להאמין בסליחה

לאחר פטירת יעקב אבינו, חששו האחים שיוסף ישיב להם על הרעה אשר הם גמלו אותו: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ: לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ" (בראשית נ, טו). במטרה למנוע זאת, הקדימו האחים תרופה למכה, ושלחו ליוסף מסר הכולל צוואה שיעקב כביכול מסר לפני מותו: "וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אלוקי אָבִיךָ" (בראשית נ, טז-יז).

יעקב לא מסר צוואה שכזו, אולם האחים הרגישו צורך לשנות מן האמת מפני השלום: "שינו בדבר מפני השלום, כי לא ציווה יעקב כן, שלא נחשד יוסף בעיניו" (רש"י בשם התלמוד, יבמות סה ע"ב). סביר להניח שיוסף הבין שהאחים שינו מן האמת, שהרי היו ליעקב הזדמנויות רבות להעביר לו מסר כזה, ואין סיבה שיעקב בחר לעשות זאת דווקא באמצעות האחים.

תגובתו הראשונית של יוסף למשמע "הצוואה" הייתה בכי: "וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו" (יז). ישנה משמעות מיוחדת מאוד לבכי זה, אולם לפני שנבין את ייחודיותו נזכיר, שלאורך כל המפגשים בין יוסף לאחיו יוסף בכה מספר פעמים. כששמים לב לנקודות הזמן בהן יוסף בכה, ניתן לשער שהבכיות הללו נבעו מתוך רגש גואה, געגוע עז, ורצון לשוב ולהתאחד עם אחיו. יוסף רצה לגשר מעל התהום שנפערה ביניהם מימי נעוריהם, ולחזור להיות אח במלוא מובן המילה. דמעותיו היו ככל הנראה ביטוי לתשוקה הזו.

לבכי שבכה יוסף כאשר שמע מאחיו את "צוואת" אביו יש משמעות מיוחדת – בכי שנבע מאכזבה עמוקה על כך שאחיו לא מאמינים לו שהוא סולח להם. זהו סוג בכי כל כך מיוחד ואקטואלי לחיים שלנו. נבאר:

יעקב ובניו חיו במצרים עם יוסף במשך שבע עשרה שנה. במשך כל הזמן הזה, יוסף – מתוך מעמד של שליט מצרים, דאג לרווחתם כמו אב לבנים. המצב של משפחת יעקב היה טוב, ויעקב עצמו חי בשנים אלו סוף סוף בשלווה, לפחות יחסית (עיין "אור החיים" בתחילת הפרשה).

במהלך כל אותה תקופה, יוסף קיווה שנרפא הפצע המשפחתי ושאחיו חזרו להיות מאוחדים עמו, אולם תקוותו התנפצה כאשר אחיו הביעו בפניו את חששם ואף "המציאו" לשם כך צוואה. יוסף חש שמאמציו לא נשאו פרי כפי שהוא ציפה. יוסף מרגיש שלמרות כל הטוב שהרעיף עליהם בשנים האחרונות, אחיו עדיין חושדים בו שהוא עושה הכל מן השפה ולחוץ אולם בתוכו הוא ממתין לפטירת אביהם כדי להשיב להם על רעתם. האחים דימו את יוסף לעשיו, שהתכוון להרוג את יעקב רק לאחר פטירת אביהם יצחק. האחים חשדו שיחסו הטוב של יוסף לאורך השנים האחרונות, לא נבע ממקום שלם.

יוסף פתאום מבין, שמאמציו הרבים לאחד את בני משפחתו לא הבשילו באופן מלא, ועל זה הוא בכה. יוסף בכה על הכשלון של עצמו בהשכנת שלום מושלם. יוסף בוכה שהוא ואחיו עדיין לא התפייסו בלב שלם.

נפנה רגע אלינו ונשאל – האם אנחנו מאמינים בסליחה? האם אנחנו מאפשרים לאחרים לסלוח לנו?

נחדד את הנקודה ונראה מסר מדהים בחשיבות הלימוד לכף זכות.

ראינו שהאחים חששו מיוסף עד כדי המצאת צוואה. מעבר לחששם הכללי, היו שני אירועים ספציפיים שביססו את חשדם, אולם האמת הייתה שהם טעו בפרשנות של אותם אירועים (רש"י בראשית נ, טו, מביא דעה אחת מתוך המדרש בבראשית רבה ק, ח).

המקרה הראשון שעורר את חשדם היה, שכל עוד אביהם היה חי, האחים היו רגילים לסעוד על שולחנו של יוסף, ומשנפטר יעקב, חדל יוסף להזמינם לשולחנו.

המקרה השני שעורר את חשדם היה, שכשהמשפחה נשאה את מיטת יעקב לקבורה בארץ ישראל, יוסף הלך לראות את הבור שאחיו זרקו אותו לתוכו.

על שני המקרים הללו כותב המדרש: "הוא (יוסף) לא נתכוון אלא לשם שמים, והם לא אמרו כן, אלא: לו ישטמנו יוסף". בשני המקרים הללו יוסף התכוון לשם שמים, אולם אחיו פירשו את מעשיו כמעשים של איבה ושמירת טינה.

נבאר.

כשיעקב היה חי, נהג יוסף להזמין את אחיו לסעוד עמו על שולחנו, ויעקב היה מושיב את יוסף בראש השולחן, למרות שראובן היה בכור ויהודה היה מלך לעתיד. יוסף, מרב ענוותנותו, לא הרגיש עם זה בנח אולם הוא קיים את רצון אביו. משנפטר יעקב, הגיע יוסף למסקנה שאין זה מתאים למארג המשפחתי שהוא ישב בראש, אולם מצד שני זה היה רצון אביו, ובנוסף, הוא הרי שליט מצרים, ולא מתאים שהמצרים יראו שהוא לא יושב בראש. כדי להימנע מן הסיטואציה, החליט יוסף לעקוף את הבעיה והוא חדל להזמין את אחיו לשולחנו.

זה מה שאומר המדרש שיוסף נתכוון לשם שמים. יוסף עשה זאת מתוך כוונה ראויה, אולם אחיו פירשו את מעשיו באופן שלילי.

גם ביחס הליכת יוסף לבור, יוסף הלך לראות את הבור לשם שמים ולמטרה טובה, אולי בשביל לברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה", אולי כדי לעשות לעצמו חוויה מתקנת שהנה הוא ברוך השם בן חורין, אולם גם במקרה הזה, יוסף לא ידע שאחיו יתפסו את התנהגותו במשמעותה ההפוכה.

יוסף בוכה על שחשדו בו (עיין במשנה יומא א, ה, שם מובא שחשד בכשרים גורם לבכי).

יוסף רוצה להשלים עם אחיו בלב שלם, אולם באיזשהו מקום אחיו לא מאפשרים לו. יוסף רואה שהחשדנות ביניהם עדיין קיימת ושהם עדיין לא סומכים אחד על השני במאת האחוזים, וליבו היה כבד עליו, דבר שבא לידי ביטוי בדמעותיו.

לדון לכף זכות זהו מפתח לשלום, ויוסף בכה על "איבוד" המפתח הזה.

המוסר השכל עבורנו הוא גדול: ראשית – הבה נשתדל לדון לכף זכות כל מעשה, ובכך נרבה שלום בעולם, ואם חלילה קרה שמעדנו ופגענו במישהו, עלינו לבקש סליחה מעומק הלב, והכי חשוב – נזכור שאנשים מוכנים לסלוח לנו! הבה נאמין בזה ונאפשר להם לסלוח!

בואו נייצר חברה בה כל אחד סומך על חברו, דן אותו לכף זכות, חברה המאפשרת סליחה בין אחד לשני.

בידנו הדבר.