השיעור השבועי: פרשת שמות

ד' מלכויות

גאולה שלימה – השראת השכינה

ברמב"ן בהקדמתו לספר שמות מגדיר את ספר שמות כספר הגאולה, ולכך פירט הפסוק בתחילת ספר שמות שוב את שמות בני יעקב, לומר שבירידת בני יעקב החלה הגלות, וברבינו בחיי מוסיף שלכל אחד מהשבטים היה תפקיד מיוחד שהיה עליו למלאת במצרים, ולכך נתפרטו שמותיהם.

ואלו דברי הרמב"ן:

השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחידוש העולם, ויצירת כל נוצר, ובמקרי האבות שהם כעניין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי דברים, לרמוז ולהודיע כל עתיד לבא להם, ואחרי שהשלים היצירה, התחיל ספר אחר בעניין המעשה הבא מן הרמזים ההם, ונתייחד ספר ואלה שמות, בעניין הגלות הראשון הנגזר בפירוש ובגאולה ממנו, ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם, אף על פי שכבר נכתב זה, בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות כי מאז הוחל.

והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלות אבותם, שהיה סוד אלוק עלי אהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים, ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן, ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד.

הנה בדברי הרמב"ן הללו טמון חידוש מהי גלות ומהו גאולה. דרך העולם לומר שהגאולה היא היציאה משעבוד מצרים, או לחילופין קבלת התורה בהר סיני, שקיבלו עם ישראל תפקיד בבריאה להיות אור לגויים, ולקיים את העולם על ידי עשיית המצוות, אך מוכיח הרמב"ן שחתימת ספר שמות היא בהשראת השכינה במשכן, ואם כמחשבת העולם שתמה הגאולה ביציאת מצרים, או אף במעמד הר סיני, מדוע לא נחתם ספר הגאולה ביציאתם ממצרים, או בפרשת משפטים שהיא תום קבלת התורה, הרי שהגאולה השלימה היא ששבו למעלת אבותם ששרתה השכינה עלי אהליהם.

וכך מצינו ביצחק אבינו שביתו היה בדומה למשכן. ששב אליעזר מארם נהריים עם רבקה, ומספר לו עליה ניסים ונפלאות: קפצה לי הדרך בדרך הלוך, התפללתי שאמצא נערה בתנאים שהצבתי, וטרם סיימתי תפילתי וכבר נעניתי, ועלו מי הבאר לקראתה, ועשתה עימי ועם גמליי חסד עצום ששאבה לכולם, אביה רצה לטרפד את הנשואין, וזכיתי לקיים בו מצוות ביקור חולים והלווית המת… ובקיצור ניסים ונפלאות שלא כדרך הטבע, ובפרט שהיא בעלת חסד.

אך יצחק לא קופץ על המציאה, הוא בודק עם היא עומדת בקריטריונים של שרה אמו, אומר התרגום (בראשית כד סז) 'ואעלה יצחק למשכנא וחזא והא תקנין עובדהא כעובדי שרה אמיה' – ולקחה יצחק לאוהל וראה שמתוקנים מעשיה כמעשי שרה אמו. וביתר ביאור מבאר רש"י:

"ויביאה האהלה" 'ונעשית דוגמת לשרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו'.

יצחק לוקח את רבקה לביתו, ונותן לה להדליק נרות בערב שבת, ועוקב אם הם דולקים עד השבת הבאה, כדמיון לנר המערבי של המנורה בבית המקדש שדלק מערב שבת לערב שבת. נתן לה להפריש חלה, והסתכל אם יש ברכה בעיסה, והלחם לא מתקלקל במשך שבוע, בדומה ללחם הפנים שביציאתו מהשולחן לאחר שבוע נשאר טרי כשעת היכנסו אל השולחן, ואף חיכה שירד הענן על האוהל ותהא השראת השכינה, דהיינו שאהליהם של האבות, מקבילים למשכן ולבית המקדש.

וכך אמרה הגר שפחת אברהם (בראשית טז יג) "הגם הלם ראיתי אחרי ראי", וכתב רש"י 'אחרי רואי אותם בביתו של אברהם, ששם הייתה רגילה לראות מלאכים'. וכן יעקב ביציאתו לבית לבן רואה מלאכים, וכך בחזרתו, וכך שולח לעשיו מלאכים כשלוחיו, דהיינו שראיית ושימוש במלאכים היה דבר שבשגרה בבית האבות הקדושים, כך שבביתם הייתה השראת השכינה כבבית המקדש, וזהו שכתב הרמב"ן שבהשראת השכינה הגיעו למעלת אבותם, ורק כך שיש להם קשר עם הקב"ה שם גאולים עליהם.

שמות ספר הגאולה – תיאור השעבוד הוא גלות?

אמנם דברי הרמב"ן נסתרים מצד עצמם. אם השעבוד החל בירידת שבעים הנפש למצרים, הרי שהגלות כתובה בספר האבות, ומדוע השעבוד נכתב בספר שמות? ובפרט שספר שמות הוא ספר הגאולה, ומדוע השעבוד שהוא שיאה של הגלות, מופיע בספר הגאולה?

בדברים אלו יש חידוש גדול מאוד. אכן עבדים היינו לפרעה במצרים, ורק עתה בני חורין, שיצאנו משעבוד לגאולה, אך השעבוד בעצמו, הוא שהביא לאפשרות שתהא גאולה.

בשירת הים אומר משה רבינו "אז ישיר משה", אומר המדרש (שמות רבה כג ג) 'כך אמר משה לפני הקב"ה, יודע אני שחטאתי לפניך באז שנאמר (שמות ה כג) "ומאז באתי אל פרעה", והרי טבעת אותו ביום, לכך אני משבחך באז, וזהו שכתוב "אז ישיר משה"'.

דהיינו כשהגיע משה בשנית לפרעה לאחר שלושה חדשים, ויש סוברים לאחר מחצית השנה מבואו לראשונה, אמרו לו דתן ואבירם (שמות ה כא – ו א) "ויאמרו אלהם ירא ה' עליכם וישפט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו". ובשמוע משה את דבריהם: "וישב משה אל ה' ויאמר ה' למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך".

השיב לו הקב"ה "ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו". מבאר רש"י "עתה תראה". 'הרהרת על מדותי, לא כאברהם שאמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע, (בראשית כא, יב.) ואחר כך אמרתי לו העלהו לעולה, ולא הרהר אחרי מדותי, לפיכך עתה תראה, העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אומות כשאביאם לארץ.

מבאר הבית הלוי (שמות טו א)

דהנה מי שהוא בצער חלילה והקב"ה עוזרו ומצילו, ונותן להקב"ה שבח והודיה על הטובה שעשה לו, יש בזה שני אופנים וחלוקים הם הרבה. אם עיקר שמחתו של האדם ומה שמשבח לשמו יתברך, הוא רק עבור טובתו שקיבל והצלתו מהצער, הרי לא יוגדל שמחתו יותר מאילו לא היה לו צער מקודם, ועיקר שמחתו הוא רק על ההצלה, ולא על הצער שמקודם, דבו לא ישמח כלל.

אבל השירה שאמרו משה וישראל אז, לא היה עיקר שמחתם על זה שניצולו מיד המצריים, רק עיקר שמחתם היה על זה שזכו להיותם הכלי חפץ אשר על ידם נתגדל כבודו יתברך, ועל ידי הצלתם ממצריים נתפרסם שמו, וכמו שאמרו בהתחלת השירה "אשירה לה' כי גאה גאה". ואם כך הרי השירה נאמרה גם על השעבוד הקדום, כמו על הגאולה, דאלמלא השעבוד לא היה מקום להגאולה, ושמחו בהשעבוד הקדום כמו בהגאולה של עתה.

וזהו שאמר ב'אז' חטאתי, דמקודם התרעם על כובד השעבוד, ועכשיו אני אומר שירה ב'אז' פירושו דאני אומר השירה גם על אז, דהיינו על השעבוד הקדום, כמו על הגאולה של עכשיו, וזהו שאמר הכתוב בתהלים (קיח כא) "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה" – כי אני נותן לך הודיה על העינוי הקודם, דעל ידי זה באה לי הישועה, ונתקדש שמך ברבים על ידי, ועל שניהם כאחד אני מודה לך, ושניהם כאחד טובים.

בדברים אלו מבאר הבית הלוי שמשה רבינו מודה בשירת הים, כמובן על עצם הגאולה ממצרים, אך מונח תוספת הודאה על קושי השעבוד, על 'הבאשת את ריחנו', אף שבשעת מעשה אי אפשר לתבוע מהאדם שיודה על הצרות והקשיים, אך במבט לאחור מוטל על האדם להודות אף על הקשיים, כי לולי כור ההיתוך של עבדות מצרים, וללא ההתמודדויות שהיו במצרים, לא היינו מגיעים לגאולה, ולפיכך מודה משה רבינו בלשון שבה הקשה על מידותיו יתברך, ונענש על כך שלא ייכנס לארץ, בלשון זו דווקא מתקן משה את טענותיו, שבה עצמה הוא מודה לקב"ה על חסדיו, ואף על ניסיונותיו.

מצרים כנגד ארבע מלכיות

מחדש הפחד יצחק (פורים עניין ב ב) שגלות מצרים אינה כשאר גלויות, היא שורש ויסוד הגליות כולם.

'התנגדות האומות לעם ישראל מסודרת בשתי מערכות. האחת מערכת הארבע מלכיות, והשניה שבעה עממים אשר עניינן נתפרש בתורה כמה פעמים. תכנם של הדברים בפנימיותם כך הוא: בכדי שהעבד יעשה רצון רבו, בעל כורחו שני דברים יוקדמו לה לעשיה זו. א. קניית האדון את העבד: על ידי הקנייה משועבד העבד לרצון האדון. ב. הודעת רצונו של האדון במה לעובדו: על ידי גילוי הרצון, יודע העבד במה לעובדו. על ידי גאולת מצרים נעשו ישראל משועבדים לרצונו של מקום, 'עבדי ה' ולא עבדי פרעה'. על ידי מתן תורה יודעים הם ישראל במה לעבדו, ועל ידי הכניסה לארץ הם באים למקום העבודה ממש.

מערכת ההתנגדות לכנסת ישראל מצד הארבע המלכיות, מכוונת בעיקר כנגד מהותם של ישראל בתור עבדי ה'. שהרי כל עניינן של הארבע מלכיות הוא לשעבד את ישראל, ועד כמה שכפות האדם במקום אחר, אי אפשר להקרא בתואר עבד ה', "עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" ולא עבדים לעבדים, מכיוון שהארבע מלכיות משעבדים את ישראל ועושים אותם על ידי זה לעבדים לעבדים, ממילא את סותרים את מהותם של ישראל בתור עבדי ה', ושונה מערכת ההתנגדות של שבעה עממים, שהם לא היו משעבדים את ישראל כל עיקר, אלא שלא היו מניחים את ישראל לבוא לארץ ישראל, שהוא מקום עבודת ישראל את רבונם, ונמצא, איפה, כי אין התנגדותם של השבעה עממים מכוונת לעצם התואר של עבדי ה', שהוא מהותו של כנסת ישראל, אלא שמונעת היא את העבודה בפועל ממש.

לכל אחד משני סוגי ההתנגדות הללו יש בו בחינת 'ראשית משלו', שכן מצינו בשתי אומות שלשתיהן נדבק התואר 'ראשית'. שתי אומות הללו הן: עמלק ומצרים. על עמלק הוא אומר "ראשית גוים עמלק". ועל מצרים הוא אומר "בני בכורי ישראל… ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך", ומתוך כך רווחת היא השמועה בדבריהם של חכמי האמת כי כשם שישראל הם 'ראשית' בצד הקדושה (קדש ישראל להשם ראשית תבואתו), כמו כן מצרים הם 'ראשית' מצד הטומאה (ראשית אונים באהלי חם),

בשגרת המחשבה המצויה נראות הן שתי ה'ראשית' הללו של מצרים ושל עמלק, כתואר משותף שאין בו חילוק משמעות, אבל אין זה נכון כלל וכלל. כאמור. כל אחת משתי ה'ראשית' הללו מתייחסת היא למערכת אחרת המשתייכת רק אליה במסוים. כי כינוי 'ראשית' למצרים מכוון הוא ל'ראשית' במערכת ההתנגדות של הארבע מלכיות, ואילו כינוי ה'ראשית' לעמלק מכוון הוא ל'ראשית' במערכת ההתנגדות של השבעה עממים.

ופירושם של דברים כך הוא: מצרים היא בבחינת 'ראשית' בסדר הארבע מלכיות, מפני שבעוד שהארבע מלכיות באו לעקור את שם התואר של עבדי ה' של כנסת ישראל, אחרי שהתואר הזה היה דבוק לה לכנסת ישראל מכבר על ידי גאולת מצרים, הנה מצרים עצמה התנגדה להתחלת החלות של תואר זה בכנסת ישראל, ומפאת זה מחוור הוא היטיב שמצרים היא בחינת ה'ראשית' במערכת ההתנגדות של הארבע מלכיות.

וגם בחינת 'ראשית' דעמלק במערכת ההתנגדות של שבעה עממים היא ההתנגדות לעבודה בפועל של כנסת ישראל, אחרי שכבר נתגלה רצונו של האדון במתן תורה כיצד לעבדו, הנה בא עמלק לפני מתן תורה, ומונע אפילו את גילוי הרצון של האדון כיצד לעבדו. וממילא, עניינו של עמלק הוא בחינת 'ראשית' במערכת התנגדות העבודה בפועל ממש של ישראל, ונמצא, איפה, דמקומה של מצרים בסדר הארבע מלכיות מכוון הוא ממש לעומת מקומו של עמלק בסדר השעה עממים. ומפני כך, גם עמלק וגם מצרים בחינות 'ראשית' להם, אלא שהעניין מתחלף לפי הנושאים.

הפחד יצחק מבאר שמצרים הם ראשית לארבע המלכיות, ומהותם הוא להתנגד לתואר עבדי ה' של ישראל, ומצרים התנגדה לתואר עבדי ה' עוד טרם היותו, ובכך היא ראשית להתנגדות, ולכך העבידו את ישראל בפרך, אף בלא תועלת כלכלית, וכל מטרתה הייתה למנוע מישראל להיות עבדי ה'.

מטרת עבודת 'פרך'

וכך מתבאר בפסוקים. (שמות א ח) "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". ולכאורה היאך לא ידע את יוסף, הרי יוסף שלט במצרים שמונים שנה, ושינה ושיפר את כלכלת מצרים, והעביר את התושבים ממקום למקום, וכיצד לא ידע מי הוא יוסף? מבאר רש"י 'רב ושמואל, חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו גזירותיו'. מקשה רבי משה פינשטיין וכי רב ושמואל נחלקו מהי ההיסטוריה של מצרים, האם הוא מלך חדש ממש, או שנתחדשו גזירותיו? ומבאר רבי משה פיינשטיין: רב ושמואל תמהו, כיצד יתכן שאין למלך הכרת הטוב ליוסף? ומכוח זאת סבר אחד מהם אין זאת אלא שמלך חדש הוא, ולכך אינו מכיר בטובת העבר. וחברו סבר שכשיש רצון להרע, אפשר לכפור אף בהכרת הטוב המתחייבת מאליה.

ואכן אומר המלך לעמו (שמות א ט יא) "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ". ומדיבורים למעשים "וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם".

מבאר הבית הלוי (שמות ד) לשון הפסוק "למען ענתו בסבלתם" – כל מטרתם היא לענותם, ואין מטרתם כלל לשם חיזוק הכלכלה, או להכניס לתקציב המדינה כדי שיהיה מה לגנוב…

וכן אם יש להם צורך בעבודתם, מדוע "וימררו את חייהם" – הרי כשאדם רוצה להגיע לתפוקה מקסימלית מעובדיו, עליו לשלם כראוי, ולתת תנאי עבודה נוחים, וכך העובד ישקיע את מיטב מרצו וכוחותיו, ואם המעביד לא חס על כוחותיו של העובד, ומעביד בפרך, כנראה שהכסף אינו בראש מעייניו…

וזהו מהותה של עבודת פרך, עבודה ללא תועלת ותכלית, וכגון לשאוב מים כדי למלאת חבית נקובה, שמיד עם מילוי החבית, ניגרים המים לקרקע, ואכן מהתורה אסור להעביד שלא לצורך, ואף לבקש מהעבד כוס תה שאינו צריך לו, ולשפכו גם שלא בפניו, הוא איסור דאורייתא, כיון שמזלזל הוא בעבדו, אך פרעה העביד את ישראל שלא לצורך ריבוי כספו, ואף נתן פרעה עבודת אנשים לנשים, ועבודת נשים לאנשים, למען תכבד העבודה עליהם ביותר, וכל זאת כדי שלא יהא להם פנאי להרהר בעצמותם ובאישיותם, אף שכל מעשיו ללא קבלת תמורה.

הגוי עושה את ההבדלה

וכך מוסיף לבאר הבית הלוי (שמות א ח)

בתהלים (ק"ה) "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו שירו לו זמרו לו… ויפר את עמו מאד ויעצימהו מצריו, הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו, שלח משה עבדו אהרן אשר בחר בו". לכאורה יש להבין: דכל המזמור הולך ומספר חסדי ה' שעשה לישראל מאז היו לגוי, ולמה הזכיר כאן מה שהפך לב מצרים שישנאו אותם, והרי אין זה בכלל הטובות, והרי לכאורה אדרבה בזה הוא מקטין עיקר טובת הגאולה ממצרים, כיון שבהתחלה לא היו משתעבדים בם מצד עצמם, רק הקב"ה הפך לבם שישנאו אותם? גם יש להבין עיקר הדבר דלמה הפך לבם שישנאו אותם, ובעבור איזו חטא הגיע להם כן. וכל זה לא נזכר במזמור זה?

… ועל כן נראה דודאי גם אחר השעבוד היו צדיקים גמורים… רק הענין יובן דהנה מסורת היה בידם שצריכים שישתעבדו במצרים ארבע מאות שנה, ואחר שמת יוסף הבינו כולם אשר ימי השעבוד ממשמשים ובאים, ומעתה יתחיל הגלות, והתחילו לפחוד ממנו ולדאוג על העתיד, כי מי יודע היאך ומה יתנהגו המצריים עמהם ועם בניהם אחריהם זמן ארוך כזה. וביקשו עצה לזה, והסכימו בעצה להתקרב להמצריים ולא להיות מובדלים מהם הרבה, ושלא יהיו ניכרים ביניהם כגרים ונכרים, יען בהתקרבות הגופים יתקרבו הלבבות ותתמעט השנאה. ובוודאי אשר על פי שכל האנושי כן הוא הנכון.

…עם כל זה כבר היו עלולים בזה להתערב במשך הזמן בתוך המצריים וגם להשתקע בטומאתם… ואם ישראל היו מקרבים עצמם חלילה להם, אז הקב"ה היה מחדש ההבדל על ידי זה שמחדש שנאה בלבם, וכל זה היה לטובתן של ישראל כדי שלא יתערבו ביניהם, ומשום הכי אחרי שעשו ישראל מעשה ותחבולה להסתיר ההבדל שנתן הקב"ה ביניהם ובין המצריים ורצו להתקרב להם, אזי הבדילם הקב"ה על ידי שחידש והוסיף שנאה בלב המצריים עליהם וכמאמר הכתוב ויקוצו מפני בני ישראל שפירושו הפשוט דכל כך היו הישראלים מאוסים בעיני המצריים עד שכשהיה המצרי רואה אותן היה קץ בעצמו כדרך מי שרואה דבר מאוס שקץ בו, והקב"ה הטיל שנאה ונתן מיאוס על ישראל כדי שלא יתערבו עמהם. וכל זה לא היה בגדר עונש כלל, כי לא חטאו אז ולא היה מגיע להם שום עונש רק היה בגדר שמירה שלא יתערבו עמהם וכל זה היה לטובתן.

…וכמו שהיה בעת הגאולה כשהבדילו ישראל עצמן על ידי פסח ומילה כתיב (שמות יב) "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים", דמעתה יוכל ליתן להם חן שיאהבום המצריים. וזהו מה שאנו רואין בחוש אשר בגלות הארוך הזה במדינת הגר ומדינת ראמניע (רומניה) אשר בכל יום מתרבית השנאה ונתוספת יותר משלפניו, אשר לפי דרך השכל והטבע, צריך להיות השנאה הולכת ומתמעטת תמיד כדרך כל דבר שבתחילה היא בתוקפה ואח"כ הולכת ודלה, כן הגלות בהתחלתו היה צריך להיות השנאה יותר גדולה מאחר כך. והסיבה האמיתית לזה הוא כמו שנתבאר, דכל מה שישראל ממעטים בהבדלים שנתנה להם התורה הקדושה על ידי קיום התורה והמצווה, הקב"ה מוסיף שנאה בלבם לפי ערך תכלית המבוקש, כדי שישארו ישראל מובדלים.

מוסיף הבית הלוי (שמות ד)

וכתוב עוד "ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' אלהי העברים נקרא עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה', ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה, ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים"… וביקש ממנו שיניחם לילך רק דרך שלשת ימים… ואין רצונם רק לילך לשם ולהתמהמה איזו ימים לעבוד את ה' בזבחים וקרבנות…

ונתקיים בפרעה "עם עקש תתפל" (שמואל ב כב), דדיבור המפורש שיצא מפי משה הוא כמבקש ממנו דבר קטן, לפי מה שפרעה מסתיר מחשבתו העיקרית, ואומר בפיו כי רק להנאת מלאכתם מגמתו, ואין דעתו על דתם כלל, ואם כך בודאי מה נחשב חסרון של מלאכה, איזו ימי מספר אצל פרעה, ואנחנו רואים דכמה פעמים יתן האדון הנחה לעבדיו שינוחו איזו ימים ממלאכתם?

…ובאמת דאילו היה כוונתו כמו שאמר בפיו, שהיה מסכים תיכף לזה דאינו כדאי לסבול עבור זה אפילו מכה אחת וכל שכן עשר. רק שהטיל קוץ בעיני פרעה, במה שאמר לו שיזבחו שם ויעבדו את ה', דזהו כמו שער בנפשו ונגד עיקר כל עומק כוונתו, שהם מבקשים ממנו להרוס את כל הבניין שפעל ועשה בימים שעברו להעבירם מדתם, והם מבקשים עתה להרסו עד היסוד.

וכך כשגזר פרעה שימשיכו לבנות כמות לבנים כמקודם, אך לא יינתן להם תבן, ואם מטרתו להגביר תפוקה, עליו להביא תבן ולדרוש שיגבירו את כמות הלבנים היומית, ואם מנסה להקשות על עצם המלאכה, ראיה לדבר שמטרתו היא עצם העבודה בפרך, ולא הרווח הכלכלי שבה.

הוא בלעם הוא לבן הארמי

אמנם עבודת הפרך אינה הגזירה היחידה שמטרתה להכניע את ישראל. במלחמת מדין הלכו עם ישראל לנקום נקמת ה' במדין, ומתאר הפסוק שנהרגו חמשת מלכי מדין, ובלעם בן בעור, אומר בתרגום רבי יונתן בן עוזיאל (תרגום יין הטוב)

ויהי כאשר ראה בלעם החוטא את פנחס הכהן רודף אחריו, עשה דבר כישוף ופרח באויר השמים, מיד הזכיר פנחס שם הגדול והקדוש ופרח אחריו ואחזו בראשו והורידו, שלף החרב ורצה להרגו, פתח [בלעם] פיו בדברי תחנונים ואמר לפנחס: אם תקיים את נפשי נשבע אני לך שכל הימים שאני קיים אין אני מקלל את עמך. [ולכאורה רק במותו אינו יכול לקלל, ומה טענה היא זו?]

ענה ואמר לו [פנחס]: הלא אתה הוא לבן הארמי שרצית להכרית יעקב אבינו וירדת למצרים כדי לאבד זרעו, ואחר שיצאו ממצרים גירית בהם עמלק הרשע, ועתה גרה התגרית לקלל אותם, וכיון שראית שלא הועילו מעשיך ולא קבל מאמר ה' ממך, יעצת עצה רעה את בלק להעמיד את בנותיו בפרשת דרכים להזנות אותם, ונפלו בגלל זה מהם עשרים וארבע אלף, בגלל זה אין יכולת שוב לקיים את נפשך, ומיד שלף חרבו מנרתיקה והרגו.

אומר התנא יונתן בן עוזיאל, בלעם נהרג על זה שלכל אורך הקמתו של עם ישראל זמם ופעל להכחידו, הוא החל בבית לבן, המשיך בגזירת עבודת הפרך, ואף גירה בהם את עמלק, ולבסוף ניסה לקללם, ומשלא הצליח יעץ לבלק להחטיאם, ומתו עשרים וארבע אלף במגיפה, וברמב"ן מוסיף שכל דיין הרג שני אנשים, והיו בעם ישראל שבעים וששה אלף ושש מאות דיינים, ומשכך נהרגו על ידם מאה חמישים ושלושה אלף ומאתיים, ובצירוף העשרים וארבעה אלף הראשונים, נהרגו מאה שמונים ואחת אלף ומאתיים איש בעטיו של בלעם, דהיינו שקודם הכניסה לארץ נהרגו כשליש מעם ישראל, וכל זאת בעטיו של לבן.

וכך מבאר החתם סופר את דברי בעל ההגדה "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכל, שנאמר "ארמי אבד אבי וירד מצרימה". מקשה החתם סופר, הרי בעל ההגדה של פסח מתאר עד כמה פרעה היה מלך קשה, בארץ קשה, לעם קשה, ועד כמה שיעבד את ישראל, ומה בא בעל ההגדה לומר ב"ארמי אובד אבי", וכי רצונו לומר שפרעה היה ילד טוב, כי לבן יותר גרוע ממנו? ועוד יקשה וכי יעקב ירד מיד למצרים, הלא היה בינתיים את מלחמת שכם, ומכירת יוסף ועד שנתגלה לאחיו, שהם שלושים ושלוש שנה?

מבאר החתם סופר אין כאן חלוקת ציונים מי הטוב ומי פחות, בעל ההגדה מבאר מדוע לא נתקיימה גזירת הגלות בארץ לא להם בבית לבן, משום שמהגלות שם לא היינו שבים, ואף שמצרים היא ערוות הארץ, ושורש הטומאה והכישוף, אך בית לבן גרוע יותר כי רצונו לעקור את הכל, ולכך נגזרה הגזירה במצרים דווקא, שאז לכל הפחות חמישית יזכו לצאת, ואף לשם ירד לבן אחריהם ברצותו לעקור את הכל, וגרם לכל הצרות וכפי שאמר לו פנחס.

ארבע גזירות פרעה

ומעתה נבאר כיצד השעבוד הוא תחילת הגאולה.

הנה ארבע גזירות גזר פרעה על ישראל. ראשית "וימררו את חיהם", ואז נולדה מרים ונקראת כך על שם וימררו, ובשעת הגאולה הייתה מרים בת שמונים ושש, כך שגזירה זו הייתה שמונים ושש שנה קודם הגאולה.

ושלוש שנים לאחריה נגזר להרוג את הזכרים בשעת לידתם, שאמר פרעה למיילדות להרוג את הזכרים בשעת הלידה, והחליטו המיילדות שלא להרוג את הזכרים על אף הסכנה שבדבר, שעברו על גזירתו של המלך, ואף התפללו שלא יהיו מקרי מוות בלידה כפי שיתכן ויקרה, כדי שלא יחשדו בהן שהן הרגו, אמר להם פרעה מדוע לא הרגתן? וענו לו שהעבריות אינן זקוקות למיילדת, וידוע לכל שטענת הבל היא זו, כי אם הן המיילדות של העבריות, הוי אומר שאף הן זקוקות למיילדות… ולמרבה הפלא פרעה לא מעניש אותן כראוי לעוברי גזירת המלך, ולמדים אנו שפרעה גזר זאת בצורה של הסתר שייראה שהזכרים מתו בדרך הטבע, כי לא רצה להיראות כהורג עוברים, וכיון שלא עלה זממו בידו, לא יכל להעניש את המיילדות, כיון שלא נודע בציבור גזירתו.

וכיון שהמיילדות עשו את מיראת ה', (שמות א כ כא) "וייטב אלקים למילדת וירב העם ויעצמו מאד. ויהי כי יראו המילדת את האלקים ויעש להם בתים". דהיינו שהטוב שהיטיב להם הקב"ה על פועלם, הוא ש"וירב העם", כי זהו רצונם, ובנוסף עשה להם בתים, ואין הכוונה שקיבלו וילות מפוארות, מבאר רש"י 'בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים'. מבאר הרב מבריסק דהיינו מידה כנגד מידה. כי עם ישראל יכול להתקיים אף ללא זכרים, שיגדלו הנקיבות ויינשאו למצרים, ויוולדו זכרים שהם יהודים, דהלא הולכים אחר האם היהודיה, אך החיסרון בזה שתתבטל עבודת בית המקדש שהיא על ידי הכהנים והלווים שהולכים בזה אחרי ייחוס האב, ונמצא שבפועלם להחיות את הזכרים אפשרו את עבודת בית המקדש, לכך זכו ויצאו בית כהונה לויה מהם, ובזמן גזירה זו נולד אהרון, ונקרא שמו אהרון, על שם ההריון.

ולאחר שלוש שנים נגזר להשליך ליאור את כל הנולדים, ואף ילדי המצרים, כיון שראו אצטגניני פרעה החוזים בכוכבים, שעתיד להיוולד מושיען של ישראל שיגדל בבית פרעה, ולא ידעו אם יוולד בבית יהודי או שמא בבית מצרי, לכך גזר פרעה להשליך את כל הילדים ליאור. ובזמן זה אכן נולד משה רבינו.

והגזירה הרביעית היא שלא לתת תבן לישראל העובדים בפרך, כשחזר משה רבינו למצרים לאחר ארבעים ויש סוברים שמונים שנות גלות במדין, וביקש מפרעה שישחרר את ישראל, וכתגובה לדבריו הכביד פרעה את העבודה וגזר שלא ירד להם מהמכסה היומית של הלבנים, אך ייאלצו לחפש תבן לבדם כדי ליצור מהם לבנים, שזו משימה בלתי אפשרית.

ולכאורה מכל גזירה יצא לעם ישראל תועלת. בגזירת עבודת הפרך, נולדה מרים, בגזירת הריגת הזכרים, נולד אהרון, בגזירת השלכת הילודים ליאור, נולד משה רבינו, אך מהי התועלת שצמחה בגזירת הכבדת העבודה?

אומר המדרש (שמות רבה ה יט) 'אמר להם הקב"ה למחר אני מביא עליהן מכות, והם אומרים פרעה חטא ואנו לוקין? כיון שישראל יוצאין להביא תבן ולעשות היה המצרי רואהו בתוך שדהו, ומשבר את שוקיו, לפיכך "ויפץ העם"'. מתבאר בדברי המדרש שמטרת הגזירה כיון שרצון הקב"ה לעשות אותו ומופתים במצרים עבור שיאמין העם, אך יטענו מצרים פרעה חטא ואנו לוקין, הפיץ הקב"ה את ישראל בכל ארץ מצרים לקושש קש לתבן, והמצרים בראותם היכום כיד הטובה עליהם, והוסיפו צעקות וקללות ככל העולה על רוחם, וכך נענשו בעשרת המכות על שבחרו להשתתף בשעבוד מרצונם החופשי.

ארבע הגזירות כנגד ארבע מלכיות

העולה שהיו ארבע גזירות, וכפי שעל יעקב אבינו נאמר שהיו לו ארבע צרות, צרת עשיו שברח מהארץ – כנגד בבל שהחריבה בית מקדשינו. צרת לבן שלא נתן להקים את כלל ישראל – כנגד פרס ומדי שלא נתנו לבנות את בית המקדש. צרת דינה – כנגד יון שחיללו את קדושת ישראל. צרת יוסף שגלה מעל שולחן אביו – כנגד גלות אדום. וזהו כבוש הדרך לבניך.

אומר המהר"ל (נר מצוה חלק א עניני ארבע המלכיות):

והנה תמצא, כי בשעה שברא השם יתברך את עולמו, רמז הכתוב אלו ד' מלכויות; (בראשית א, ב) "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום". (ב"ר ב, ד) ריש לקיש פתח קרא במלכיות. "והארץ היתה תהו" (בראשית א, ב), זו מלכות בבל, שנאמר (ירמיה ד, כג) "ראיתי את הארץ והנה תהו". "ובהו" (בראשית שם), זו מלכות מדי, שנאמר (אסתר ו, יד) "ויבהילו להביא את המן". "וחשך" (בראשית שם), זו מלכות יון, שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל

"על פני תהום" (שם), זו מלכות הרשעה, שאין לה חקר כמו התהום. מה התהום הזה אין לו חקר, אף הרשעים כן. "ורוח אלקים מרחפת" (שם), זה רוחו של מלך המשיח, היאך מה דאת אמר (ישעיה יא, ב) "ונחה עליו רוח ה'". באיזו זכות ממשמשת ובאה, "מרחפת על פני המים" (בראשית שם), בזכות התשובה שנמשלה כמים, שנאמר (איכה ב, יט) "שפכי כמים לבך". והנה תמצא כי בשעה שהשם יתברך ברא את עולמו, סדר אלו ד' מלכיות.

משמעות דברי המהר"ל שארבע מלכיות הם מעיקר סדר הבריאה. ואם היו זוכים ישראל ולא חוטאים בחטא העגל, היו מתקנים את ארבע המלכיות במצרים, והיו נכנסים לארץ ומגיעים לתיקון השלם.

ולכאורה כיצד יש בשיעבוד מצרים תיקון לארבע מלכויות? ונראה שארבע גזירות אלו הם כנגד ארבע המלכויות ולכן אילולי חטאו עם ישראל בעגל היו זוכים להיכנס לארץ ישראל. ונבאר.

גזירה ראשונה שעבדו בפרך כדי להיות עבדים, הם כנגד גלות בבל, שהכניסה את ישראל במצור, ונטלה מהם את השם בני חורין לעולם.

בגזירה השנייה נגזר להרוג את הזכרים, אך בפועל לא נהרג ולו אחד, וכפי שביאר הבית הלוי שע"י גזירת פרעה 'כל בן הילוד היאורה תשליכוהו' עם ישראל היה מפסיד את הכהנים והלויים, וזה כנגד גלות פרס ומדי ששללו את בניין בית המקדש, ונגזר להשמיד להרוג ולאבד, והיו בפחד נורא, והתפללו וצמו שבעים יום, אך למעשה לא מת ולו יהודי אחד, ומחמת הגזירה זכו וקבלו את התורה מאהבה, ולבניין בית המקדש, ולתורה שבעל פה.

גזירה שלישית להרוג את מושיען של ישראל, והיינו כנגד יון שבמלוך אלכסנדר מוקדון מת הנביא האחרון, והחלה תורה שבעל פה, ובאה חכמת יון כנגדה, ואכן כבמצרים שמתו ילדים רבים ביאור, ובהעמדתם בקירות, ונשחטו רבים לדם שתרפא את צרעתו של פרעה, כך ביון נפלו חללים רבים תחת הקידמה שבכנפיה של יון. ואף הנצחון מתוך מסירות נפשה של יוכבד נולד משה רבינו, ואף ביון מתוך מסירות נפשם של החשמונאים זכו לחג של תורה שבעל פה.

והגזירה הרביעית לפוץ בכל מצרים לקושש קש לתבן, כך באדום שהיא הגלות היחידה שאינה בארץ אחת, בגלות בבל גלו למקום שכבר שהו יהודים מגלות יהויכין, ובגלות פרס ומדי היו בארצם, ובגלות יון היו בארץ ישראל, אך גלות אדום היא בכל העולם, ובכל מקום ומקום שונאים את ישראל, ומטרתה כבמצרים שנפוצו בכל מצרים על מנת שיתגלה על ידם כבוד הקב"ה במכות שיפליא בהם, כפי המגיעם על ששעבדו את ישראל.

כך בגלות אדום נפוצים בכל העולם על מנת לקדש כל מקום ומקום ולהוציא ממנו את כל ניצוצות הקדושה, שיאמינו ישראל באמונה שלימה, ובעשרת המאמרות שבהם נברא העולם, ואף אומרת הגמרא בפסחים שנפוצו ישראל בין האומות, כדי שיבואו בהם גרים, שראויין לבוא ועל ידי שיפוצו ישראל יזכו להצטרף לעם הנבחר, וכן אדום נקרא שמה חזיר, שמחזירה עטרה ליושנה, עד ש'יכירו וידעו 'כל' יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון', וכך אנו רואים היום שעד דובאי הגיעו כל כך הרבה, לאסוף משם במהירות את כל ניצוצות הקדושה.

ונמצא שראויין היו ישראל שהיו מתקנים את ארבע המלכיות במצרים, ולא היו חוטאים בחטא העגל, והיו נשארים עמנו לוחות ראשונות, והיו נכנסים לארץ ובונים את בית המקדש, ולביאת המשיח (ואף לא שינו שמם לשונם ולבושם ולא דיברו לשון הרע, הוא כנגד ארבע מלכיות ואכמ"ל).

בזכות נשים צדקניות נגאלו

ולכאורה מדוע לא היה די בגלות מצרים כארבע מלכיות? ביאור הדברים כיון שיצאו בחיפזון קודם זמן תיקון העולם. וטעם הדבר הוא, שרוב הרוצים להיגאל היו ראויים לכך, אך חסר מעט למניין שש מאות אלף, וללא מניין זה חסר בשלימותו של כלל ישראל, ולכן גאל הקב"ה את כל אותם שרצו להיגאל, אף שלא היו במדרגה השלימה, ואם לא היה גואל הקב"ה מיד, היו שוקעים במ"ט שערי טומאה, ולא יכל להיווצר כלל ישראל, לפיכך גאל הקב"ה בחיפזון, וחסר תיקון הארבע מלכיות, ואותם שלא היו במדרגה השלימה, הם השלושת אלפים איש שחטאו בחטא העגל, ובטלו לוחות ראשונות, שהם חירות ממלאך המוות, ומשעבוד מלכיות, ומיצר הרע, וקבלנו לוחות שניות שבהם יש שעבוד מלכיות. זהו שהשעבוד במצרים הוא ספר הגאולה.  

מקשה הרב אלישיב (בספר דברי אגדה) כתוב בחז"ל 'בשכר נשים צדקניות נגאלו ישראל'. ולכאורה מדוע נקרא שמם צדקניות? והנה, צדקניות היינו בזכות מרים. אביה עמרם אמר כיצד אפשר לגדל משפחה כשנהרגים הילדים בכל מיני גזירות, לכך קם וגירש את אשתו, הלכו כל אותו הדור אחריו, אמרה לו בתו מרים בת החמש, גזירתך קשה משל פרעה, הוא גזר על הזכרים ואתה אף על הנקיבות, ועוד שהוא גזר על איבוד עולם הזה, ואתה מאבד את הוולדות שלא יוולדו גם מעולם הבא, שמע לדבריה ונשא את יוכבד בשנית ונולד משה מושיען של ישראל. ועיקר טענתה היא מפני שבטוחה בקיום נבואתה שיוולד ממנו מושיען של ישראל.

נולד משה רבינו ונתמלא הבית כולו אורה, ולא יכלה עוד הצפינו, שמה אותו בתיבה ביאור אף שזהו המקום המסוכן ביותר ששם נמצאים שוטרי המלך שזורקים את הילדים ליאור, אך כך עלה בדעתה, וכך נתגלגל הנס שראתה אותו בת פרעה, ואף היא לא הגיעה עדיו, לולי שהושיטה את אמתה באומרה אף שאיני מגיעה, אעשה ככל שביכולתי, ועשה הקב"ה נס והגיעה עדיו, לקחתו לביתה ולא הסכים להניק, דוכי פה שידבר עם הקב"ה יינק מנכרית? חיפשה לו בת פרעה מינקת, וראתה זאת מרים שנצבה מרחוק לדעת מה יצא בסוף נבואתה, באומרה נבואה לטובה שיוולד מושיען של ישראל לא שבה ריקם, והביאה את אמה יוכבד שתניקהו.

ומחמת כוח אמונתה אומר רבי ברוך מרדכי אזרחי בספרו ברכת מרדכי זכתה שהמתין לה העם עד שתגמור את צרעתה. כיון שמרים נטעה בעם ישראל את כוח האמונה בנבואה שלא תשוב ריקם, ואף אם כל התרחישים מראים שלא תתקיים הנבואה, אך מרים הלכה לדעת מה יצא מנבואתה באמונתה שתתקיים, ובזכותה היה כוח בבני לוי שלא לחטוא בחטא העגל, ולהלחם עם קרוביהם משפחתם בחטא העגל, ביודעם ובהאמינם בנבואה שמשה עתיד לחזור, ולא יועיל מראה מיטתו פורחת באויר, ומראה לוויתו לומר שהוא מת, ביודעם שנבואה לטובה, לא שבה ריקם.

וכל זאת אומר הברכת פרץ שאף גידולו של משה בידי פרעה, הוא להראות שפרעה הורג אלפי יילודים מבני עמו כדי להרוג את מושיען של ישראל, ולבסוף מגדלו על ברכיו

מקשה רבי לייב היימן בספרו 'חקרי לב' אמנם מעשה זו בעצמו מעלה תמיהה, מדוע לא זכתה יוכבד לגדל את בנה? ומבאר, עמרם היה מנהיגו של שבט לוי, וככפרה על מכירת יוסף שגלה מאביו עשרים ושתים שנה, גלה בנו מביתו, (ואכן יש אומרים שיצא משה לאחיו רק בהיותו בן עשרים ושתים) אף שאינו כיוסף לגמרי בכך ששהה משה אף בבית אביו, והראיה שבצאתו לאחיו ידע את שם המפורש שלא יכל ליודעו ללא בית אביו, וכן גלה משה למדין כנגד סבלו של יוסף בגלותו.

ומעתה מבאר הרב אלישיב שלכך נקראו נשים צדקניות. אין זה מחמת הדלקת הנר או הפרשת חלה שלא נצטוו עליהן, אלא על הסכמתם להביא ילדים לעולם אף שיהרגו, אך יזכו מחמתם להגיע לחיי העולם הבא, וכך במשכן הביאו מראות הצובאות מנחושת לעשיית הכיור, אמר משה וכי אקח מראה שמטרתה לעזור לאשה להתיפות בפני בעלה, עבור המשכן? אמר לו הקב"ה היפך הדברים. מחמת אלו הסכימו בעליהן להינשא להם אף שידעו שילדיהם ימותו, אך הלכו אחרי רצון הנשים לזכות את העוברים להגיע לחיי העולם הבא, ומחמתם זכו ונגאלו.

ואף במשכן למדים אנו את תוצאותיה של מעשה מרים. הנה בחטא העגל אומר הפסוק (שמות לב ה) "וירא אהרן ויבן מזבח לפניו ויאמר חג לה' מחר". מבאר רש"י 'דברים הרבה ראה אהרן, ראה חור בן אחותו שהיה מוכיחם והרגוהו, וזהו ויבן מזבח לפניו – ויבן מזבוח לפניו'. חור בנה של מרים לא הסכים לשתף פעולה עם העם לעשות עגל, באומרו יש נבואה שירד משה, והיאך אינכם מאמינים לה? וזאת ינק מאמו שהאמינה אחר הנבואה, ולכאורה הרי מת לבסוף על קידוש ה', ושמא צדק אהרון בעשותו העגל?

אך אומרים חכמינו שבמותו תיקן את חלקו של יהודה שסייע בחטא מכירת יוסף, ולבסוף המשכן נעשה על ידי נכדו בצלאל, שידע לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, ומשכך שמכוחו נבנה המשכן שמתקן את חטא העגל, הרי שמותו על קידוש ה', בונה את גאולת בניו.

העולה שבפרשה זו עבודתה היא תיקון ארבע המלכיות, ואם היו זוכים, היו מגיעים לתיקון השלם ולבניין בית המקדש, וה' יעזור שנזכה ל'יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך', ונזכה לגאולה השלימה במהרה בימינו אמן.

פרשת שמות כ"ה טבת תשפ"א

להאזנה לכל שיעורי הרב שוורץ לחץ כאן