידם האפשרות לזוז ממקומם, יכלו ישראל לצאת בלא מניעה ממצרים, ומה מטרת עשרת המכות? ואכן ביותר קשה מדוע במכת חושך לא יצאו ישראל, הרי אין מי שיעמוד בעדם מלצאת?

מבאר בהגדת רבי אליעזר אשכנזי שכדי להוציאנו ממצרים אין צורך כלל במכת רבות וקשות, וכל כולם הם אמצעי להגיע למעלה העליונה, בהתגלות הקב"ה בעולם כפי שהיה בהיבראו, וזו דרגת יציאת מצרים. כיון שבמכות שידד הקב"ה את כל איתני הטבע, וראו שהקב"ה בורא ומנהיג את הכל, והיה זה בהדרגה.

במכות הראשונות שסימנם דצ"ך – דם צפרדע כינים, מטרתם להוכיח שיש בורא. ולאחריהם עד"ש – ערוב, דבר, שחין. שמטרתם להוכיח ש'אני ה' בקרב הארץ'. ולבסוף המכות שסימנם באח"ב – ברד, ארבה , חושך, בכורות. שמטרתם להוכיח 'אין כמוני בכל הארץ'. ומשכך לאחר המכות כולם, ראו ישראל שאין כוח בלעדיו יתברך, ויתקע בליבם האמונה לדורי דורות.

וכך לשון הפסוקים (שמות י א ב) "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם". מהפסוק למדים אנו שמטרת המכות לספר את נפלאות ה' שיביאו לאמונה, אך נוסף טעם להכביד את לב פרעה, ולכאורה מדוע היו צריכים להכביד את לב פרעה, הלא אם ברצונו לשחרר את ישראל, שיתנו הקב"ה לשחרר?

מבאר הבית הלוי (שמות ד כג)

לכאורה יש להבין הא דהקב"ה חיזק לב פרעה והרי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו (עבודה זרה דף ג.) ומה חטא פרעה אחרי כי השם יתברך חזק לבו לבל ישלח?

וכבר נתקשו רבים בזה. והנכון בזה דפרעה בעצם רצונו היה חפץ לבל לשלחם, ורק המכה הכריחתו לעשות נגד רצונו, ומה דנעשה בהכרח אין בו ממש, וכמאמר המפורסם ההכרח לא ישובח ולא יגונה, ומשום הכי חיזק ה' את לבו, ולא שנתן בלבו שלא ירצה לשלח, רק חיזק לבו עד כדי שיסור ממנו יראת המכה ונשאר כמקדם על רצונו העצמי ושוב לא רצה לשלח מדעת עצמו, דהרי גם אם היה משלח על ידי הכרח המכה אינו רק אנוס ולא נחשב למאומה. וזהו שאמר הכתוב (שמות י) "כי אם מאן אתה לשלח" – פירוש שמה שתשלח על ידי הכרח של המכה לא יועיל לך להסיר המכות מעליך כל זמן שלא תרצה ברצונך העצמי לשלח.

עשרת המכות – עשר מאמרות

אומרים חז"ל שכל מכה מעשרת המכות היא כנגד מאמר מעשרת המאמרות שבהם נברא העולם, אך בהיפוך הסדר, תחילת המכות כנגד סופם של מאמרות, ובסיומם של המכות הגיעו למאמר הראשון שבו נברא העולם.

מבאר האור גדליה (בא מאמר ג), המשנה באבות (ה א) אומרת 'בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להיבראות? אלא להיפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות'. ולכאורה מדוע נצרך עשרה מאמרות כדי להעניש את הרשעים, הרי אפשר להענישם בעונש גדול על מאמר אחד? וכן לצדיקים מגיע שכר רב על קיום העולם, אף אם העולם היה נברא במאמר אחד?

מבאר השפת אמת, מלשון הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" למדים אנו שביום הראשון נברא רק העולם הרוחני. שהרי כתוב בפסוק יום אחד ולא כתוב יום ראשון, כדי ללמדנו שהקב"ה הוא אחד – הוא יחיד בעולמו, נמצא, שביום הראשון נברא רק העולם הרוחני, ואף הרקיע המבדיל בין הארץ לרקיע נברא ביום השני, (ומביא הזוהר שאז בכו המים התחתונים שחיים בהסתר ואין הקב"ה נמצא בקרבם) ומשכך ביום הראשון הדבר היחיד שניבט מכל מקום ומקום בבריאה היה ה' אחד ושמו אחד. ובמצב שכזה אין מציאות של בחירה בטוב ורע, ואין שכר לצדיקים כיון שאין ניסיון, ואף אין עונש לרשעים, כי עונש מטרתו לקרב ולהחזיר למקום ממנו נפל, וכיון שאינו יכול ליפול, אין מציאות של עונש. ומעתה לכך נברא העולם בעשרה מאמרות שכך ישנה בחירה בין טוב לרע, ובכל מאמר ניתן ריחוק נוסף מהכרחת האמונה בעולם, עד המאמר האחרון שבו נברא האדם, שבו העולם נעלם מבוראו, וישנה אפשרות לכפור.

המאמר הראשון – 'בראשית'. אומרת הגמרא בראש השנה (דף לב.) 'שבפרשת בריאת העולם נאמר תשע לשונות 'ויאמר' שהם עשרת המאמרות שבהם נברא העולם, ונוסף עליהן המאמר העשירי שהוא בראשית'. והטעם שלא נאמר בו 'ויאמר' הוא כיון שעדיין אין בעולם ברואים ואין למי לומר, ובו נברא העולם, והוא כנגד מכת בכורות.

וטעם הדבר שהמאמר הראשון כנגד המכה האחרונה, כיון שאחר שהיו עשר מכות, נתגלה ההסתר שבעשרה מאמרות שהסתתר הקב"ה בעולמו כדי שתהיה בחירה, ובמכה הראשונה נתגלה הכיסוי מבעד למאמר האחרון, וכך נתגלו הכיסויים כולם, עד שבמכת בכורות נתגלה הכיסוי האחרון ונתגלה עמו המאמר הראשון – בראשית. ואף מכת בכורות היא גילוי ההפרדה בין מעלת קדושת בכור עם ישראל, לפחיתות בכורות המצרים, כך שבה נתגלה קדושת ישראל שמקורה בבראשית – בריאת העולם, בשביל ישראל שנקראו ראשית.

המאמר השני – "ויהי אור". וכנגדו מכת חושך – חושך אינו העדר אור, אלא הוא בריאה בפני עצמה – 'יוצר אור ובורא חושך', ובמכת חושך הוא חושך סמיך שלא יכלו המצרים לקום ממקומם, ומאידך לישראל היה אור יקרות וראו אף מה שבתוך החביות ולמדים אנו שהאור שהיה לעם ישראל לא היה אור יום, היה זה אור של ששת ימי בראשית.

כך שהיו המכות נגוף ורפוא – נגוף למצרים – ורפוא לישראל. המצרים נענשו על ששעבדו את ישראל, וישראל למדו מוסר מהו יד ה'. ועל ידי המכות נאבדו המצרים המכחישים פמליא של מעלה. וכך הוא לשון המדרש (שמות רבה ו ב) "וידבר אלוקים אל משה  אמר לו הקדוש ברוך הוא וכי בשר ודם אני במדותי שאיני מרחם, הדא הוא דכתיב ויאמר אליו אני ה'" – ורבי יוסי בן רבי חנינא אמר אלוקים על המצריים, אני ה' על ישראל. דהיינו שלגבי המצרים היו המכות בבחינת מידת הדין, שבאו עליהם בתורת עונש וייסורים. ומאידך לגבי ישראל היו המכות במידת הרחמים לגלות להם אלוקותו – אלוקים אותיות מי ברא אלה, וכך יכירו מתוך הבריאה שאני ה', וכך מגיעים הם לאמונה בו יתברך.

ולכך שמירת שבת היא זו שכנגד מעשה בראשית, אף שבשבת שבת ה' מכל מלאכתו ואין בה ממעשה בראשית, ומה טעם דווקא יום זה נבחר לסמל זכר לבריאת העולם? אלא דזהו החידוש שבשמירת השבת, שאף שביום זה נראה שאין צורך בהמצאות הבורא בבריאה כיון שהעולם קיים מלבדו – זהו החידוש שבשבת שאף קיום העולם שכמנהגו נוהג הוא רק ברצונו יתברך, ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.

ומעתה זהו שהדיברה הראשונה בעשרת הדיברות היא (שמות כ ב) "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". ולכאורה מה היא ששמירת שבת זכר ליציאת מצרים, הלא היא זכר לבריאת העולם? ועוד נאמר ה' אלוקיך שבראתיך? אך לנתבאר כל המכות הם בעבור שיאמינו ישראל בקב"ה, וביציאת מצרים האמינו ישראל בבריאת העולם – 'בראשית'. ולכך בדיברה הראשונה אמר הקב"ה אנוכי שהוצאתיך מארץ מצרים שזה שגרם שיאמינו בבריאת העולם.

יהי רקיע – ארבה

והנה בבריאת העולם נולד אדם הראשון בערב שבת אחר חצות, וראה לפניו עצים עם אלפי עיגולים בתוכם שהם סימן להיות העץ בן אלפי שנים, שאל בן כמה העץ? אמרו לו: נברא שלושה ימים לפניך ביום השלישי. שאל בני כמה הכוכבים המרוחקים אלפי שנות אור? אמרו לו: נבראו יומיים לפניך, ביום הרביעי. שאל בני כמה החיות? אמרו לו: נבראו יום לפניך ביום החמישי. שאלוהו בן כמה אתה? אמר נולדתי עכשיו, אך נראה אני כבן עשרים. ענו לו: שברא הקב"ה העולם בהווייתו וצביונו, כדי שכל חלק מהבריאה ייתן את חלקו לקיום העולם. וכפי שנולדת בגדלך הטבעי, כך נברא שאר העולם. וזהו שהאמינו ישראל ביציאת מצרים שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים בצביונו והווייתו.

ומעתה המאמר השלישי – "יהי רקיע". וכנגדו מכת ארבה. כפי שביארם ה"אור גדליה":

במאמר השני "יהי רקיע" כתוב (בראשית א' ו') "ויאמר אלוקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים" בריאה של הרקיע שיסודה הוא הבדלה, ומדברי חז"ל משמע שעיקר הבריאה ביום שני היה, ריבוי. וכמו שעצם העניין של יום שני הוא ענין של ריבוי, שיש מציאות בזמן של שני, כמו שאמרו חז"ל בר"ה (לא) ביום שני מה היו אומרים: גדול ה' ומהולל מאוד,  על שם שחילק מעשיו ומלך עליהם, וממה שאמרו שחילק מעשיו משמע שעיקר הבריאה היה ענין הריבוי שהיה ביום הזה, ולכן אומרים גדול ה' – גדול פירושו התפשטות. והענין הוא כי הבדלה שנעשית ביום שני הולך בד בבד עם הענין של הריבוי, כי ריבוי שייך רק כשיש הבדלה, שרק בזה שהוא מובדל מהשני שייך שיהיה ריבוי, שאם כל דבר דומה להשני אין כאן ריבוי פרטים כלל, ולכן ביום השני שאז חילק מעשיו ומלך עליהם היה מאמר ה' בעניין  הבדלה, שע"י ההבדלה שייך המושג של ריבוי.

עצם המילה ארבה משמע שהוא מלשון ריבוי, בפשטות הכוונה שהם באים בריבוי ובכמות גדולה, וע"י מכה זו נתברר מאמר ה' של 'יהי רקיע', שאז נתברר שכל הריבוי שיש בבריאה  וכל הפרטים שיש בבריאה כולם הם ממאמר הזה. וביחד עם מכה זו של הארבה באה השפעה של דעת, כי עצם המאמר של יהי רקיע שיסודה הוא הבדלה, יש בה ענין של דעת, וכמו שאמרו חז"ל בירושלמי (פ"ה דברכות) אם אין דעת הבדלה מנין, שרק ע"י בהירות הדעת שייך שיהיה הבדלה, שהדעה הוא המבחין בין כל פרט ופרט, נמצא כי במאמר זו של 'יהי מבדיל' נמצא בו השפעה של דעת, כי אחד מהדברים שנבראו בו העולם הוא דעת,…. ולכן מצינו כי במכת ארבה אמרו מצרים 'הטרם תדע כי אבדה מצרים', שביחד עם המכה באה השפעה של דעת, וגם אצל המצרים התגברה מידת הדעת, אך פרעה השתמש במידה זו של דעת לרעה, כי כל השפעה שבאה לעולם יכול האדם להשתמש בה בב' אופנים, האדם יש בו כח לקבלה לצד הקדושה אם הכל מוכן לכך, אבל ביכולת לקבל ההשפעה ח"ו לצד הרע, אם האדם הוא הוא בעצם לא טוב אז הוא כלי לקבל ההשפעה לצד זה של הרע, וכן פרעה נטל אלו ההשפעות שבאו ביחד עם המכות לצד הרע.

אצל בני ישראל השפיע הארבה עניין של ריבוי דעת וראו בזה איך שהקב"ה מהווה את כל הבריאה, וכן שיש חיבור מהקב"ה להבריאה, כי דעת פירושו התחברות, שע"י המכה נתברר להם החיבור שיש להקב"ה עם הבריאה ונתווסף אצלם מידת הדעת, וכדכתיב בפרשה 'למען תספר באזני בנך' וגו' 'וידעתם כי אני ה', הרי שבמכה זו התווסף להם במידת הדעת ובאו להכרה של וידעתם כי אני ה'.  

מוסיף רבי משה שפירא (מובא ב'ממעמקים')

במאמר השני "יהי רקיע" כתוב (בראשית א' ו') "ויאמר אלוקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים" ומבאר רש"י  בתוך המים – באמצע המים, שיש הפרש בין מים עליונים לרקיע. ומתבאר מדברי המפרשים כי המים העליונים המוזכרים ברש"י עניינים השורש העליון והפנימי של ההשפעה, השורש הקרוב יותר להקב"ה, לעומת זה הרקיע הוא המקור התחתון והנגלה של השפעת התחתונים.

משמעות שימת הרקיע בין המים העליונים למים התחתונים היא ניתוק כביכול, בין העולם התחתון לבין השורשים הרוחניים שלו, על כן לא נאמר כי טוב ביום השני, כי בו ביום נולד המקום לטעות  שהתחתונים אינם תלויים כביכול בעליונים, כאילו העולם התחתון פועל במהלכים טבעיים ואינו זקוק להשפעת העליונים, ח"ו הטעות השורשית של העבודה זרה.

כדי לתקן ולשרש טעות זו באה מכת הארבה. במכת ארבה מדגישה התורה (שמות י ה) "וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראת את הארץ ואכל את יתר הפלטה הנשארת לכם מן הברד ואכל את כל העץ הצמח לכם מן השדה" – מטרת הברד היא לכלות את השפע שנובע מהקרקע, ונצרכים המצרים לייחל שיגיע להם שפע חליפי מהשמיים – מהחיבור של השמיים והארץ על ידי הרקיע.

ונמצא שלכך רק במכת ארבה אמרו המצרים "הטרם תדע כי אבדה מצרים" – שנתגברה בהם מידת הדעת והשכילו להבין שאם ימשיכו בדרכם תגיע ארצם לפי פחת. וכנגדם השכילו ישראל להבין "וידעתם כי אני ה'" – שנתווסף בהם מידת הדעת להתחבר לעולם העליון ולהבין מה גדול כוחו של ה' יתברך בבריאה.

ארבה – ט"ו בשבט

כתוב ברבינו בחיי וברמב"ן (מובא באורי וישעי עניין כו) שבין מכה למכה ממכות מצרים חלף חודש, שבוע מכה, ושלושה שבועות הפסקה. ונמצא שבט"ו בניסן הייתה מכת בכורות, ובט"ו באדר – פורים, הייתה מכת חושך, ובט"ו בשבט הייתה מכת ארבה.

ונראה שמכת בכורות פעלה לכלות את כוח הבכורה המזוייף של מצרים וכנתבאר בשיעור הקודם, וכנגדם קידשה את קדושת בכורי ישראל, ובמכת חושך הוכה כוח האור המזוייף שבמצרים "ולבני ישראל היה אור במושבותם", דהיינו אור של ששת ימי בראשית, וזהו "וליהודים היתה אורה" – אורה זו תורה, ובמכת ארבה הוכה העץ המזוייף של מצרים, וכנגדה קיבלו ישראל את ראש השנה לאילן, שהוא כוח האילן האמיתי.

וביאור הדברים שבט"ו בשבט הוכה כוח העץ של מצרים, כיון שמצרים דרגתם היא ירק (דברים יא ג) "והשקית ברגלך כגן הירק", ומבאר רבי משה שפירא, ירק חלוק מאילן בשני חילוקים עיקריים. ירק גדל במהירות ובאכילתו כלה הקרן. אך אילן גדל זמן רב ויש לו שלוש שנות ערלה, ורק לאחריהם מותר לאוכלו, אך אין אכילתו מכלה אותו. וזהו החילוק בין גן עדן שהוא נצחי, לעולם הזה שהוא זמני. ולכך לזכות לעולם הבא נצרך איפוק רב כאילן, ואף לכך הוא מאכל אדם, ואינו כעולם הזה שהוא מילוי סיפוקים מידי, והתוצאות בהתאם – כלות במהרה, וזהו ירק – מאכל בהמה.

ירק – מאכל בהמה

וזה שמצינו באבות דרבי נתן (א)

בו ביום נגזרו על אדם שלושה גזרות שנאמר "ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך… ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה". "וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה" (בראשית ג יז יח) כיון ששמע אדם הראשון שאמר לו הקדוש ברוך הוא "ואכלת את עשב השדה" מיד נזדעזעו אבריו אמר לפניו: רבונו של עולם אני ובהמתי נאכל באבוס אחד? אמר לו הקדוש ברוך הוא: הואיל ונזדעזעו אבריך "בזיעת אפיך תאכל לחם".

ולכאורה נגזר על האדם שלושה גזירות, גזירת מיתה, שיעמול להביא לחם לביתו, ושיאכל מעשב השדה, ומדוע נזדעזעו איבריו רק בשומעו שיאכל עם בהמתו מאיבוס אחד? וביותר שמדוע יאכל מאיבוס אחד, נחלק לשתי איבוסים אחד לאדם, ואחד לבהמתו, ומהו הנורא בכך?

הרי שתוכן הגזירה עמוק יותר. אכילת עשב משליכה על מצבו של האדם – מאכל בהמה, שאין לה דחיית סיפוקים, כל כולה אכילת הרגע והמיידי, אך האדם זוכה לש"י עולמות בשכרו, אך רק בעולם הבא – הנצחי, וכן לשון המדרש בויקרא רבה (כה ג) 'מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקדוש ברוך הוא אלא במטע תחלה הדא הוא דכתיב (בראשית ב) "ויטע ה' אלהים גן בעדן", אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה הדא הוא דכתיב כי תבאו אל הארץ'. הרי שלעסוק במידותיו של הקב"ה הוא לנטוע אילנות, ומהו הליכה בדרכיו שייך בנטיעת אילן? הרי שהעולם הוא כגן של אילנות, הנטיעה כעת, אך השכר לאחר זמן רב – בעולם הנצח ובידיעת דבר זה יעלה בידינו לנצח את היצר הרע, שנדע להתאפק על החשק הרגעי כדי לזכות לעתיד נצחי.

אך אצל מצרים קיים העץ המזוייף וכלשון הפסוק (שמות י טו) "ולא נותר ירק בעץ ובעשב השדה", הרי שאף העץ קרוי ירק, לרמז שכל מהותה של מצרים היא ירק, ואף מכת ארבה היא המכה השמינית, ושמונה הוא מסמל את מעל 'שבע' – טבע, ואת הטבע שהוא הירק כילה הארבה, והדגיש את המעל הטבע – גן עדן של אילנות, שזהו דרגת אדם שיודע להתאפק ולרכוש בכך עולם הבא.

ומשל לשני נערים שגדלו יחד, האחד גדל לתלמיד חכם, ורעהו העשיר, לימים פגש העשיר את רעהו התלמיד חכם, אמר לו בא ואראך את עושרי וגודל כבודי, נענה התלמיד חכם לבקשה והגיע לבית העשיר, הראהו את ביתו וגינתו ושאר כלי משכיתו, שאלו העשיר מה הינך אומר על העולם הזה שלי? השיב לו רעהו בשאלה: היכן הוא: ענה העשיר: מה שהראיתך. ביאר לו התלמיד חכם את שאלתו: מה שראיתי אינו העולם הזה שלך, כל העושר הזה קבלת כשכר על מצוותיך, וכל שראיתי זהו העולם הבא שלך!

אילן – מאכל אדם

ונמצא שעלינו מוטל להתבונן מהו עץ – "כי האדם עץ השדה", שנשכיל להבין מה הדרך אשר בה נלך. פרי האילן מברכים בורא פרי העץ אף שמקורו מהאדמה שברכת פריה בורא פרי האדמה, וגדרו של עץ הוא שאחר נטילת הפרי נשאר גזעו לשנה הבאה. העולה, ששרשיו נשארים אף כשפירותיו ניטלים ממנו. ומעלה נוספת, אילן גודל לגובה, בשונה מירקות שנשארים נמוכים. וכן שניתן להבריך מענפיו עץ חדש באותן התכונות.

והגמרא בתענית (דף ה:) מוסיפה 'אדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועיף וצמא ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו, אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו, וכשביקש לילך אמר: אילן אילן במה אברכך, אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין, שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך, אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך'. הרי שאף ממעלת האילן שיש לו צל, והיינו שבכוח האילן לתת לסביבתו אף שאינו נחסר כלום.

ונמצא שעל האדם לעמול בנקודות אלו בדווקא. כוח המשיכה מושך למטה, אך השורשים אוספים כוחות ויונקים לחלוחית מהקרקע ומעלים אותה לגבהי האילן, וכוחות אלו קמים וניצבים דווקא בשעה שהאילן יבש ונשרו פירותיו ועליו, כי בשעה זו בדווקא היא היא צמיחתו של האילן, כך באדם הזמנים הקשים הם זמן ההתמודדות שהם זמני עלייתו של האדם, ומתמודד כנגד כוח המשיכה עד שמגיע לגדלותו. וככל שהקשיים מעמיקים יותר כך מעמיקה גדלותו וגובהו התלוי כעומק וחוזק שורשיו. וככל שהאדם גדול יותר, כך גדל צילו ומושפעים יותר ויותר אנשים בלא שהדבר נוגע לו למאומה, כי צל תלוי בגובהו של האילן, ואינו בגופו אלא רק מגיע מחמתו, וממנו ניתן להבריך ולהגיע לריבוי נוסף והמשכיות.

להאזנה לכל שיעורי הרב שוורץ לחץ כאן

פרשת בא ח' שבט תשפ"א